"עוד נחזור לרקוד" הוא דוקו מוצלח כי הוא עושה את הבחירה האנושית

זו היתה שנה ארוכה. כזו שבעיקר משחקת בראש באותו דה ז'ה וו מפחיד לקורונה, ומרגישה כמו בור בזיכרון. מצד אחד כרונולוגית ברור שהזמן חלף, ומצד שני זה מרגיש שלא הרבה קרה מאז. בחירה מודעת אחת, בכל זאת היתה לי – להדחיק. להזיז הצידה את כל המחשבות הרעות, לא להיתקל במציאות החשופה והקשה מדי. את קבוצות הוואצאפ נטשתי, מהטוויטר השתדלתי להתרחק, לא נגעתי בטלגרם. ימים ארוכים בקושי יצאתי מהחדר שלי. ובכל זאת, כמעט שנה אחרי, החלטתי לעשות את ההפך הגמור – ולדעת.

>> שביל הבריחה: 14 המקומות הכי אסקפיסטיים בתל אביב

"עוד נחזור לרקוד", ששודר אמש (רביעי) ב-HOT8, הוא סרט התעודה השני (וכנראה לא האחרון) שנעשה על הטבח במסיבת ה"נובה". הקלישאה תגיד שזה תמצית החלום ושברו, הרגע שבו אלפי מבלים שבאו לרקוד את החיים, את האהבה, את השלום מצאו את עצמם בתוך תופת, מול שנאה שקשה לתאר, מול אכזריות חייתית ממש. הראשון שנעשה היה "#NOVA", סרטו של דן פאר הופק בדצמבר 23 ושודקר ב-yes. הסרט ההוא התמקד בתיעוד אובייקטיבי – הוא הורכב מקטעי וידאו שצילמו פעילי חמאס, וקטעי וידאו שצילמו המבלים המבוהלים. הסרט של פאר היה חזק ובועט כשלעצמו, אבל "עוד נחזור לרקוד" מספק את החלק שהיה חסר בו – העדויות.

זה לא שהסרט חף מהתיעוד הפשוט והמצמרר, הוא פשוט מצליח גם להוסיף את הזווית האנושית – את הסיפור דרך העיניים של מי שהיו שם, בזמן אמת. דרך העיניים הפעורות והכואבות של איתן, דרך הסיפור המטורף של אלינור, דרך הגבורה האגדית של ענר ז"ל – שתוארה על ידי מי שהיה לידו, במיגונית בקיבוץ רעים. הבחירה לספר את הסיפור ברמה האנושית היטיבה עם הסרט – ולדעתי הפכה אותו לחזק יותר מקודמיו. מעניין גם לראות שמי שבחר לקחת בו חלק – יחד עם HOT וסלוצקי הפקות – זה גם ה-BBC, אולי כסוג של כפרה על הביקורות המוצדקות שספג על סיקור המלחמה בעזה בזמן אמת, ואולי זה רק צירוף מקרים. בכל מקרה, רמת העריכה והיכולת התיעודית של הבריטים בהחלט מורגשת על הסרט, למרות שעם סיפור כזה באמת שקשה לפספס.

הסיפור של מסיבת ה"נובה" הפך למוקד ההסברתי מספר אחד של אותה יממה נוראית. ברור שגם הטבח ביישובים הוצף והוצג באופן משמעותי (עד כמה שאפשר), אבל נדמה שה"נובה" הודגש בעיקר בגלל העובדה שזה היה הסיפור שהציג באופן הכי שלם את הקונטרסט. כל מי שנתקל בסיפור הזה, גם אם לא יהיה ישראלי, יכול בקלות לשים את עצמו בנעליהם של המבלים שם – וזו גם היתה ההמחשה הכואבת ביותר לפער המטורף הזה בין מי שמנסה לחגוג את החיים, לבין מי שמקדש את המוות.

יהיו שיגידו שזה הסיפור הפשוט יותר – של טוב ורע מוחלטים, הנראטיב שאליו קל להתחבר מעיניים מערביות. אבל החשיבות של סיפור ה"נובה" היא בעיקר המחשת האכזריות, הפראיות והטירוף של המרצחים. זה הדבר שלפחות אני סוחב איתי אחרי ההקרנה של הסרט – הצעקות, האקסטזה, החדווה שבה נקצרו אנשים ונלקחו חיים בשם אמונה דתית. וזה הדבר השני שאתה יוצא איתו מהסרט – את עומק השבר. את הידיעה שגם אם "עוד נחזור לרקוד" (והלוואי שכן), את הנאיביות המתוקה והטהורה של הפסטיבל כבר יהיה קשה להחזיר.

סצנת הסיום הלא פשוטה של הסרט הציגה את השורדים, את העדים מהתופת השואתית שהיתה שם, רוקדים. יוצרי הסרט רצו בוודאי להראות בכך את ניצחון החיים – את ניצחון הרוח שעמדה מאחורי ה"נובה" שלא מתה. אבל האמת היא שהרגע שבו אלינור מנסה לרקוד, ואז פורצת בבכי, הוא כנראה המייצג האותנטי יותר של מצבם, כמעט שנה אחרי שראו את המוות בעיניים. שם הסרט, "עוד נחזור לרקוד", מייצר סביבו גם הבטחה ללא תשובה. איפה נרקוד? כי כנראה שבקיבוץ רעים כבר לא תהיה מסיבה בשנים הקרובות. האם באמת נחזור לאותו מצב? כנראה שלא. אבל שכתבה פעם רונה קינן, אני לא אפסיק לרצות.
"עוד נחזור לרקוד", HOT8. הסרט ישודר בארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה וישראל במלאת שנה לטבח