המירוץ אל האוסקר בעיצומו, ובהוליווד מתארגנים במרץ על קמפיינים לקידום סרטים בדרך אל המועמדות הנכספת. בין שלל האירועים וההקרנות המיוחדות סביב הסרטים שיש בהוליווד מי שרוצה ביקרם, בולט קמפיין ייחודי בהובלתה של שילה נווינס, ראש מחלקת הדוקו ב-HBO לשעבר, יחד עם המפיק ההוליוודי הבכיר מארק פלאט ("מרשעת"), מפיק המוזיקה סקוטר בראון והבמאי-שחקן שון פן, שהתגייסו למען סרטו המונומנטלי של יריב מוזר על הטבח בפסטיבל נובה, "עוד נחזור לרקוד", וקיימו אמש הקרנה הוליוודית מיוחדת לקידומו.

>> "עוד נחזור לרקוד" הוא דוקו מוצלח כי הוא עושה את הבחירה האנושית
>> כולם רוצים לצאת למאבק להצלת כאן 11. זה לא המאבק הנכון

"אנחנו זורקים חופשי את המונח 'סרט חובה', אך לעיתים רחוקות יש סרטים שהם אכן מילולית כאלה", אמר שון פן למגזין "וראייטי". "שובר לב כשם שהוא חושפני, 'עוד נחזור לרקוד' הוא באמת סרט החובה של הזמן הזה". נבינס הוסיפה כי "המצלמה בסרט הזה תופסת את הכל. הדוקומנטרי המבריק הזה מתעלה מעל הוולגריות הבלתי אנושית של חמאס כדי לצעוק 'עוד נחזור לרקוד'".

סוזן זירינסקי, לשעבר נשיאת חדשות CBS, שהצטרפה להפקה כמפיקה מטעם ה-BBC, הסבירה ש"הסרט הזה הוא אפוליטי. האותנטיות של 12 השורדים של הטבח מטמיעה את הצופה באירועים תוך התרחשותם מול עיניהם, וזו הסיבה שרבים ממספרי הסיפורים הטובים ביותר בהוליווד הביעו את הערכתם לאופן שבו הסרט מגולל את הטרגדיה, בעודנו מכבדי את זכרם של כל כך הרבה חיים שאבדו".

בהוליווד מעריכים כי הקמפיין ומוביליו הבולטים, כמו גם שידורו של הסרט בסטרימינג ב-BBC ובפרמאונט+, עשויים להביא את "עוד נחזור לרקוד" אל המועמדות הנכספת. עם זאת, ספק רב אם באווירה המקוטבת הנוכחית בהוליווד סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני המדמם, יכול סרט דוקו ישראלי שמעמיד במרכזו את טבח שבעה באוקטובר לקטוף גם את הפרס המוזהב. יצויין כי בגרסה המשודרת ב-BBC, למשל, הוסרה ההתייחסות לחמאס כארגון טרור.

כזכור, סרטו של מוזר, שהופק עבור HOT8 בהובלתה ובמימונה חברת ההפקה האמביציוזית של אמיליו שנקר Sipur, מתמקד בעדויותיהם וסיפוריהם האנושיים של ניצולי הטבח בפסטיבל, המלווים בתיעודים ממצלמותיהם של מחבלי חמאס מצד אחד והמבלים בפסטיבל מצד שני. התוצאה, מבחינת הצופה הישראלי, היא סרט שמכה בלב בפטיש של חמש קילו ואי אפשר לראות בעיניים יבשות. מתברר שגם בעולם, למרות הסטימנט האנטי-ישראלי הגובר, מצליח "עוד נחזור לרקוד" ללכוד את הזוועה המפלצתית שהתחוללה בשדות של קיבוץ רעים ולספר אותה לעולם באופן אוניברסלי. תחזיקו אצבעות, מגיע לו.

• שבעה באוקטובר
• המסך
• אוסקר
• פסטיבל נובה
• הוליווד
• שון פן

"מבוסס על סיפור אמיתי" – המשפט שמופיע על המסך בתחילת הסרט – מוכר מהמוני סרטים, אבל הפעם מפתה לקרוא אותו בשני רבדים. רשמית הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של העיתונאית ג'ניפר ווגל, שבו תיארה את יחסיה עם אביה, ג'ון ווגל, ששדד בנקים וזייף מיליוני דולרים. אך משום שאת האב הנוכל מגלם שון פן, שגם ביים את הסרט, ולתפקיד בתו ליהק את בתו דילן פן, קשה שלא לתהות אם הדרמה בסרט לא משקפת גם את היחסים ביניהם, מה גם שהאח הצעיר, הופר פן, משתתף גם הוא בתפקיד האח הצעיר ניק ווגל. בלי להיכנס לרכילות, "חיים במנוסה" הוא טקסט קולנועי אינטימי מאוד, שמתבונן מקרוב בגיבורתו הנאווה – בתפקידה הראשי הראשון על המסך – והוא נחווה כמחווה של אהבה מצד אביה, שלא פעם מצלם את עצמו מצלם אותה. פן אמר בראיון שהעבודה על הסרט "הרגישה כמו לעבור טיפול פסיכולוגי" ואפשר רק לנחש למה התכוון.

הסרט מתחיל במרדף משטרתי אחרי ג'ון ווגל ובשיחה של שוטרת עם הבת. משם הוא חוזר לסצנה בילדותה, כשאביה הושיב אותה על ברכיו בעודו נוהג במכונית בלילה אפל, הורה לה לתפוס את ההגה, ועצם את עיניו. זה דימוי עז לערבוב בין חופש לפזיזות חסרת אחריות שאפיינה אותו לאורך חייו, והפכה אותו לאבא אהוב שאי אפשר לסמוך עליו. הוריה של ג'ניפר נפרדו כשהיתה ילדה, והיא נשארה בבית האם השתיינית. בשנים הבאות היא שבה וחיפשה את קרבתו של האב החמקמק, עד שבגרה ותפסה אחריות על חייה. ואז זה התהפך והוא היה זה שניסה להתקרב אליה.

בסצנה שמסמנת שלב מהותי ביחסיהם, ג'ון אומר לג'ניפר ששילם מקדמה על מכונית מוסטנג אדומה עם גג פתוח שהוא קונה לה כמתנה. מכונית אדומה עם גג פתוח הפכה כבר מזמן לדימוי מקובל לחלום האמריקאי, בספרים ("The Red Convertible" מאת לואיז ארדריך מ-1974) ובסרטים ("המרדף אחר האושר" עם וויל סמית מ-2008). ב"חיים במנוסה" זאת סצנה עצובה של פספוס, שמציגה את החלום כפטה מורגנה. יש בסרט רגעים נוספים שמדמים את האב, שמכנה את עצמו "יזם" ומאמין בשקריו שלו, לאומה האמריקאית. המשמעות הזו קיימת גם בשמו האמריקאי של הסרט, "Flag Day", שמתייחס ליום בשנה שבו חוגגים את אישורו של הדגל האמריקאי אי אז ב-1777. זה אינו שמו של הספר שעליו מבוסס הסרט, כך שנראה שהיומרה לייצר באמצעות סיפורו של "היזם" אמירה רחבה על אמריקה היא של פן. זאת אינה אמירה חדשה או מעניינת במיוחד, מה גם שבניגוד לאביה שהקים שורה של "עסקים" כושלים, ג'ניפר דווקא מצליחה להתגבר על מוצאה מ"הצד הלא נכון של המסילה", ונראה היא עושה זאת במו ידיה.

זה סרט על חיים מפוררים (כולל פרקים של אלכוהול וסמים), ובהתאם המבנה הנרטיבי מפורר מאוד ולא סוחף. זה יותר סרט של אווירה מאשר של עלילה, ויש בו רגעים יפים. סצנות רבות מצולמות מקרוב מאוד, בקלוז אפים גדולים, שמייצרים תחושת אינטימיות עזה. כאמור, כמה פעמים נראה ג'ון/שון מצלם את בתו במצלמת פילם ביתית, וסגנון הצילום הזה מושלך על הסרט. פרט לצילום המרצד של דניאל מודר, והפסקול התואם שהורכב משירים של אדי וודר, גלן הנסרס וקט פאוור, מה שמחזיק אותנו מרותקים למסך אלה הופעותיהם של האב ובתו. פן הוא תמיד שחקן אינטליגנטי ועתיר עוצמה, ולדילן, שעד כה התפרסמה כדוגמנית, יש פנים נהדרות (היא ירשה תווים מושלמים מאמה רובין רייט) ורגישות שעשויה לסלול לה דרך בקולנוע.

סיקוונס הסיום של הסרט הוא הכי עז ומרשים שבו מכל בחינה, ואני מנחשת שהוא הסיבה העיקרית לבחירה של פן לעבד את הסיפור הזה למסך. הוא הביע עניין בספר עוד ב-2012, ובהתחלה התכוון רק לשחק בו תחת הנחייתו של במאי אחר. אך הוא התקשה למצוא את הבמאי הנכון, ובסופו של דבר החליט להפוך את "חיים במנוסה" לפרויקט הבימוי השישי שלו (פרט לווידיאו קליפים וסרטים קצרים). בזמן שחלף בתו הגיעה לגיל הנכון. כידוע, בימים אלה הוא עובד על סרט תיעודי שצילם באוקראינה, והוא מכין סרט תיעודי נוסף על העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י שנרצח אחרי שהעז לבקר את הממשל במולדתו.

אחרי בכורה בפסטיבל קאן, "חיים במנוסה" יצא למסכים בארה"ב ב-2021 וזכה שם לקבלת פנים צוננת למדי – הביקורות היו מעורבות, והצופים לא מיהרו לקולנוע, בין השאר משום שפן דרש שרק אנשים שיציגו אישור שחוסנו נגד קורונה יוכלו להיכנס לאולם. הוא ללא ספק איש אמיץ, שמעז לאתגר לא מעט אקסיומות וקהלים. "חיים במנוסה" אינו סרט שלם, אבל תעוזתו של פן וכשרונו כקולנוען נראים גם בו, והוא מוגש כמתנה לבתו.

3 כוכבים. Flag Day בימוי: שון פן. עם דילן פן, שון פן, ג'וש ברולין, הופר פן. ארה"ב 2021, 108 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• שון פן