אחד הסיפורים היפים בקומדיה הישראלית של השנים האחרונות הוא שחר חסון – מי שעבר, ככל הנראה, את כל התחנות של עולם הבידור הישראלי. מערבי הסטנד אפ הקטנים, דרך שורה של תכניות טלוויזיה ופרסומות, והיום הוא כבר במעמד די מכובד – חלק מ"ארץ נהדרת", פרזנטור של חברת כרטיסי אשראי, מישהו ששורף במות (ורשתות חברתיות) קבוע, הגיש שעשועון ("האחוזון העליון"), התארח בלהיט היפהופ מקומי חדש ("אחשלי"). עכשיו, מגיע שלב חדש בכניסה שלו למיינסטרים.

>> אחרי שבעה באוקטובר, "טהרן" היא פנטזיה ישראלית שאי אפשר לשאת
>> היצירה הישראלית זקוקה לחמצן. השר קרעי מזריק לה רעל // דעה

"קארפול קריוקי", אחד הפורמטים הקנויים הטובים והמוצלחים של כאן 11, חוזר לעונה רביעית – כאשר הפעם חסון נכנס לנעליו (הדי גדולות) של אודי כגן, שהחזיק את התכנית בשתי העונות הקודמות. חסון נבחר לתפקיד באופן שהוא לא מובן מאליו. בניגוד למוזיקליות המובנית של כגן (מי שמתעסק בעצמו במוזיקה וגם כתב כמה שירים), חסון לא כל כך מנוסה בעולם הזה – אם לא סופרים את תחילת הקריירה שלו כראפר, תחת השם הפיקטיבי MC מנצור. אורי סלעי, מי שהיה בעברו העורך הראשי של ערוץ 24 (וגם של "אופירה וברקוביץ'"), הוא הרוח החיה ברמת הבימוי – ומכניס את אהבת המוזיקה הישראלית שלו לתוך הפורמט.

ואף על פי כן, לחסון יש דבר אחר שנדרש כדי להצליח בפורמט הזה: פתיחות ואמפתיה. מה שעבר בהצלחה בקומדיה הטוטאלית (על גבול המופרעת) על הבמה, הגיע גם לפורמט הטלוויזיוני – חסון מרגיש את השותפים שלו לנסיעה, מתחבר אליהם ומסוגל להיפתח לסוגים שונים של אמנים (מהזמר הים תיכוני, לישראלי היותר קלאסי ועד לראפרים של ממש). מה שמעניין במקרה הזה הוא שלפחות מהפרקים הראשונים – נרשמה גם הדדיות ביחס; לא מעט מהאורחים מכירים את חסון (חלקם אפילו עבדו איתו באופן אישי), והאהבה כלפי הקומדיה שלו מורגשת.

אלמנט נוסף שמאוד בולט בעונה הזאת של "קארפול" הוא הצד החדש שמתגלה אצל חסון. מי שמכיר את הקומדיה של חסון מכיר אותו בתור איש מאוד תזזיתי, מאוד שמח, מאוד קופצני – אבל האינטימיות שלו עם הזמרים והאמנים בעונה הזו מאפשרת לו גם לחשוף צד פגיע יותר. לצד העובדה שהוא נשאר מאוד מצחיק, הוא גם לא מתבייש לבכות, לחשוף פרטים אישיים ולהיות אמיתי ב-300 אחוז מול הקהל ומול האנשים שאיתו. זה סוד הקסם של חסון ברוב מה שהוא עושה, וגם בתוכנית הזאת.

"קארפול", כזכור, הוא פורמט מתורגם שמתבסס על הלייט נייט של ג'יימס קורדן ברשת CBS האמריקנית. צחוק הגורל הוא שקורדן כבר לא מגיש לייט נייט בארה"ב – אבל הפורמט ממשיך לחיות אחריו ולדעתי אפילו יותר מתאים לאקלים הישראלי מאשר לאמריקה. יש משהו בכוכבות האמריקאית הנוצצת מדי שקצת מרגיש לא טבעי כשהם נוסעים, משתטים או שרים באוטו. לפמיליאריות הישראלית, בתוך הרחוב התל אביבי שבו כמה כוכב שלא תהיה – תמיד תתקע מאחורי משאית זבל – הצניעות של הפורמט דווקא הרבה יותר אופיינית.

גם המיקס המאוד מוזר של המוזיקה המקומית – מתבטא היטב בפורמט הזה. רשימת האמנים אקלקטית למדי – מנכסי צאן ברזל גדולים כמו דני סנדרסון, דני רובס, גלי עטרי או דייויד ברוזה; דרך ראפרים כמו סטטיק או סאבלימינל (ויש ייצוג אדיר להיפהופ הישראלי בעונה הזאת, אולי בגלל הקשר של חסון עם עולמות הראפ); ועד כוכבי פופ יותר עכשוויים כמו נרקיס או אגם בוחבוט. די נדיר לראות מישהו שמצליח להתחבר בצורה כזו לכולם, בלי יוצא מן הכלל, ולמצוא את הצד הכיפי והמעניין בהם – אבל חסון עושה זאת בהצלחה גדולה.

מה שעוד התחזק בעונה הזו יחסית לעונות קודמות – הוא מה שנקרא "הסטיות"; כלומר, הרגעים שבהם המכונית נעצרת, וחסון והכוכב האורח הולכים לקטעים צדדיים. הדרך שבה חסון אוכל שווארמה עם נרקיס, למשל, או מסתחבק בחדר מורים עם רובס, יושבת עליו יותר טבעי מאשר עם כגן. אפשר לראות את זה גם בחיבור שיש לו עם האנשים שהם לא הכוכבים, בגלל העממיות והיכולת שלו לאלתר קטעים קומיים במקום. גם האורחים המפתיעים הם חידוש שבהחלט מרענן את העונה.

כמו תמיד בישראל, ככל שהמציאות נהיית יותר מבאסת וקודרת – יש עלייה בביקוש לפורמטים יותר שטותניקים ומשעשעים. זה מה ש"קארפול" יודעת לעשות מצוין – היא חוגגת את הכיף, את החוויה של להתמסר למוזיקה שעוטפת אותך ברכב כשאתה לגמרי לבד, ונותנת לה את הכבוד הראוי. יש בה אפילו משהו קצת אינטראקטיבי; גם אתה, בתור צופה, מסוגל לצאת מעצמך ולהצטרף לשירה העוצמתית של חסון והפרטנרים המתחלפים שלו, דרך המסך.השילוב הזה בין קלאסיקות מוזיקה ישראלית, הפורמט הכיפי והצנוע, והקומדיה של חסון במרכז – עושה טוב ל"קארפול" בתרגום הישראלי שלה: בועה קטנה של כיף שתמיד מענג להתכנס סביבה, בתוך המציאות.
>> "קארפול קריוקי עם שחר חסון", עונה חדשה, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שחר חסון
• קארפול קריוקי

מאז שהייתי ילד, מאוד אהבתי שעשועוני טלוויזיה, לא רק בגלל התוכן אלא גם בגלל האפשרות להראות לצופים מסביבך – חברים, משפחה, חברים של המשפחה, לא משנה – שאתה יודע יותר ממה שנדמה. שיש לך את זה, שגם אתה היית יכול לקחת את הפרס הגדול. כמובן שזה נעשה בתנאים הרבה יותר נוחים ופחות לחוצים ובלי מצלמות מכוונות אליך, אבל מבחינתי עדיין לקחתי 250 אלף ש"ח ב"מי רוצה להיות מיליונר", אז מה אכפת לי?

בתקופה האחרונה השעשועונים הגדולים והגרנדיוזיים, ששלטו פעם בפריים טיים הישראלי, קצת נעלמו. הריאליטי כבש את הכל, ומשהו בצופים של היום קצת סולד משואו גדול וראוותני. אבל בכאן 11 הצליחו לשמור על הגחלת – עם "המרדף" בכיכובם של עידו רוזנבלום (ולימים, לוסי איוב) ואיתי "הצ'ייסר" הרמן (ולימים, גם מיכל "הצ'ייסרית" שרון). כעת בתאגיד השידור ראו כי טוב, ועלו עם שעשועון נוסף, גם הוא מבוסס על פורמט בריטי – בשם "האחוזון העליון", שהתכנית הראשונה שלו שודרה אתמול בערוץ.

https://www.youtube.com/watch?v=95lo6UNhNLM

הדבר הכי מעניין כאן הוא דווקא זהות המגיש – שם לא מאוד קלאסי בעולם השעשועונים. פעם היה נהוג שמי שמנחה שעשועון הוא דמות ידועה ומוכרת, כזו שכבר רגילה להיכנס לכל סלון (יורם ארבל, ארז טל). מי שנבחר כאן הוא שחר חסון, אמנם אחד הקומיקאים המצליחים ביותר בישראל, אבל כזה שלמרות שהמספרי הצפיות שלו הם מיינסטרימיים לחלוטין, שיטת העבודה וההפצה שלו היא עדיין "מחתרתית" – בעיקר מועדונים וסרטוני סטנדאפ בפייסבוק.

לחסון יש טראק רקורד טלוויזיוני, כולל ב"ארץ נהדרת" (בעונה הנוכחית בעיקר בדמותו של איתמר בן גביר), אבל עד אז רוב הזמן הוא היה בשוליים הביזאריים של הטלוויזיה הישראלית: מ"מהדורה מוגבלת" ו"לילה בכיף" המיתולוגיות בערוץ ביפ, דרך "טלוויזיה במיטבה" (הנפלאה!) שהגיעה לקשת ולא שרדה יותר מדי זמן בסלוט הקשוח של הלייט נייט שישי, ועד תכניות כמו "צחוק מהעבודה". גם כשהוא הגיע לפריים טיים הכי פריים טיימי שיש, בפאנל של "הזמר במסכה", הוא היה שם בעיקר בשביל לזרוק פאנצ'ים בין הניצוצות של סטטיק לנוירוזה של צדי צרפתי.

ועכשיו – הוא במרכז הבמה. לובש את החליפה, המיתולוגית והפיזית, של מגיש שעשועון בערוץ הממלכתי. בדרך כלל יש נטייה לאנשים שמגיעים למעמד הזה קצת לצאת ממי שהם, לנסות ולהתאים את עצמך לפורמט. אבל חסון, צריך לומר לשבחו, לא עושה את זה: הוא נשאר מצחיק וזורם כרגיל, מקליל את האווירה בעזרת פאנצ'ים משעשעים – ובעיקר עושה את מה שעשה היטב בשנותיו כסטנדאפיסט – יוצר קשר מוצלח עם הקהל.

גם הפורמט רענן ומאוד עוזר לו: בניגוד לשעשועונים שבוחנים את הידע הכללי, הפעם מדובר בשעשועון של שאלות היגיון, כאשר 100 אנשים בקהל צריכים לענות על שאלות בדרגת קושי עולה, כאשר בדרך נופלים אלה שטועים, ובסוף שני אנשים מתחרים על הסכום שבקופה המשותפת (שיכול להגיע עד מאה אלף ש"ח). פורמט טוב, מגניב וזורם שמתחבר היטב ליכולות ההגשה המפתיעות של חסון.

הסיפור של תעשיית הבידור הישראלית, כמו שהומחש לא פעם, הוא של מסע תמידי מהשוליים החתרניים אל המרכז המעונב (כפי שאמר פעם מודי בר-און, עוד אחד שעשה את המסלול הזה). ארז טל ואברי גלעד התחילו בתור תכנית צהריים משוגעת בגלי צה"ל, וגמרו בתור מגישי שעשועונים; אייל קיציס היה סטנדאפיסט ב"קאמל קומדי קלאב", והיום הוא עומד כתף אל כתף לצד יונית לוי; וכך גם חסון – מי שהיה אחראי להומור יחסית קיצוני ופרוע, עומד עכשיו בליבו של פורמט יוקרתי, לא רק בכסף שהוא מעניק, אלא גם במעמד שלו בעולם הטלוויזיה. והאמת היא שכשרואים אותו מגיע לשם, הוא הופך את זה כמו ניצחון של אנדרדוג אמיתי: לא שוכח את הדרך שהביאה אותו לשם, ואת מה שידע לעשות לאורך הדרך הזו – וכל מה שכיפי אצלו, רק מעשיר את השעשועון החדש של התאגיד. ככה זה: לפעמים, כשאתה לא מסתכל לצדדים ולא מחפש להשתנות, אתה מנצח הרבה יותר ממי שעסוקים בלמדוד את עצמם.

>> האחוזון העליון, כאן 11, שני 21:15

• ביקורת טלוויזיה
• שעשועונים
• האחוזון העליון
• שחר חסון