לרבע הגמר של משחקי השף בעונה הנוכחית, השישית במספר, הגיעו לא פחות מחמש נשים – טבחיות צעירות ומוכשרות: פריאל, עדן, זהר, ליאור וברברה – לעומת 3 גברים צעירים ומוכשרים גם כן: אביב, גיא ותום. לכאורה יתרון מגדרי מספרי שמעיד על כוח נשי מובהק וגם על תוכנית שמקדמת טבחיות. נהדר. לכאורה אפשר לומר שבהינתן שהתחרות האישית מתבססת על טעימה עיוורת של פאנל השיפוט – רק הכישרון מדבר. והשיפוט עיוור למגדר. אך האם המגדר עיוור לשיפוט? במילים אחרות, אני רוצה לטעון שבדיוק ברגעים האלה – רבע וחצי גמר – העובדה שאין לטבחיות המעולות הללו ייצוג במעלה ההיררכיה השיפוטית, הופכת קריטית.

מי שחושב שהעובדה שהן צריכות לראות כל תוכנית ששופטים אותן חמישה שופטים גברים ואשה אחת – לא משפיעה עליהן – טועה.
מי שחושב שהעובדה שעד העונה האחרונה לא היתה שופטת אשה אחת בפאנל והייצוג הנשי היחיד הוא בדמות מנחה דוגמנית שמריעים לה על הופעתה החיצונית כשהיא נכנסת לאולפן – לא משפיע על הטבחיות האלה – טועה.
מי שחושב שעצם העובדה שבתוכנית הקרב האחרונה, החגיגית ביותר, היו באולפן רק שופטים גברים שכונו השפים החשובים ביותר בארץ ואף לא אשה אחת – לא השפיעה על הטבחיות האלה – טועה.
מי שחושב שהעובדה שעדן היתה אשה יחידה בנבחרת לעומת מי שהיו רוב נשי בנבחרת אחרת לא השפיעה עליה ועליהן בהתמודדות בתוך הקבוצה – טועה.

גם ב-2023, נשים עדיין לא מחונכות לתחרותיות כמו גברים. זה קשור גם להסללה ולהכוונה לספורט וזו הבנייה תרבותית קיימת. במובן הזה הגברים מוכנים יותר לקרבות, מלחמה ורוח לחימה. לכן תום יכול להגיד לפני חצי הגמר שהוא "בא לטרוף את זה" (ואכן טורף ועולה לגמר), וגיא יכול להגיד שהוא "הולך על זה עד הסוף". לעומתם ברברה מאבדת פוקוס (ולכן ניקוד) עד כדי כך ששוכחת לשים בזמן את הלחם במנה, במשימה שעניינה לחם. כשהיא נכנסת בשן ועין חזרה לאולפן היא כל כך מתוסכלת על אף המחמאות שקיבלה שמסננת "רציתי ז׳קט".

וזה בשתי מילים כל ההבדל. אתם מבינים, השיפוט אולי עיוור למגדר – אבל המגדר ממש לא עיוור לשיפוט. בסוף חצי הגמר מושיק רוט אומר לאביב המודח: "אתה צריך לחזור להיות קפטן". לעדן, שמודחת תוכנית קודם לכן הם אומרים שהיא צריכה להיות גאה בעצמה שהגיעה לאן שהגיעה והיא בעצמה אומרת שהיא יוצאת שמחה וגם ש"ירדה לה אבן מהלב".

לזהר שעשתה מנה מוצלחת כמה תוכניות קודם לכן, תומר אגאי קורא (בכוונה להחמיא) "ילדה". אם מישהו חושב שהשפה הזו לא מחלחלת למועמדות – הוא טועה. במעמד ההדחה שלה ברבע הגמר מטיחים השופטים בפריאל הדומעת (ובצדק דומעת) – שהיא לא מאמינה בעצמה ולא מממשת את הפוטנציאל הטמון בה. תמר כהן צדק מציעה לה לבוא לעבוד אצלה, ועוד לפני שהיא מספיקה לענות לה שתשמח, גרניט חושף את הסאבטקסט שמארגן את ההגיון של התוכנית בלי להתנצל – "את צריכה מנטור רציני! אבא שידריך אותך!", הוא גוער בה.

אני חושבת בדיוק ההיפך. שזו בדיוק הבעיה במשפט אחד. כל הבנות הללו צריכות אימהות קולינריות. איך בדיוק פריאל תמצה את הכישרון שלה אם אין לה ייצוג ראוי ומודל מול העיניים? האבסורד הפטריארכלי בשיאו כשבשיפוט העיוור, אפילו כשמחוץ לחדר יש רוב נשי מובהק – הם מתייחסים למי שבישל רק בלשון זכר בלי למצמץ או צורך לאזן או לתקן. רק "הטבח שהכין את זה הוא סופר טבח", "הוא חשב לעצמו/אמר לעצמו" או "תודה רבה למתמודד". ולא מרגישים צורך להוסיף: "או הטבחית". זה דיבור שמחזיר אותי 20 שנה אחורה, כשהייתי סטודנטית במיעוט בקורדון בלו (ללא אף שפית אחת בסגל דאז), והיה ברור שהשפים מתייחסים אלינו כאזרחיות סוג ב'.

אם מישהו חושב שהתוצאות לא היו אחרות אם היו שלוש שופטות ושלושה שופטים בצמרת ההיררכיה השיפוטית, שהתוצאות לא היו אחרות אם בשולחן השיפוט במשימות היו תמיד חצי נשים וחצי גברים, שהתוצאות לא היו אחרות אם היה מנחה מקצועי ולא אשה קישוטית, שהתוצאות לא היו אחרות אם כל נבחרת היתה מורכבת מחצי נשים וחצי גברים בנוהל, שהתוצאות לא היו אחרות אם לא היינו צריכים לראות חמישה שופטים ולצידם אשה אחת ולהתנהג כאילו זה הגיוני – אם מישהו חושב שהדברים הללו לא מחלחלים לכל מתמודדת מעולה שם באולפנים, וגם לצופים ולצופות בבית, אז הוא חי בסרט.

אנחנו לפני חלקו השני של חצי הגמר. כך שיכול להיות שעוד יככבו בגמר נשים ואני בהחלט מחזיקה להן אצבעות. זה לא משנה את מה שנכתב פה כהוא זה. ואתם יכולים להניח את דעתכם, ולהגיד שעדן ופריאל הודחו ראשונות כי הן חסרות נסיון במטבח מקצועי, בניגוד למתמודדים האחרים. או להגיד לי שלפני שנתיים זכתה אבישג לוי והייתה איתה עוד מתמודדת בגמר (כלומר – מי שרוצה – יכולה). אני יודעת. הייתי בחבר השופטים שהצביע לאבישג בטעימה עיוורת ושמחתי מאוד שניצחה. אבל למה היינו גם אז רק שלוש נשים בחבר השופטים לצד 10 גברים – לא הבנתי גם בזמן אמת.

ל"משחקי השף", כמו כל תוכנית בפריים טיים ובטח ריאליטי, יש אחריות. מריאן רייט אדלמן אמרה: "you can’t be what you can’t see". ולמתמודדות במשחקי השף אין מודל ואין ייצוג של מודל שם באולפנים. וזו לא פחות משערוריה. כי בחיים האמיתיים יש המון נשים מעולות שמנהלות מטבחים, והאחריות של תוכנית קולינרית שמקדמת טבחים כל כך מצוינים היא לתת להן ייצוג. לפריאל, עדן, זהר, ליאור וברברה מגיע יותר מזה. וגם לנו.
>> שיר הלפרן היא יזמית קולינרית, ממייסדות ובעלות "שוק הנמל" בנמל תל אביב

• טור דעה
• אוכלים שותים
• משחקי השף
• רשת 13
• פמיניזם
• שוויון הזדמנויות
• שוויון

קצת סטטיסטיקה אישית: בסוף 1998 עליתי על במה כשחקנית בפעם הראשונה בתיאטרון רפרטוארי (בתיאטרון גשר). באפריל 2019 עליתי עליה בפעם האחרונה (בתיאטרון הקאמרי). ב-20 השנים שבין שני התאריכים האלה השתתפתי בשתיים או שלוש הצגות בשנה בערך. נגיד 50 תפקידים פחות או יותר, קטנים וגדולים, לפעמים כמחליפה. מתוך 50 ההצגות האלה (פחות או יותר, כן? אני לא סטטיסטיקאית מקצועית) רק 5 בוימו על ידי במאיות. נשים. מתוך החמש האלה, 3 היו החלפות ורק השתיים הנותרות היו תפקידים מקוריים שלי, כלומר תהליך חזרות מלא עם במאית. אישה.

שתי הצגות ב-20 שנה.
אני לא יודעת מה יותר דפוק – העובדה שמדובר בשתי הצגות ב-20 שנה, או העובדה שלא ממש שמתי לב לזה בזמן אמת. המחשבה לא חלפה בראש שלי. פשוט לא ראיתי.ואז, יום אחד, כן ראיתי. ויש עניין כזה – כשאת רואה משהו, את פתאום רואה אותו כל הזמן ובכל מקום. ואת מתחילה לשים לב להשלכות של המשהו הזה ולהשלכות של ההשלכות. וזהו. אבוד לך. אי אפשר להפסיק לדעת משהו שאת כבר יודעת, ועכשיו גם אין לך ברירה – את חייבת לעשות משהו בנוגע לזה.

את המילים האלה כתבתי לפני כמה חודשים, לקראת כנס 50/50 של פורום יוצרות התיאטרון שהתקיים בצוותא (המקום שאני גאה לכנות בית בשנה האחרונה), כנס שהמטרה שלו היתה להציף את חוסר השוויון המגדרי בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי בכלל ובמקצוע הבימוי בפרט. מהנתונים שהצגנו בכנס השתקף מצב עגום – בתיאטראות הרפרטואריים רק עשירית מהבמאים הן במאיות. בחודשים האחרונים אנחנו מתחילות להרגיש תנועות קלות של הלוחות הטקטוניים, אבל זאת רק ההתחלה ואנחנו חייבות וחייבים להמשיך, כי שוויון מגדרי – בבימוי, בכתיבה, בעיצוב, שוויון יצירתי וכלכלי – הוא לא רק חשוב, מוסרי ונכון, הוא גם הדרך הכי קצרה והגיונית שאני יכולה לחשוב עליה להתחדש, לרענן, למצוא צורות חדשות ושפות חדשות שידברו לקהלים שונים וחדשים שהתיאטרון הישראלי כל כך צמא להם.

ומכיוון שיום האישה נועד לא רק להצביע על אי השוויון ועל הדרך שעלינו עדיין לעבור, אלא גם ובעיקר לחגוג את ההישגים ואת הדרך שכבר עברנו –בינתיים, בצוותא, בפסטיבל תיאטרון קצר שהתקיים בסוף דצמבר (נועה שכטר ואני ניהלנו אומנותית) היה רוב של במאיות ומחזאיות, ובצוותא ב' שגם אותה אני גאה להוביל, מתארחות המון הצגות פרינג' שנוצרו בידי נשות תיאטרון נפלאות, נועזות, פורצות דרך, מצחיקות, מרגשות, מקוריות ואדירות באופן כללי. אז למרות שאת היצירות שלהן אפשר לראות בצוותא כמעט בכל יום בשנה, היום הזה והשבוע הזה הוא הזדמנות להרים להן, לחגוג את היצירה שלהן ולהפיץ את הבשורה.

>> תמר קינן היא במאית, יוצרת ומנהלת אמנותית של צוותא ב'. בין התאריכים 8-13.3 יתקיים בצוותאשבוע "תמיד אישה"ובמרכזו מיטב ההצגות והמופעים שנכתבו, בוימו ומבוצעים ע"י יוצרות ושחקניות, ביניהם "אמאל'ה" בפרמיירה חגיגית, "גידול ושמו בועז", "קוונטה", "רעבה", "מועדון הסטנדאפיסטיות של צוותא".פרטים באתר צוותא

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• צוותא
• יום האישה הבינלאומי
• שוויון
• שוויון זכויות
• שוויון הזדמנויות

אי אפשר להפריד בין תרבות ושינוי חברתי ופוליטי.
בעבר עבדתי באו"ם וחלמתי לשנות את העולם דרך דיפלומטיה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי ופוליטי גם כאנשי ונשות תרבות, מתוך במות מופעים ולא רק בנאומים בהפגנות, ופצחתי בקריירה כקומיקאית. היום אני מבינה שכאנשי ונשות תרבות, יש לנו את החובה לחזק ולנטול חלק משמעותי במחאות ובמאבקים חברתיים. יותר מזה, כקומיקאית שצוחקת ומדברת על העצמה נשית, אני מאמינה בכל הלב שלי שבזמן שמנהיגים מושחתים משתמשים בכוח שלהם לפילוג, אני רוצה להשתמש בכוח שלי, בבמות שאני מצליחה לקחת, בשביל לייצר אלטרנטיבה של מנהיגות נשית לא מתנצלת ולאפשר לנשים נוספות להשמיע את הקול שלהן.

כשאני עולה על הבמה זה אקט פוליטי, זה עוד קיר שנשבר. כשאני לוקחת את המיקרופון במועדון סטנד אפ אחרי שתשעה גברים הופיעו לפני, זה אקט חשוב שיש לו משמעות.
העניין הוא שכדי שנצליח להשמיע את הקול שלנו על יותר במות, אנחנו צריכות לקחת אותן. תמיד כשמציעים לי מיקרופון המחשבה הראשונה שלי היא "קחי אותו", קודם כל קחי. תגידי משהו, תתחילי ממחשבה. את טובה, כריזמטית, אנשים צריכים לשמוע אותך. התרגול של לא להתבייש לקחת את הבמה כנשים הוא ממש מאבק, ישר נכנסות לנו לראש מחשבות כמו "נו יאללה אולי כבר אמרתי את זה. מי ירצה להקשיב?" ובדיוק חוסר הביטחון הזה שתופס אותי כל פעם, הוא זה שאנחנו צריכות להתנגד אליו. להאמין שמגיע לנו יותר.

https://twitter.com/ShusterNoam/status/1323636486378500096

אנחנו חיות בתקופה בה כל קמצוץ סולידריות אפשרי צריך להתחבר, וכל אחת מאיתנו צריכה לחשוב מה יכולה להיות התרומה שלה כדי לתמוך בנשים אחרות. הנוכחות שלנו כנשים בכל מקום – חשובה. בכל החזיתות. גם התמיכה שלנו אחת בשנייה מאוד חשובה. אנחנו נוהגות לפעמים להשמיע סיסמאות על כך שצריך נשים ביותר מקומות, יותר מעורבות, אבל מהי האחריות שלנו לעזור לנשים לתפוס במות? וכשאנחנו תופסות את אותן במות, איך אנחנו משתמשות בכוח שלנו?

לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אני רוצה שנשתמש בכוח שלנו ובבמות שלנו כדי לתמוך בנשים נאבקות, שצריכות שנחזק אותן כדי שיצאו מבית מתעלל. ביום שלישי הקרוב יש לי הכבוד והזכות להקדיש מופע התרמה פמיניסטי-פוליטי לתמיכה במאבק באלימות נגד נשים של תנועת שוברות קירות. התנועה המדהימה הזו הוקמה על ידי שתי נשים שאני מעריצה. אקטיביסטיות שנמצאות בשטח כבר שנים עם האוכלוסיות הכי מוחלשות ונלחמות למען צדק כמו פנתרות – כרמן אלמקייס וספיר סלוצקר עמראן.

אם אתם ואתן מחפשות דרכים לתרום ולהיות חלק ממאבקים של שינוי חברתי מהשטח, לתנועה שעוסקת בנשים ועוני, זכויות להט"ב, חופש מחאה ואלימות משטרתית ועוד הרבה נושאים שלרוב לא נמצאים על סדר היום הציבורי – יש כאן הזדמנות גם לצחוק קצת וגם להכיר את התנועה. אחרי שנה כזו מטלטלת, לא מגיע לנו? כולם וכולן מוזמנים ומוזמנות, גם למופע וגם לתנועה.

אירועי תנועת שוברות קירות לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים:
"ביום המאבק הזה אנחנו לוקחות בחזרה את הבמות, את הסיפורים שלנו ואת המרחב הציבורי. למה? כי אין לנו מי שיעשו את זה בשבילנו".

ביום שלישי ה-17.11 (מחרתיים!)תתארח הקומיקאית נועם שוסטר אליאסי במופע של סטנד אפ פמיניסטי פוליטי: "לך, לכו אתם…בואי!", כל ההכנסות קודש לפעילות "שוברות קירות" במלחמה באלימות נגד נשים וליווי פרטני,רכשו כרטיס>>

ביום ראשון ה-22.11תתארח הפעילה החברתית דלאל דאוד, להרצאה על סיפור חייה: "עד שהמוות יפריד בינינו". דלאל, שהשתחררה לפני כשנה מהכלא לאחר שריצתה 18 שנה על הרג בעלה המתעלל, מובילה היום את ועדת המומחים.ות של "שוברות קירות" העוסקת בזכויות אסירים ואסירות ונשים נפגעות אלימות. כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים יועברו ישירות לדלאל כתמיכה בפעילותה החברתיתרכשו כרטיס>>

ביום שלישי ה-24.11יערך בתל אביב כינוס לאירוע "שדרות הזיכרון" במהלכו תוקם אנדרטה ראשונה לזכר קורבנות האלימות המגדרית, כך שכל מי שיעברו מעתה ב"שדרות הזיכרון" יזכרו את אלו שאבדו ולא ישובו.הצטרפו אלינו>>

• טור דעה
• שוויון זכויות
• שוויון הזדמנויות
• פמיניזם
• אקטיביזם
• טור אישי
• אלימות במשפחה
• אלימות מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

אף אחד לא הכין אותי לזה שלקראת סוף התואר אגיד שאני רוצה לשנות את העולם. חיים שלמים התשובה לשאלה מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתה: ״עיתונאית ועורכת תוכן״. מה קרה פתאום? מה פשר כל השאפתנות הזאת?

כשחושבים על זה, אף אחד גם מעולם לא הכין אותי לכך שבסוף לימודיי בתיכון אשמע ממישהו את המשפט: ״את צריכה להגיד תודה שפתחנו בפני מישהי כמוך את בית הספר שלנו״. ״מישהי כמוך״, אגב, זו מישהי שלוקה בשיתוק מוחין ונעזרת במקל הליכה. מישהי שלא היססו להעמיד אותה על הבמה בכנסים ולהשתמש בנכות שלה לקידום יחסי הציבור של בית הספר ששמו הולך לפניו. מישהי שכל הזמן היה לה חשוב להוכיח שהיא כמו כולם. הודיתי יפה לבית הספר, ולא דרכתי שם מאז, אבל המשפט הזה המשיך להדהד בראשי גם כשהגעתי לאוניברסיטה.

נכון, היה לי חשוב להוכיח שאני לא שונה מאחרים, אבל אולי שיקרתי לעצמי, אולי אני באמת שונה? הרי ״אחרים״ לא ממש יודעים שבכניסה משער 7 יש בדיוק 27 מדרגות. שבכניסה לפקולטה לאמנויות יש עוד 8 (למרות ששם אפשר להימנע מהן). הם גם לא צריכים לתפוס תמיד רכבת אחת לפני זו שתכננו לקחת, ולא מקדימים לכל מקום בשעה רק כדי ״לסרוק את השטח״ ולהימנע מהלחץ הזה של עומס האנשים. הם לא מתעצבנים על אנשים שקושרים אופניים למעקה, או על נהג האוטובוס שעוצר רחוק מהמדרכה. הם גם לא מסתכלים על הסדקים ברצפה ולומדים בעל פה איפה צריך להיות יותר מרוכזים בהליכה, בשביל לא למצוא את עצמם צונחים למטה – הם פשוט הולכים. לא בדיוק בונים אסטרטגיה שלמה סביב ההליכה לסופר והקניות שצריכות להיות לא כבדות מידי כדי לסחוב הכל ביד אחת מבלי להיהרג בחזור – הם פשוט עושים דברים כאלה על הדרך!

מעולם לא הרגשתי את השוני הזה יותר מאשר במקום הזה, בו אני נמצאת היום. במקום שבו כשמגיעים לראיון עבודה, מתפללים שיראו משהו מעבר למקל שלצדי. במקום שבו מרגישים דפיקות לב קטנות כאלה כשמבינים שפשוט חייבים כרגע להסתדר עם מה שיש, כי אין דרך אחרת. במקום שבו צריך להתגבר על הבושה, לשים רגע את השאיפה לעצמאות בצד, ולהבין שגם לבקש עזרה זה בסדר.

באוניברסיטה למדתי שהשוני נמצא בדברים הקטנים, אבל הוא לא חייב להיות שם. אולי ככה העיתונאות ועריכת התוכן נדחקו הצידה. בנקודה הזאת, יצאתי ללחום את המלחמה הפרטית שלי, שהיא גם של חלק נכבד מהאוכלוסייה בחברה שלנו.

במלחמה כמו במלחמה, ידעתי הרבה סבבים של הפסדים כואבים וניצחונות. ואז נוצר הפער: יש משהו נורא אבסורדי בלהתעסק כל הזמן בעשייה סביב המגבלה שלך, כשאת מנסה להוכיח שלא חייבים להתייחס אליה. משהו שגורם לאי שקט. מה קורה כשאני מנסה להוכיח שאני חיה לצד מגבלה, אבל לא חיה אותה? איך לא נשאבים למקום הזה שלא רוצים להיות בו? אולי אני בכלל גורמת לתופעה הפוכה ומבדילה את עצמי כל הזמן? אין נוסחה מושלמת. אין קסם. אני עוד מחפשת תשובות לשאלות שלי, וכנראה שאף פעם לא ממש אמצא אותן באופן מובהק.

אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל אני באמת מאמינה שאפשר לשנות. אני לא שונה אם הסביבה לא עושה אותי כזאת, אם היא הופכת לקצת מכילה, מבינה ומקבלת יותר. הרי לכולם יש פגמים, נראים יותר, נראים פחות. זה לא הופך אותנו לפחות טובים – הם פשוט חלק מאיתנו. יש כאלה שבוחרים לגדול מהם, ויש כאלה שבוחרים להתכווץ לתוכם. המגבלה היא חלק ממני, לא מי שאני. ואני? אני בוחרת לגדול.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• אוניברסיטת תל אביב
• זכויות
• שוויון הזדמנויות
• שוויון זכויות
• נכות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחד הלקחים הגרועים שהסיק הימין מהניצחון שלו בבחירות הוא שכל ביקורת על הממשלה היא עניין מיותר שצריך לנפנף מעל סדר היום. הראשון ליישם את המדיניות החדשה היה שר התחבורה ישראל כץ, שהאשים גולשים שפנו אליו בנושא תחבורה ציבורית בשבת שהם שליחים של “עמותות שמאל".

לכץ יש סיבה טובה להתחמק מדיון ענייני: אף שאתר משרד התחבורה מכריז על הצורך לקדם את התחבורה הציבורית על חשבון הרכב הפרטי, “שהוא יקר וצורך שטחי קרקע עצומים לכבישים, למחלפים ולמגרשי חניה", בפועל כץ משקיע הון באותם מחלפים, ואילו מצב התחבורה הציבורית, בעיקר בתוך הערים, נותר מזעזע. הרפורמה שהוביל משרד התחבורה במערך האוטובוסים בגוש דן נכשלה, והנוסעים נותרו אותם ציבורים חלשים: סטודנטים, עובדי שירותים ואבטחה בשכר נמוך וחיילים. זה לא חייב להיות ככה. לבני אדם אין העדפה מובנית לכלי רכב, וכל מי שנמנעים מאוטובוסים בישראל משתמשים בשמחה בתחבורה הציבורית בכל עיר אחרת בעולם. כל מה שצריך זה סף מינימלי של יעילות ואמינות של השירות, ואז מרבית האנשים מעדיפים לחסוך כסף ולהימנע מנהיגה.

תחבורה ציבורית טובה היא לא עניין של נוחות, והיא משפיעה באופן ישיר על שוויון הזדמנויות, על פערים חברתיים ועל יוקר מחיה. קווי תחבורה ציבורית טובים הופכים שכונות חלשות מחוץ למרכזי הערים לאטרקטיביות, מסייעים לאנשים נוספים להגיע לאוניברסיטה או לעבודות טובות יותר בלי לשכור דירות יקרות, ומעשירים את חיי החברה והפנאי של הקהילה פשוט כי הם מאפשרים להגיע לעוד מקומות בקלות ובמהירות.

הממשלה טרפדה את כל 20 הצעות החוק לחיזוק התחבורה הציבורית שעלו בכנסת החולפת. לא מדובר בטעות, אלא במדיניות מכוונת, ואין לזה קשר לדת או לדמותה של המדינה. עניין התחבורה הציבורית בשבת הוא רק סימפטום לחוסר נכונות כללית להשקיע משאבים, מאמץ או הון פוליטי בנושאים חברתיים. הרי אף אחד לא דורש להעביר אוטובוסים דרך בני ברק, אלא רק להוסיף כמה קווי מוניות שירות בתל אביב, או לכל היותר להפעיל מספר מצומצם של אוטובוסים לכל אורך השבוע, כמו בחיפה או באילת. אבל העובדה המטורפת היא שהימין התחיל לראות בתל אביב ובפרבריה שטח עוין, והאינטרסים של המטרופולין הגדולה והחשובה בישראל נתפסים בעיניו כמשהו שסותר את הזהות הציונית־לאומית שמובילה הממשלה. ובמילים אחרות: אוטובוסים זה סיפור לסמולנים.

ידי עיריית תל אביב נקיות בעניין הזה: אי אפשר להפעיל אפילו מונית שירות אחת נוספת ללא אישור משרד התחבורה, שלא לדבר על שיפור קווי האוטובוסים או הרכבות הקיימים. אבל חולדאי גם נמנע מהעלאת דרישות רשמיות בנושא, וכך הוא נותן לכץ אפשרות להתעלם מהצרכים של תל אביב. הגיע הזמן שראש העיר יעשה את מה שהוא שונא, ויוביל את המאבק הפוליטי למען תחבורה ציבורית טובה יותר, לאורך כל השבוע. גם תושבים שלא ממש אוהדים את חולדאי יהיו לצדו בקרב הזה.

• אנשים
• שוויון הזדמנויות
• סטטוס קוו
• אוטובוסים
• משרד התחבורה
• ישראל כץ
• חולדאי
• תמר זנדברג
• שמאל
• תחבורה ציבורית
• מוניות
• תל אביב
• יוקר המחיה
• טורים אישיים ובלוגים
• רכב פרטי
• מוניות שירות