קצת יותר מארבעה חודשים חלפו מאז מותו בטרם עת של רמי הויברגר ז"ל, וזה עדיין בלתי נתפס. כן, אנשים חולים ואז מתים, זה קורה כל הזמן, אבל במקרה של הויברגר ישנה תחושה שבכל רגע הוא עשוי להפתיע אותנו ולהכריז שהוא רק התלוצץ. זה יהיה הרבה יותר הגיוני ממותו. ואם להפתיע אותנו ככה, אז הכי מתאים לו שיעשה את זה במחווה קולנועיתמיוחדת שתערך בסינמטק תל אביב לזכרו (31-23 בינואר 2026), עדיף באירוע הפתיחה.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע

סינמטק תל אביב יקדיש בשבוע האחרון שלינוארתוכנית מיוחדת לזכרו של רמי הויברגר ז"ל, שחקן ויוצר חד פעמי שהקולנוע היה מאהבות חייו הגדולות והידע שלו על המסך הגדול, על יוצריו ועל תולדותיו היה עמוק, סקרן ובלתי נדלה. הוא ראה בבמאים דוגמת ג׳ים ג׳רמוש, וודי אלן, רומן פולנסקי, סופיה קופולה וקז׳ישטוף קישלובסקי לא רק יוצרים נערצים, אלא אנשי רוח ומורי דרך והכיר לפרטי פרטים כל יצירה, מלפני ומאחורי הקלעים.

בשנתיים האחרונות לחייו שוחח רמי עם חברו, העיתונאי והמרצה יונתן גת, על הסרטים האהובים עליו ביותר. שיחות אינטימיות, עמוקות ומלאות תשוקה לקולנוע, שנמשכו עד ימיו האחרונים. מתוך השיחות הללו גיבש יונתן גת את רשימת הצפייה הקולנועית של רמי הויברגר – שממנה נבחרו הסרטים שיוקרנו במסגרת התוכנית.

התוכנית תיפתח באירוע מחווה חגיגי ומרגש, שכולו הצדעה ליצירתו של רמי הויברגר עצמו, שיחה בהנחיית יונתן גת עם צוות "החמישיה הקאמרית" – מנשה נוי, קרן מור ודב נבון והבמאי איתן צור – והקרנה של הסרטים "להרוג דבורה" ו"מבצע סבתא" (לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי דרור שאול ועם גל הויברגר, אחיו של רמי). השבוע ימשיך בסדרת הקרנות של הסרטים שהויברגר אהב במיוחד, כשכל אחד מהם מלווה בהקדמה אישית על דמותו, מחשבותיו ואהבותיו הקולנועיות, והסרטים שיוקרנו הם "גוסט דוג – דרכו של סמוראי", "אבודים בטוקיו", "חנה ואחיותיה", "סיפור קצר על אהבה" ו"הדייר".

"גם ברגעים הכי קשים וכואבים שלו, רמי ידע לחזור ולהתרגש מזיכרונות הקולנוע של הבמאים האהובים עליו", אומר גת. הפריימים הזכורים היו בשבילו כמו משככי כאבים. כשדיברנו על קולנוע, הכל היה תקין ושליו. כמה ימים לפני שנפטר, רמי אמר לנו: 'אני שמח שהשארתי כמה דברים יפים מאחורי'. החזקנו את ידו והבטחנו לו שאלה דברים שילוו אותנו תמיד. עכשיו זו ההזדמנות ליהנות מרשימת הצפייה שהשאיר לאוהביו וגם להיזכר איזה שחקן אדיר היה רמי, שלא פחד להעיר מתוכו את כל השדים שסחפו אותו אל שיא של עוצמה קומית ודרמטית".
>> אירוע לזכרו של רמי הויברגר, שישי, 23.1 14:30, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• המסך
• רמי הויברגר
• סינמטק תל אביב

"איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?", שאל פעם אביב גדג'. ובכן, כנראה שיכול. בשורת האיוב על מותו של רמי הויברגר ז"ל, בגיל 61 בלבד, כואבת במיוחד גם בשל גילו הצעיר, וגם כי היא מבשרת על סופו של פרק בתרבות העברית. הויברגר הלך לעולמו, והשאיר מאחוריו מורשת תרבותית מפוארת. זו תמיד תהיה קודם כל "החמישייה הקאמרית" (וכמעריץ ותיק, אולי הדבר שהכי כואב לי שכבר לא יחזור), אבל אחריה היו גם שורה של סרטים, סדרות ומחזות שבהן השתתף. הויברגר, מעל הכל, היה באמת ובתמים כלבויניק של התרבות המקומית, במובן הכי טוב של המילה.
>>מחאת הלילה השחור בדרום העיר: "לא זקוקים למופעים נוצצים"

אחת הרעות החולות בתפיסה התרבותית היא ההנחה שיש מגירות – או שאתה "השחקן התרבותי והאיכותי", או "הבדרן הזול וההמוני". לרמי הויברגר לא היה אכפת מזה, ולכן הוא באמת עשה הכל: מצד אחד שיחק במחזות קלאסיים כמו "מקבת" ו"המלט" ו"מחכים לגודו", ומצד שני לא פחד להשתטות בתכניות כמו "מועדון לילה", "משחק מכור" או "מצב האומה", ובשני הצדדים ידע להיות הכי פרוע, מצחיק, קליל וכיפי. הוא הצליח להיות גם קרמבו מ"מבצע סבתא", וגם יוסף באו ב"רשימת שינדלר", וזה כשלעצמו חתיכת מנעד רחב.

מעל הכל אכן עומדת "החמישייה הקאמרית". הויברגר הוא חבר החמישייה הראשון שהולך לעולמו, אבל גם חלק מהותי מהדור הזה – דור שהוא קרא לו בראיונות "דור לבנון" – שהגיע לעולם התרבות הישראלי בתחילת שנות התשעים עם צעקה ברורה. הם לא רצו רק להצחיק או לרגש, אלא גם להגיד משהו על החברה שבה אנחנו חיים. ואת זה הוא עשה בחמישייה בכישרון גדול כאלוף המונולוגים. מההוא ש"שונא את כולם", דרך "מה שאני הכי שונא בצבא", דרך "ציטוטי הרס"ר" וגם אותו מונולוג כואב ונוקב בו גילם את דמותו של הרוצח יגאל עמיר.

המערכון הזה הוא כנראה הקטע החזק ביותר שהויברגר השאיר אחריו. וגם אם המציאות טפחה על פניו של הקטע המיתולוגי הזה – שכן הרוח של הרוצח המתועב כבר מנשבת ברחובות, בקרב המשטרה ובמסדרונות הממשלה – האומץ של הויברגר להגיד את הדברים האלה, בצורה הנוקבת ומעכירת השלווה הזו, ועוד בתכנית מיינסטרימית – הוא משהו שקשה למצוא היום.

ועדיין, גם אם "החמישייה" שעמד מאחוריה אכן הפכה לסמל, הויברגר לא ממש אהב את השיוך שלה או שלו למחנה אחד. "לא רק בשינקין אהבו אותנו", הוא אמר בראיון לארז טל ב-2008, וזה רק עוד אספקט שבמסגרתו הוא סירב להיות צפוי – היו לו דעות מאוד ברורות ונחרצות, אבל הוא לא היה מוכן להיות קלישאה. כששמעת את הויברגר מדבר, הרגשת שהוא לא מחויב למחנות, אלא באמת אומר את אשר על ליבו, גם אם לפעמים זה לא היה נוח למחנה "הקלאסי" שלו לשמוע את הדברים.

רמי הויברגר באמת לא שם זין. כלומר, סליחה על הביטוי הבוטה בטקסט הספד, אבל אין לי ספק שהוא לא היה מהסס להשתמש בו. הוא לא התייחס להנחות מוקדמות על שחקנים, על קומיקאים, על דמויות ציבוריות, לא פחד לעשות פרסומות אם זה אומר שצריך להתפרנס, וסירב לשחק לפי הכללים המדומיינים שיותר מדי אנשים (ומבקרים, חייבים לומר) חיים לפיהם. הוא עשה את מה שהוא הרגיש לו נכון, הוא היה אותנטי ב-300 אחוז, וככה הוא גם נכנס ללב הקולקטיבי.

כמו כל דמות גדולה בתרבות שלנו, את רמי הויברגר ז"ל יזכרו ביותר מדרך אחת. מהמחזות, החמישייה, הסרטים, הסדרות – הוא נגע בהרבה יותר מדור אחד, והוא גם ייזכר בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבו. ילדי שנות ה-90 יזכרו אותו כגאון של החמישייה, ילדי שנות ה-2000 יזכרו את "קרמבו", אחרים אולי יזכרו את התפקיד ב"הבורר", או ב"מנאייכ", או כשאול אגמון ב"ילדי ראש הממשלה" האנדרייטד. וזה מה שבאמת ישאיר אותו כחלק מהנצח – הגיוון, והדברים השונים שהצליח לעשות.

יחד עם האומץ והכישרון, היו להויברגר גם צדדים לא קלים. הוא התמודד עם השדים שלו בשנים האחרונות לחייו, ומצער להבין שחלק ממה שיזכרו עליו היא אותה פרשיית הטרדה מינית, במסגרתה פוטר מההצגה "מבצע סבתא". אבל ברגע העצוב והנוראי הזה, מה שעומד כגל עד הוא היצירה המרהיבה שהשאיר אחריו. האיכות וההומור והרצינות והקלילות – הכל ביחד. וביום שהוא הולך, ולמרות שזה במקור נכתב כבדיחה – גם הברושים אשכרה ירכינו ראש.

• ❤ תרבות
• רמי הויברגר
• החמישייה הקאמרית
• מבצע סבתא
• הספד

• Facebook
• Twitter
• Email

"סדרת הווייט טראש הראשונה בישראל" – כך בחרו ב־yes לקדם את "להרוג את הסבתא", הסדרה החדשה מבית היוצר של יוסי מדמוני, דוד אופק וליאור שפר ("בת ים ניו יורק", "30 שקל לשעה"). אולם בעוד עולמות הווייט טראש האמריקאיים רחוקים מאיתנו גיאוגרפית ותרבותית וזה מקל עלינו לצחוק עליהם, העליבות המקומית מציקה יותר בעין.

הסבתא המדוברת היא מירי אלוני, שבתחילת הפרק הראשון מקבלת הצעה מפתה מכריש נדל"ן (אלי פיניש) – למכור תמורת 16 מיליון ש"ח (שהופכים ל־18 ואחר כך ל־20) את האדמה שעליה גידלה את ארבעת ילדיה כדי שיוכל להקים שם קניון. כשהילדים שלה שומעים על ההצעה, האישונים שלהם הופכים לסימני דולרים, ומשם קל מאוד לפענח לבד מדוע קיבלה הסדרה את שמה.

החיים של הדמויות ב"להרוג את הסבתא" בזבל. בחרא. לא פעם הם אפילו אומרים "חרא על החיים שלי". הם עניים, גרים בבתים מטונפים ומתפוררים וחלקם אפילו צריכים למצוץ לאנשים בשביל לקנות קרם פנים (טוב נו, חלקן). רמי הויברגר מגלם את האח הדומיננטי שאול, ואף שמדובר בסדרת אנסמבל, אפשר לומר בקלות שהוא הכוכב. מהרגע שהוא מופיע על המסך, הויברגר לא ממש משאיר סיכוי למישהו אחר. הדרך שבה הוא הופך את הנואשות של הדמות למוטיבציה לשנות את חייו כל כך משכנעת שקשה לשנוא אותו, גם כשהוא עושה דברים איומים לסובבים אותו.

ב"להרוג את הסבתא" יש הרבה הזדמנויות מפוספסות להיות "חסרי בושה" הישראלית. הממד הסאטירי שלה לא מספיק מושחז, ההומור לא מספיק שחור, ולכן הדיסוננס בינו לבין הדרמה שבעליבות החיים של הדמויות – גם הוא לא קולע כמו שהיה יכול להיות. לדוגמה, הסדרה נפתחת בדיאלוג על אבותינו המהגרים שהביאו איתם לארץ יהלומים בתחת. ברור שזה עושה את העבודה ולוכד את תשומת לבו המיידית של הצופה, אבל אין בתיאור הזה תחכום של ממש, והוא לא מניע מספיק את גלגלי המחשבה.

אבל גם אם "להרוג את הסבתא" היא לא הסדרה הכי סוחפת, מהודקת, שנונה או מאתגרת אינטלקטואלית, היא מצטיינת בדבר אחד: הסאבטקסט הביקורתי. הביקורת החברתית של יוצרי הסדרה ברורה אך לא שטחית. הם לא מפנים אצבע מאשימה, הם לא שמים בפי הדמויות מונולוגים קורעי לב על מצבה של המדינה, אבל קשה לדמיין צופה שלא יעשה את התרגום בעצמו, אולי מלבד האנשים שמתגוררים במגדלי היוקרה שדוחקים החוצה אנשים כמו המשפחה במרכז "להרוג את הסבתא".

שורה תחתונה:חרא, אבל לא מספיק חרא

להרוג את הסבתא, yes Drama, ראשון ב־22:00 וכן ב־yes VOD

• ביקורות
• רמי הויברגר
• מירי אלוני
• אלי פיניש
• להרוג את הסבתא
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי יותר מ־40 שנות יצירה, הרזומה של המחזאי הבריטי ווילי ראסל אמנם מתהדר בשלוש יצירות בלבד, אבל כל אחת מהן מופת בתחומה: המחזמר סוחט הדמעות "אחים בדם", והדרמות הקומיות "שירלי ולנטיין" ו"לחנך את ריטה". השתיים הראשונות כבר זכו לכמה וכמה עיבודים מקומיים. השלישית מוכרת כאן, אם בכלל, בזכות הסרט משנת 1983 שבו כיכבו מייקל קיין וג'ולי וולטרס. מפתיע שרק עכשיו מגיע "לחנך את ריטה" לתיאטרון הרפרטוארי, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

ראסל גדל בצפון התעשייתי והאפור (בכל המובנים) של אנגליה, הטריטוריה ששילמה את המחיר הכבד ביותר על המדיניות הכלכלית בשנות כהונתה של מרגרט תאצ'ר. לכן אין פלא שהוא עוסק בקביעות בנשים קשות יום המנסות, כל אחת בדרכה, להיחלץ משגרת חיים מוגבלת ההופכת אותן למכונות ילדים ולמתות בעודן בחייהן. כך גם סוזן ווייט (מגי אזרזר) – ספרית מלאת שמחת חיים המשנה את שמה לריטה ונרשמת להשלמת לימודים באוניברסיטה הפתוחה. היא אולי בורה לחלוטין, אך חכמה דיה להבין שהמפתח לחיים טובים יותר טמון בחינוך. כדי להתכונן לבחינות היא שוכרת את שירותיו של פרנק (רמי הויברגר), מרצה לספרות, משורר כושל ושתיין מצליח.

רבים משווים את "לחנך את ריטה" למחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שאו, וכמובן למחזמר הקלאסי "גברתי הנאווה" המבוסס עליו. גם כאן האינטלקטואל הפגום רגשית מתאהב במחשבה על בריאת מודל משופר של האישה הבורה, ונתקף פרנויה וכעס כאשר היא דורשת עצמאות ויחס שווה בסיום התהליך. ואולם, השאיפות של ריטה גדולות בהרבה מאלו של לייזה דוליטל. היא רוצה "לדעת הכול" ואינה מגלה כלל עניין רומנטי בפרנק. הוא זה הנופל בקסמה, מנסה לפלרטט איתה, ומשתמש בה כדי לעורר את חייו מלאי האכזבות ואפופי האלכוהול. לכן הניסיון לשווק את "לחנך את ריטה" כקומדיה רומנטית מנותק מהמציאות. אם כבר, אף שהטקסט רווי הומור, דמותו של פרנק הצועד בבטחה לעבר אובדנו היא טרגית. הסצנה שבה הוא מסביר לריטה מהי טרגדיה, בעזרת "מקבת'" של שייקספיר, היא הוכחה חותכת לכך.

נשאר דואט מפואר לשני שחקנים גדולים, שעליו מנצח ביעילות הבמאי רוני פינקוביץ'. קשה להאמין, אבל זוהי הופעה ראשונה בתיאטרון הרפרטוארי של מגי אזרזר, שהפכה תפקיד משני בסדרה "נויורק" למכרה זהב ומאז עולה ופורחת. ריטה/סוזן בגילומה היא טור דה פורס גונב הצגה, ובניגוד לג'ולי וולטרס יש לה גם סקס אפיל בשפע. כל זה רק מעצים את גדולתו של רמי הויברגר, לא רק כשחקן, אלא בעיקר כפרטנר. הנינוחות שבה הוא מקבל את נוכחותה הגעשית, ומפנה לה מקום למצות עד תום את יכולותיה, היא חוויה מרגשת בזכות עצמה. "לחנך את ריטה" איננה יצירת מופת מהפכנית, אך כהצגה שכתובה, מבוימת ומשוחקת היטב, היא עסקת חבילה מצטיינת.

השורה התחתונה: כוכבת נולדה

• ביקורות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• רמי הויברגר
• מגי אזרזר
• בית ליסין
• תרבות