Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

שחמט

כתבות
אירועים
עסקאות
מתוך גמביט המלכה

גמביט המלכה: בלי נבלים, עם פטריוטיות אמריקאית וייחודיות

גמביט המלכה: בלי נבלים, עם פטריוטיות אמריקאית וייחודיות

מתוך גמביט המלכה
מתוך גמביט המלכה

בת' הנחושה היא גיבורה מושלמת לימינו אנו ומובילה סדרה עם גוון פמיניסטי שאינה מציגה את הגברים כאויבים של הנשים. במקום עם נבלים, היא בעיקר מתמודדת עם עצמה ועם מורשת חוסר היציבות הנפשית שהותירה לה אמה

9 בנובמבר 2020

מי היה חושב שסדרה על שחקנית שחמט, ללא כוכבים גדולים וללא גלגל עזר של סיפור אהבה, תהפוך לסדרה שכולם זוללים? נכון, בימי הקורונה הרעב גדול וכולם כבר ראו את "אמילי בפריז", אבל יש עוד דברים על המסך, לא? ומדוע בכלל לקשור את שתי הסדרות, כמו שעשו לא מעט כותבים? הרי מעבר לכך שבשני המקרים מדובר בגיבורה צעירה שזוכה להצלחה בתחום שבו בחרה, אין ביניהן דמיון של ממש. ועדיין נראה שהתזמון הפך את הסדרה הפסאודו-פריזאית למעין מקפצה לסדרה הפחות אופנתית, שנתפסת כ"אמילי בפריז" לאנשים חושבים.

איזה מתח: כשסרט בן 80 שנה מנצח את נטפליקס

הדבר הכי יוצא דופן ומרומם לב ב"גמביט המלכה" הוא העובדה שלאורך שבעת פרקי הסדרה אין ולו נבל אחד. אף בריון מיזוגן או כלבתא קנאית לא מנסים לעצור את הגיבורה בדרכה לכיבוש עולם השחמט בשנות השישים של המאה שעברה. זו רק היא עצמה שעומדת בדרכה לצמרת וזורה מכשולים לרגליה. הפרק הראשון מתרחש בבית יתומות, אתר ששולח אותנו הישר לצ'רלס דיקנס ולפרנסס הודג'סון ברנט. אבל שלא כמו בספריהם, מנהלת המוסד אינה סדיסטית, והשרת הקודר במרתף (ביל קמפ הוותיק והטוב) אינו זומם מזימות פדופיליות, אלא מלמד את בת' הקטנה לשחק שחמט, ומתווה את עתידה, בלי לצאת מהמרתף.הטריילר לסדרה:

בהמשך הסדרה, המשפחה שמאמצת אותה רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל גם האב שנטש את אשתו השתיינית אינו מתעמר בילדה. וכשבת' נרשמת לטורניר השחמט הראשון שלה, שני העלמים החנונים בשולחן הרישום ספקניים כלפי הצעירה חסרת הניסיון ועתירת הביטחון. אך מהניצחון הראשון שלה ואילך, היא מקבלת רק תמיכה מעמיתיה הגברים, ואותם שני עלמים הופכים למעריציה הגדולים ביותר.

בת' הנחושה והלא מתנחמדת (במובן זה היא דומה לקטניס אוורדין, גיבורת "משחקי הרעב") היא גיבורה מושלמת לימינו אנו. היא מובילה סדרה עם גוון פמיניסטי שאינה מציגה את הגברים כאויבים של הנשים. האופן שבו כמה מהם מתגייסים לעזרתה, פשוט משום שהם מעריכים את כשרונה, ובלי שעינם תהיה צרה בהצלחתה, עושה טוב על הלב.

"גמביט המלכה" מבוססת על ספר מאת וולטר טוויס שיצא לאור ב-1983, שנה לפני מותו של הסופר. ספרו הראשון מ-1959 הגיע לקולנוע הרבה יותר מהר – "The Hustler" ("אדי פלסון"), בכיכובו של פול ניומן, נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של שנות השישים. גם ספרים אחרים של טוויס, "האיש שנפל מכוכב אחר" ו"צבע הכסף", הגיעו למסך די מהר וזכו לתהילה. אז למה לספר על השחמטאית זה לקח כמעט ארבעים שנה? לפי ויקיפדיה, במהלך השנים דווקא היו כמה ניסיונות לעבד אותו למסך הגדול, ואפילו דובר על כך שזה יהיה פרויקט הבימוי הראשון של הית' לדג'ר, עם אלן פייג' בתפקיד בת', אלא שמותו בטרם עת סתם את הגולל על התוכנית.

מתוך גמביט המלכה
מתוך גמביט המלכה

"גמביט המלכה" שאב מניסיונו של טוויס כשחמטי חובב, ומעניין לראות את הקשר בינו לבין "The Hustler". שני הספרים מספרים על גיבורים בעלי כשרון יוצא דופן בתחום תחרותי, וכמו אדי – שחקן ביליארד שאופיו האימפולסיבי הוא הטרגדיה שלו – גם בת' מתמודדת בעיקר עם עצמה ועם מורשת חוסר היציבות הנפשית שהותירה לה אמה.

אניה טיילור ג'וי ("אמה") אינה שחקנית מגוונת במיוחד, אבל תוויה המחודדים, שמעניקים לה חזות של ציפור, בתוספת שיער שנצבע לכתום, תורמים לנוכחותה הייחודית בתפקיד הגאונה האובססיבית. איילה ג'ונסטון, המגלמת את בת' בילדותה, מרשימה אף יותר. הדמות הכי מעניינת ונוגעת ללב בסדרה היא דווקא זו של אמה המאמצת, בגילומה הנהדר של מריאל הלר (הבמאית של "האם אי פעם תסלחי לי?"). מעקרת בית זנוחה ושתיינית, עלמה הופכת לאמרגנית שתיינית, שרוכבת על הצלחת בתה לחיים מסעירים יותר. אף שאינה מספקת לה מודל של אמהות יציבה, היא מעניקה לה חברות ואהבה, ויפה לראות את דמותה מתעוררת לחיים.

יוצר ובמאי הסדרה, סקוט פרנק, ביים עבור נטפליקס גם את "חסרי אלוהים". כאן הוא שב לעבוד עם סטיבן מייזלר, הצלם של המערבון ההוא, ונראה שהשניים השקיעו הרבה מחשבה במראה של היצירה. הגוונים העמומים של סרט מימי המלחמה הקרה והקומפוזיציות המוקפדות תורמים רבות לחוויה של הסדרה כיצירה ייחודית ובעלת משקל, אף שבבסיסה יש נרטיב אמריקאי פטריוטי וסוחף של ניצחון כנגד כל הסיכויים.

4.5 כוכבים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בת' הנחושה היא גיבורה מושלמת לימינו אנו ומובילה סדרה עם גוון פמיניסטי שאינה מציגה את הגברים כאויבים של הנשים. במקום עם...

מאתיעל שוב9 בנובמבר 2020
אסף כורם (צילום: איליה מלניקוב)

"תחרויות שחמט ברחוב היו המחאה הראשונה בשדרות רוטשילד"

"תחרויות שחמט ברחוב היו המחאה הראשונה בשדרות רוטשילד"

אסף כורם, 32, בזוגיות, מתכנת ומארגן מפגשי השחמט בשדרות רוטשילד. מספר איך הכל התחיל, מי מגיע ומה הדבר הכי מטורף שקרה במפגשים

אסף כורם (צילום: איליה מלניקוב)
אסף כורם (צילום: איליה מלניקוב)
27 בדצמבר 2018

שם מלא: אסף כורם

גיל: 32

סטטוס:בזוגיות

עיסוק:מתכנת ומארגן מפגשי השחמט בשדרות רוטשילד

מתי וביוזמת מי התחילו מפגשי השחמט בשדרה?
"בתחילת המדינה גם פעילות השחמט הייתה מעורבת בפוליטיקה ושויכה למפלגה. משה סוקר, שענה לכינוי 'אבי שחמט הרחוב', היה מתנגד חריף של מפא"י ובן גוריון ולכן לא לקח חלק בתחרויות ואירועים רשמיים, ומתוך אידיאולוגיה ארגן תחרויות רחוב. לפני כעשור שני חברים, רן שרון – שלצערי כבר לא איתנו – וגיא עדיני, מיסדו את הרעיון של משה. באמצע הלילה הם התחילו להביא מחצלות, שעונים וכלי שחמט כל יום שלישי, עד שלאט התהוותה סביבם קהילה. חבריי אוהד רביב ואבנר שפירו ואני לקחנו על עצמנו לתחזק את היוזמה. אמנם האופי עכשיו פחות מחאתי ויותר כיפי וחברתי, אבל אפשר לומר שאנחנו המחאה הראשונה שהייתה ברוטשילד".

ממתי אתה משחק? השחמט הוא תחביב או תחום מקצוע שרצית?
"בקיבוץ אתה לא ממש בוחר דברים, יותר מחליטים בשבילך. יש קיבוצים שבהם יש מסורת של כדור־מים, או כדורסל וכדומה. אצלנו בקיבוץ יד מרדכי היה את משה, שהיה משוגע לשחמט והחליט לדאוג לכך שכל הילדים יתמקצעו בשחמט. הוא הצליח לא רע, ואפילו זכינו באליפות הארץ בקבוצה של ילדי הקיבוץ. עד היום חלק גדול מ'מלכים ברוטשילד' הם חברים שגדלתי איתם מהקיבוץ. זאת הזדמנות טובה להודות לו על כל הזמן, ההשקעה והסבלנות שהייתה לו בשבילנו".

איך עוברי אורח מגיבים כשרואים את המשחק ברחוב?
"התיירים מתלהבים מזה מאוד כעוד דבר תל אביבי מיוחד ומגניב. הישראלים הרבה פעמים עוצרים ומתעניינים, שואלים ואפילו נשארים לשחק איזה משחק או שניים – אבל לא יותר, כי כולם בתל אביב כל הזמן ממהרים".

מה המקרה הכי מטורף שקרה במפגש כזה?
"לפני כמה חודשים התיישב לידי בחור הודי די מבוגר שהתלבש ברישול ורק התבונן, לאחר כמה משחקים שהתקיימו כשהוא רק מתבונן הציע לשחק והוא היה ממש טוב. רק אחרי שסיים ואמר את שמו, גילינו באינטרנט שמדובר באלוף הודו ושהוא אחד השחקנים הטובים בעולם. זה בערך כמו שמסי או רונאלדו יבואו לשחק איתכם בשכונה קט־רגל. לא פעם קרה שאלופי עולם באו ושיחקו כאנונימיים ורק בסוף חשפו את עצמם".

נולדים מהמפגשים גם סיפורי אהבה או יריבות עזה?
"בתל אביב כל פעילות חברתית מלווה בהיכרות, ובאופן מפתיע או לא, גם אצלנו זה ככה. אנחנו השחמטאים ביישנים מטבענו, אז גם קשה לנו לפנות מיוזמתנו לבחורה וגם קשה למצוא נושאי שיחה. ברגע שמישהי או קבוצת בנות נעצרת ומתעניינת, זה מאוד מקל כי כבר נוצרת האינטראקציה הראשונית ויש נושא שיחה. כמעט בכל מפגש כזה נוצר משהו. למעשה יש לא מעט חבר'ה שהסיבה העיקרית שהם באים זה כדי למצוא מישהי – אם למשהו קבוע או מזדמן".

מה אדם שרוצה להצטרף אליכם חייב לדעת?
"האמת שכלום. המפגשים מאוד חופשיים ופתוחים לכל הרמות. החל מאנשים שלמדו לשחק לפני חודש ועד מקצוענים. כל אחד יכול למצוא שם את הרמה שמתאימה לו. בחלק מהזמן יש גם הסברים והדרכות חינמיות עד ידי מדריכים ותיקים".

מה הכי תל אביבי בעיניך?
"חופש".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אסף כורם, 32, בזוגיות, מתכנת ומארגן מפגשי השחמט בשדרות רוטשילד. מספר איך הכל התחיל, מי מגיע ומה הדבר הכי מטורף שקרה...

מאתשני מויאל27 בדצמבר 2018
תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון

מדעי החלום: האמן והמעצב חיימה חיון לא שם לעצמו גבולות

מדעי החלום: האמן והמעצב חיימה חיון לא שם לעצמו גבולות

ליצנים שהפכו למנורות, שולחנות שהצמיחו רגליים, כלי שחמט כבירים, תרנגולות ירוקות מתנדנדות, כיסאות בהשראת נקניקיות וספלים בצורת גורדי שחקים: המעצב הספרדי החשוב חיימה חיון נוחת בישראל עם התערוכה "Funtastico", ובכלל לא מתבייש ליהנות

תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון
תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון
26 בנובמבר 2015

בבוקר פתיחת התערוכה הראשונה במוזיאון העיצוב בחולון, במרץ 2010, התעורר המעצב הספרדי חיימה חיון בחדרו בבית המלון בתל אביב וגילה שהמחשב האישי שלו – עם כל החומרים שהכין להרצאה שתוכננה להמשך היום – שבק חיים. כעבור כמה שעות, כשחיון עלה על במת המדיטק, הבעיה עדיין לא נפתרה. כך הוא מצא את עצמו מול אולם מלא במוזמנים מכובדים – בהם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס – מאלתר עם תמונות של עבודותיו, חלקן הורד מגוגל דקות אחדות קודם לכן. תמונה רדפה תמונה, בסדר אקראי לחלוטין, אולם חיון הצליח לשבות את לב הקהל כאילו זו הייתה כוונתו מלכתחילה. הקסם האישי שלו, שעבד באותם רגעים ביתר שאת, הוכיח שוב את קלישאת המזג הספרדי החם ובעל חוש ההומור, כשלא התבייש ואמר: "אני מנסה שיהיה כיף, לעשות חיים, לתפוס את הרגע". ואמנם, בעולם שדורש ממעצבים לפתור בעיות ולהיות קשובים למתרחש סביבם, יש מעט מאד מעצבים שהכיף והמשחקיות הם מוטיב חוזר בעבודתם ושלא מנסים להצניע אותם תחת מילים גדולות ותיאוריות מתוחכמות.

הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודותיו של חיון, שיוצגו החל מיום שני בתערוכה "Funtastico" במוזיאון העיצוב חולון: ליצנים שהפכו למנורות, שולחנות שהצמיחו רגליים, כלי שחמט כבירים, תרנגולות ירוקות מתנדנדות, כיסאות בהשראת נקניקיות אמריקאיות וספלים בצורת גורדי שחקים בניו יורק.

"אני משתדל אף פעם לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות", הוא מספר בדרך לנמל התעופה של מילאנו, משם ימריא לדנמרק.

"אני אוהב לשבור את החוקים, לעבוד כמעצב אבל לראות את עצמי כאמן. בגלל זה אני קורא לעצמי Artisign (שילוב של המילים Art ו־Design). תמיד הייתי גם אמן וגם מעצב, ואני משתדל לקחת קצת משני העולמות. אין לי בעיה עם זה. אני לא שם לעצמי גבולות, מה שחשוב הוא היצירתיות. העיסוק בהנאה הוא הדרך שלי להפוך את העבודות לאותנטיות ולריאליסטיות יותר. זה שיקוף של מי שאני: המשחק עם הומור ואיכות והשילוב בין כל המרכיבים האלו הופכים את העבודות שלי להרבה יותר 'חיוניסטיות'. זאת הדרך שלי לשבור את הקרח ביני לבין הקהל שמגיע לצפות בעבודות. אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב בתערוכה הוא האיכות של העבודות, הירידה לפרטים הקטנים והעידון שבו הכל נעשה. זה הדבר הראשון שתראה, לא משנה אם זאת יצירת פורצלן מיפן, עבודה מספרד או מאיטליה – תשומת הלב שהושקעה בפרטים הקטנים בכל עבודה היא החשובה".

תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון
תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון

הכבש ה־13

חיון, שבחודש שעבר דורג על ידי מגזין "Wallpaper" במקום ה־13 ברשימת 100 המעצבים החשובים והמשפיעים של ימינו, נולד במדריד בשנת 1974. הוא למד עיצוב תעשייתי במדריד ובפריז, והחל לעבוד ב־1997 כתחקירן ב־"Fabrica", קבוצת המחקר של בנטון. שנה לאחר מכן כבר הפך לראש מחלקת העיצוב של הקבוצה. משנת 2004 הוא התמקד בקריירה עצמאית שכללה בעיקר עיצוב רהיטים ועיצוב פנים, בעבור לקוחות כמו קוקה קולה, אדידס, נעלי קמפר, יצרנית הקריסטל הצרפתית Baccarat ועוד.

"פאנטסטיקו", שהוצגה לראשונה ב־2014 במוזיאון חרונינגר בהולנד, תציג את מיטב עבודותיו מהעשור האחרון – מוצרים, רהיטים, פריטי עיצוב פנים, ספרי סקיצות, רישומים וציורים – כולם מדגישים את הממדים הפנטסטיים, ההומוריסטיים, הפופיים והקיטשיים בעבודותיו, שעשויות במיומנות אמנותית יוצאת דופן ומאופיינות בשימת לב מוקפדת לפרטים וגימורים. במיוחד בעבור התערוכה בחולון עיצוב חיון מראת קיר בקנה מידה גדול המאזכרת מסכות ענק פרימיטיביות בעבודת שיבוץ באבן קיסר, כתרומה לאוסף הקבע של המוזיאון.

"כשמסתכלים על רצף העבודות של חיון, עולה תחושה שהוא מעצב ששייך לדור אחר", אומרת גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון. "הוא פועל כמו האדריכלים והמעצבים שפעלו באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה אל תוך שנות ה־60־70; כמו אטורו סוטסטס, אקילה קסטיליוני, ברונו מונארי או אנזו מארי. כולם עבדו באופן עצמאי ונעו באופן חופשי ואינטואיטיבי בין דיסציפלינות השונות: ציור, פיסול, עיצוב תעשייתי, והכל מתוך חופש גדול, שמחת יצירה ושמחת חיים, תוך כדי עבודה עם המפעלים והתעשייה. זה לא משהו שמאפיין כיום מעצבים צעירים, הם מתמקצעים בנישה שלהם וכאילו שוכחים את האהבה למקצוע ואת החופש ליצור מאפס. חיון כנראה בא ככה 'מהבית', זה לא משהו שאתה לומד בבית ספר לעיצוב, זו אופטימיות שמלווה את העבודה שלך כי אתה יודע שתהיה טוב ושתדע לתת את התשובה הנכונה. זה מבוסס על כבוד גדול לאנשים שהוא עובד איתם: הוא לא בא בכוונה להחליף אותם אלא בכבוד וברצון ללמוד, קצת כמו ילד סקרן ואופטימי. הוא לא מעצב שיריב עם הלקוחות שלו על כל פינה, העבודות שלו לא מזיעות, לא רואים שהוא עבד קשה אף שהוא עובד קשה מאוד. פשוט אין לו צורך להוכיח את זה".

"ההבדל בין איך שאני מעצב לבין איך שעיצבו בשנות ה־50 הוא שפעם עיצוב היה אנונימי", אומר חיון בתגובה להשוואה הזאת. "בימינו העיצוב מספר סיפור מעבר להיותו פונקציונלי. לעורר באנשים צחוק זה חלק מהעניין. ככלל, תמיד הייתי קצת ד"ר ג׳קיל ומיסטר הייד. אם אתה מעצב משהו פרקטי, אתה צריך ליצור משהו טוב ומעניין שיהיה גם שימושי. אבל אם אתה יוצר משהו משלך, יש לך את העולם שלך ואת הדברים שאתה אוהב. לא משנה מה אני עושה, עדיין אפשר לראות את הקישור בין זה לבין עיצוב פונקציונלי. זה מה שקושר אותי לאמצע המאה ה־20: המעצבים של אותה תקופה פשוט היו טובים מאוד במציאת האיזון הזה, והוא משתקף בעבודה שלהם. זה לא משנה אם זה תרנגולת משוגעת, פסל של כלי שחמט או רהיט. יש בזה ממד של צורה והתחשבות בחומר שאתה עובד איתו. אלו הדברים שחשובים לי".

תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון
תערוכת פאנטסטיקו של חיימה חיון

איך העידן הדיגיטלי משפיע עליך?

"הדבר הכי טוב הוא מה שאני עושה עכשיו. אני מקליט לך את הריאיון הזה כאילו אנחנו מדברים זה עם זה, אבל אני עכשיו במילאנו, ואתה כנראה בישראל, וכרגע אתה מקשיב לי ואני שמח על כך. מחברת הרישומים שלי והטלפון הסלולרי שלי הם חלק בלתי נפרד ממני. אני משתמש בטלפון כדי לצלם רעיונות ורישומים מהמחברת, שולח את הרעיונות למשרד שמוציא אותם לפועל. אני גר באמצע שום מקום בכפר, ואני קם בבוקר ואוכל לחם עם שמן זית ועגבנייה. אני יושב מתחת לעץ הדקל ונהנה ממזג האוויר ומנהל שיחות סקייפ עם אנשים מטוקיו, קוריאה וכל מיני מקומות בעולם. הטכנולוגיה מאפשרת לך להיות חופשי ולשלוט בפרטים בצורה מאוד מדויקת. אני משתמש בטכנולוגיות שונות במטרה לשדרג את העבודות שלי, אבל בסופו של דבר מה שאני אוהב הוא החופש שהן מאפשרות לי".

במבט לאחור, איך העבודה שלך התפתחה לאורך השנים?

"אני מרוצה מהשליטה שיש לי בתהליכי העבודה, מהדרך שבה אני משלב בין אמנות לפונקציונליוּת ומהאופן שבו אני מכניס את הצד המשחקי שלי ליצירה. אני ממשיך לאתגר את עצמי, ואף שיש לי הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה, אני בררן מאוד. אני אומר הרבה 'לא' ומנסה לבחור מה יהיה הכי טוב להתפתחות שלי. מלבד זאת, עם השנים הפכתי להיות אדם פשוט יותר. אני סומך על האנשים שאני אוהב, משתדל להיות עם הרגליים על האדמה ועם הראש בכוכבים, לחלום בגדול אבל לבצע דברים כמו שצריך. בממד האישי יש לי עכשיו גם אישה יפה וילדים מדהימים, אנחנו חיים על הים התיכון ואני עובד ברחבי העולם, והכל ביחד מאפשר לי להיות מי שאני".

מה אתה רוצה שהצופים יחוו בזמן התערוכה, ומה אתה רוצה שיישאר איתם אחרי הביקור?

"הרבה אנשים שצופים בתערוכות שלי יוצאים ואומרים 'וואו, הבחור הזה עושה ממש הרבה דברים'. התגובה השנייה היא בדרך כלל 'הבחור הזה עושה ממש הרבה וממש טוב', וזה תמיד משמח לשמוע את זה, אבל אני רוצה להראות שמקצוע העיצוב יכול להיות שונה ממה שחשבתם, ושיש שחקנים כמוני שמנסים לשבור את הקרח ואת החוקים. ככה יוצרים את העתיד – על ידי זה שתאתגר את עצמך באופן מתמיד. אני לא מעצב שניגש לפתור בעיות, אני לא שייך לסוג הזה של מעצבים. אני מעצב שיוצר דברים מלאי תשוקה, ולגמרי נכנס לזה".

Funtastico מיום שני במוזיאון העיצוב בחולון

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ליצנים שהפכו למנורות, שולחנות שהצמיחו רגליים, כלי שחמט כבירים, תרנגולות ירוקות מתנדנדות, כיסאות בהשראת נקניקיות וספלים בצורת גורדי שחקים: המעצב הספרדי...

מאתיובל סער26 בנובמבר 2015
איור: יובל רוביצ'ק

אובססיה

אובססיה

לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
8 ביולי 2015

1.

״אם פעם אכתוב את זכרונותי – וזה לא בלתי אפשרי – אנשים יבינו שהשחמט היה רק חלק קטן בחיי. היום אני ממשיך לשחק רק בגלל שזה מעסיק את מוחי. זה מונע ממני לשקוע במחשבות מרות ומיואשות."

[tmwdfpad](מתוך מכתב שכתב אלכסנדר אלחין, מגאוני השחמט של כל הזמנים, שנתיים לפני מותו. הוא היה אלוף העולם במשך 17 שנים רצופות, ועד כה היחידי שלקח איתו את התואר אל הקבר. איש מבריק בתחומים רבים, שלט בעשר שפות, אבל חייו היו מוקדשים לחלוטין לשחמט.

אלחין, עם אסטרטגיית המשחק התוקפנית, הדורסנית שלו, הוא אמן השחמט המוערך ביותר על ידי גארי קספרוב. כל חייו לא זז ללא לוח שחמט קטן, נייד, שליווה אותו לכל מקום. הוא מת לבדו, בבית מלון עלוב בפריז. מצאו אותו יושב לשולחן כשהכלים פרושים לפניו, ראשו שמוט. הוא עבד על הגנה לפתיחת קארו־קאן.

(לכאורה, הוא היה התגלמות התופעה שבה אדם ואמנותו הופכים לאחד. אבל המכתב המשונה הזה, שנתיים לפני מותו, שופך אור אחר על חייו, ועל תשוקתו היחידה.)

2.

לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה. לפעמים, הם מגיעים אליה רק משום ההפוגה שהאובססיה מעניקה להם, מן היאוש הגדול המכרסם בהם; מפני הפחד שהחיים מסוגלים להטיל על אדם.

3.

פעם אחת בחיי הייתי אובססיבי לסרט שולי לחלוטין. אין לי מושג למה. הרבה סרטים אהבתי יותר, בוודאי הערכתי יותר, הוא באמת לא סרט חשוב. אבל משהו בו הרס אותי. הקלטתי אותי במקרה על קלטת VHS ישנה, ובתקופה מסויימת ראיתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

זה היה סרט טלוויזיה באורך מלא, בשם “השאילי לנו את בעלך". הוא היה מבוסס על סיפור קצר של גרהם גרין, וכיכב בו דירק בוגרד, שחקן כה יפה ועצוב ומופנם ומדוייק, שמצאתי את עצמי לא רק מזדהה לחלוטין – השילוב בין האנושיות האכזרית והחומלת של גרין לבין העיניים החודרות והעצובות כל כך של בוגרד, פעל עלי כנראה כמו מין שיקוי קסם – אלא ממש מהופנט: לעלילה, לנוף האגמים השוייצרים שם היא התרחשה, לבוגרד, לניואנסים השקטים של משחקו.

בסרט הזה בוגרד הוא סופר זקן, בעצם גרהם גרין עצמו, בערוב ימיו. הוא מתגורר לבדו בבית מלון קטן בשווייץ. מלון קטן ונקי וריק, והזמן הוא סתיו, אחרי תום עונת התיירות. זוג צעיר בירח דבש מגיע לשם. הם פוגשים שני מעצבי פנים הומואים, המפתים את הבעל למסע קטן של התהוללות. האשה הצעירה, שאינה מבינה מה קורה לבעלה, מוצאת ניחומים אפלטוניים אצל הסופר הזקן.

שמתאהב בה, כמובן. אהבה אחת אחרונה, וכמובן מאוחרת. אני זוכר את בוגרד המזדקן – הוא היה אז כבר כמעט בן שישים – עומד בחדרו המאפיל, מקריא לאשה שיר של הלורד רוצ'סטר, שעל הביוגרפיה שלו הוא עובד, בבית המלון הקטן והשומם הזה. ככה הולך השיר:
אז אל תדברי על בוגדנותם של אנשים
או על איך שהלבבות הופכים לקשים;
אם אני, בדרך נס, יכול להיות
נאמן לך ברגע הזה, בדקה הזאת,
זה כל מה שהשמיים מרשים.
“זה כל מה שהשמיים מרשים," הוא חוזר על המשפט האחרון, וסוגר את הספר, והיא נושקת לו ומודה לו ונעלמת אל חייה החדשים שאין לו שום נגיעה בהם, ואפילו לא יודעת עד כמה המשפט הזה היה סיכום חייו.

4.

״לופי, הבדידות הורגת אותי! אני חייב לחיות. אני חייב להרגיש חיים מסביבי. כבר שחקתי את הקרשים ברצפת החדר שלי. תיקח אותי לאיזה מועדון לילה."(מכתבו האחרון של אלכסנדר אלחין, יומיים לפני מותו. המכתב מוען לידידו פרנסיסקו לופי, אלוף השחמט הפורטוגזי. על אלחין עברו שנים של מגורים בחדרי מלון עלובים, שנים של שתיה, שנים של חסרון כיס. על פי מה שידוע, לופי אכן נענה לבקשת ידידו, והערב במועדון הלילה רומם את רוחו במעט. אך למחרת, בבית המלון, שוב שקע לתוך יאוש מר. במשך היומיים הבאים המשיך לעבוד על בעיות שחמט לבד, בחדרו, מצפה למותו כמעט בערגה.)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה

8 ביולי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!