אנחנו לא בני אדם של טבע. כמעט כל תל אביבי.ת יעידו כך על על עצמםן. זה חלק מהזהות שלנו. אנחנו יצורים אורבניים בעיניי עצמנו, חיה מסוג חדש שאינה זקוקה למרחבי טבע והירוק שלה מגיע בשקיות של 10 גרם. זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. זה שקר כמובן. הניתוק מהטבע מאמלל אותנו, וכדי להצדיק ולהדחיק אותו אנחנו מספרים סיפור מגניב על לייף סטייל עירוני. זה אחלה נראטיב ורוב הזמן הוא מחזיק מעמד, אבל הוא מתנפץ בכל מפגש מחודש עם מרחבים ירוקים. מקומות כמו טיילת הפארק החופי פשוט מרסקים אותו.

>> מה שיותר ירוק: דירוג הפארקים שאנחנו הכי אוהבים בתל אביב
>> הפינה הירוקה שלי: היתרון של פארק המסילה הוא שזה לא פארק

הפארק החופי הוא נס בקצה הצפוני של תל אביב, פרויקט אקולוגי מרשים שהצליח לבצר ולשמר עבור הציבור פיסת טבע יפהפיה, נדיבה ונדירה על קו החוף ועוד יתפתח בשנים הבאות. זה קורה בתוך כל הטירוף הנדל"ני שמתרגם כל מ"ר לעשרות אלפי ש"ח, זה מאוד לא מובן מאליו, ויש בזה משהו מרגש ברמה האידיאולוגית. טיילת הפארק החופי נמתחת למעשה מרידינג ועד חוף הצוק הצפוני, והיא יצירת מופת של השתלבות בטופוגרפיה ושל עיצוב סביבתי עדין ואלגנטי, עם אפס מסחור ולכלוך עירוני ומקסימום ספייס פתוח לתועלת הציבור. זה ניצחון גדול לתושבי העיר.

אבל כל זה הוא רק ניסיון שכלתני להתמודד עם התחושה המשונה שמשתלטת על הגוף כשצועדים סתם כך בטיילת הזאת, מתבשמים מהנוף ומאוויר הים, וכל תא ועצב מתמלאים בידיעה שהיינו צריכים את המקום הזה. היינו צריכים אותו מאוד. לא פארק מסודר וגזום היטב עם מתקנים ובית קפה, אלא חתיכת טבע פתוחה ופראית שנשמרת כזאת, עם הים התיכון מצד אחד, דיונות עם תנים ודורבנים מהצד השני, ומינימום מגע עם העיר עצמה. זה לא מרגיש כמו חלק מתל אביב, אבל זה חייב להיות חלק מתל אביב אם היא לא רוצה למות מחנק עצמי.

וזה כל כך יפה. זה פשוט וזה יפה. זה פשוט כל כך יפה. הפארק החופי מלא בספוטים נפלאים ומרחיבי לב, ולפחות כרגע הוא עדיין פארק בתולי למדי שמרבית תושבי העיר טרם גילו. אפילו בשבתות די נעים שם. בעוד עשור הוא כבר יוצף מן הסתם בתושבי רובע שדה דב החדש שיהפכו אותו בוודאי לזירת ג'וגינג וקרוספיט, אבל עד שזה יקרה מציע הפארק חוויה מושלמת של יציאה מחוץ לעיר בלי לצאת מחוץ לעיר, הלייף-האק התל אביבי המושלם. רק אל תגידו שאתם לא בני אדם של טבע. אתם פשוט לא בני אדם של לצאת מהעיר.

• ❤ תל אביב
• טיילת הפארק החופי
• חוף הצוק
• ריאות ירוקות בתל אביב
• שטחים ירוקים
• טבע עירוני

אחד היתרונות שיש בחיים ברמת גן הוא שפארק הירקון נמצא תמיד במרחק הליכה. רק כשהתחלתי ללמוד במכללה בתל אביב והייתי צריך לחצות אותו באופניים חשמליים, הבנתי שלא הערכתי אותו כמו שצריך, במיוחד אחרי רכיבה בכבישים המסוכנים של ישראל.

>> מה שיותר ירוק: דירוג הפרקים שאנחנו הכי אוהבים בתל אביב
>> הפינה הירוקה שלי: היתרון של פארק המסילה זה שהוא לא באמת פארק
>> הפינה הירוקה שלי: באין ציפור שיר, גם גינת אלוף בצלות היא זמיר

השנים עברו, האופניים נמכרו, ורוב התנועה שלי עברה לרכב הפרטי. כעת, כשאחד ממקומות העבודה שלי נמצא ברמת החייל, אני מוצא את עצמי מוותר על הרכב הפרטי, עולה על הקורקינט החשמלי ונרגע כל הדרך בירוק של הפארק. גיליתי גם פינה חדשה: הנספח החדש של פארק הירקון בקצה רמת החייל. קוראים לזה "טיילת ירקון מזרח", ומדובר בנקודה שהופכת את ההגעה לעבודה, שיכולה להיות מייגעת (ללא קשר לתוכנה כמובן, אלא רק מעצם העובדה שאני חייב לעבוד), להרבה יותר נסבלת.

טיילת ירקון מזרח (צילום: לב וקסמן)

את הדרך הזאת אני מכיר גם כי הייתי עושה אותה בדרך לעבודתי כצ'קר במסעדת שגב אקספרס, אי שם בשנת 2017 הרחוקה. אז היא הייתה חשוכה, הרוסה ומוזנחת ואילו כיום – פנינה ירוקה של ממש. כל פינה בדרך היא תחנת עצירה פוטנציאלית, החל בגשר המכביה שליד קניון איילון וכלה בפנייה לרמת החייל מול אסותא. אני יכול לעצור לעשן מול מבצר שנמצא בלב האגמון (אמרנו ריאה ירוקה, לא?), לשבת ולכתוב במחברת מול הנחל או לפתוח את הלפטופ באחת מעמדות העבודה ולעבוד מרחוק קצת.

אבל אחד הדברים היותר נחמדים שיצאו לי לעשות שם בזמן האחרון זה דייט פיקניק בפארק. אני נשוי לאישה דתייה, וזה אומר שאני לא יכול לנסוע איתה בשבת לצפון או לדרום, ולכן היינו צריכים למצוא משהו אחר לעשות בשבת מלבד לרבוץ בבית. הכנו מראש סלסלה עם פוקצ'ות, גבינות, יין וכל טוב, שמנו פעמינו אל הפארק במרחק חצי שעה הליכה מהבית, מצאנו פינה נחמדה מול המבצר עם ערסל מובנה, השתכרנו ואכלנו גבינות ופירות כאוות נפשנו, ולבסוף רבצנו על הערסל, שזה ממש כמו לרבוץ בבית רק עם בריזה נחמדה על הפנים וקצת שמש.

אם נמאס מהספוט הזה אפשר להמשיך הלאה ולמצוא פינות נוספות בפארק, פינות ישיבה וסתם סביבה מוצלת נחמדה להתמקם בה, באמת שלא חסר. הפארק הפך באותו יום להיות המפלט הקטן שלנו מהדילמות היומיומיות בין אורח החיים החילוני שלי לאורח החיים הדתי שלה, והפך להיות קו המשווה, מקום שבו אפשר להנות מהטבע ולא להתרחק יותר מדי מהבית, באזור שבאמת אין בו יותר מדי טבע. יש את הפארק הלאומי בקצה השני של רמת גן, ובתל אביב יש את הים ועוד כמה גינות, אבל שניהם לא במרחק הליכה.

כשהייתי ילד, פארק הירקון היה בשבילי מקום לעל האש. כשהייתי נער הוא הפך בלילות למפלט עבור מסיבות רוויות אלכוהול ולילות לבנים עם נרגילה וגיטרות. כאדם מבוגר הוא הפך להיות הטבע הכי קרוב לסביבת המחייה שלי, ונחמד לחזור וללמוד אותו מחדש כל בוקר וצהריים על הקורקינט החשמלי. החיים על קו התפר בין רמת גן לתל אביב מעולם לא היו נעימים יותר.

• ❤ תל אביב
• פארק הירקון
• ריאות ירוקות בתל אביב
• שטחים ירוקים
• פארקים

כמו כל תל אביבית טובה, גם אני לא חסידה גדולה של ירוק וטבע. מבחינתי, יותר מרגיע ומעודד מרווח נשימה לדעת שיש בקרבתי אםפם או כל חנות נוחות אחרת פתוחה בכל פינה ובכל שעה ביום. אני מוצאת את זה מרגיע ונוסך תחושת וודאות ושלווה הרבה יותר מאשר עצים, פרחים ואוויר נקי. "ירוק" בשבילי זה עציץ פוטוס שמונח בסלון וטרם איבד את חייו. הצ'יל שלי זה עיר ללא הפסקה.

>> מה שיותר ירוק: דירוג הפארקים שאנחנו הכי אוהבים בתל אביב
>> הפינה הירוקה שלי: היתרון של פארק המסילה זה שהוא לא באמת פארק

אבל מחקרים טוענים שלאדם מוטב להיות בטבע, במיוחד בשעת סטרס, ואני לא מתכוונת להתווכח עם מחקרים. ברור גם לי שטבע עשוי להיות נחמד, במיוחד אם הוא קרוב הביתה. ולכן הפינה הירוקה האהובה עליי בעיר היא ההתגלמות של רעיון הגינה האורבנית בתוך כל ההתחדשות המואצת: פארק קריית ספר כמובן.העובדה שהוא ממוקם בלב העיר ובשל כך בלב ההמולה מעצימה את האפקט שלו. כי למרות שהוא קרוב לשינקין, לאיזור המסחרי של החשמונאים ולרחוב הארבעה-קרליבך האומללים, הוא מיטיב להישאר שקט ונעים ומספק אשליה שהוא רחב ידיים. את העיר מסביב בקושי מרגישים.

נסו תגלו בעצמכם: אין כמו לפרוש שמיכה על הדשא ולערוך בו פיקניק של דברים טובים שקניתם מגרציאני הסמוך (בונוס נוסף ומרכזי ללוקיישן), לשבת סתם על הקרקע בשמש ולקרוא ספר, או לבדוק מה יש בספסל הנתינה אבל לא לקחת כלום כי זה תכלס קצת מגעיל ואנשים משאירים ממש שמטעס.

אז נכון שנערכות בפארק מסיבות יומולדת רבות ומרובות, כי הוא קהילתי ושכונתי, אבל גם הן לא משתלטות ברעשי ילדים וצעקות מבוגרים על המרחב, ודווקא מספקות הצצה חמודה ונאיבית לרגעים ילדותיים מלאי בלונים ותום, שנחמד לחשוב שילדים בעירנו ובמדינתנו עדיין מצליחים לחוות כאן. אגב, אם אתם ממש אמיצים אפשר גם להתגנב ללב המסיבה ולקחת במבה וביסלי בחשאי, או אף לזכות בפרוסת עוגת יומולדת. לא שאי פעם עשינו את זה, כן? סתם רעיון, לא ברור מאיפה הוא בא לנו.

גולת הכותרת של פארק קרית ספר היא כמובן הבריכה האקולוגית שבקצה הגינה, שנותר נקיה, צלולה באופן יחסי ומלאה בצמחייה ובברווזים חמודים ששטים להם בנחת כאילו הם בכפר הררי נידח באירופה ולא על פיסת נדל"ן יוקרתית בלב העיר. תענוג לבהות בהם ולתהות לאן הם עפים כשהאגם קפוא, ובאותה נשימה להיזכר שאנחנו לא במנהטן ופה האגם פשוט לא קופא אף פעם. וגם לא ראינו אותם עפים אי פעם, עכשיו כשחושבות על זה.

בקיצור, כנראה שהמחקרים שוב צודקים ופינות טבע וריאות ירוקות הם אכן הכרח לוול ביינג שלנו. ואת הוול ביינג הזה ניתן לשפר לא מעט על ידי בהייה חסרת פשר בברווזים שטים, זלילה של עוגת פיסטוק ודובדבני אמרנה על הדשא או האזנה לשירת היום-יום-הולדת מעוררת תקווה. אגב לא דיברנו על אלה שעושים תרגילי לוליינות על החבל בין העצים שבפארק, כי הם לא מעוררים שלווה אלא סלידה, אבל אנחנו בוייב של וול ביינג, אז רק נגיד לאנשים שאומרים שזאת גינה ולא פארק – אתם בעצמכם לא פארק.

• ❤ תל אביב
• קריית ספר
• פארקים
• שטחים ירוקים
• ריאות ירוקות בתל אביב

אולי לפני שנתחיל, רצוי להסתכל למציאות בעיניים – פארק זה לא. גם גינה קשה מאוד לקרוא לה. סמטה זה אולי נכון, אבל לא מרגיש מדויק. וזה עוד מבלי לדבר על כמה "אלוף הבצלות" מרגיש מוזר. כך או כך, איך שלא תקראו לה, הפינה הקטנה הזו שבין לוינסקי לפלורנטין היא לא באמת פארק (כמו שכונתה בראשית הדרך), ואפילו מתקשה להצדיק את הכינוי "פינה ירוקה". אבל עבור תושבי השכונות הצפופות שמסביבה – זה מה יש, ועם זה ננצח.

>>

כתושב האזור שבין נווה שאנן לפלורנטין, אני זוכר את האכזבה שהתפשטה בשכונה ברגע שגילינו שלאחרהייפ ארוך שנים של תוכניות פיתוחושאיפות ליצירת פארק קטן של ממש שיתחבר עם גינת אליפלט, בסוףנשארנו עם אספלט צבוע בסגול ורצועת דשא קטנה. לא צריך להיות מוותיקי השכונה כדי לזכור את החניון הפתוח והמכוער שעמד שם במשך 40 שנה, אבל ברגע שראינו איך נראית הגינה – קצת הרגשנו שמדובר בבזבוז של חניה טובה.

ב-11 בינואר 1927, בימים בהם לא היתה מצוקת חניה באזור, פורסם בעיתון דבר מודעה: "שוק חדש בתל אביב: היום ב-4 אחה”צ ייפתח השוק החדש לצרכי אוכל בפסז’ הרצליה, רחוב הרצל ורחוב השוק". השוק החדש נפתח באזור שכונת מרכז מסחר (היום שוק לוינסקי), וקיבל את השם "פסאז' הרצליה" כדי לתת לו אפיל ארופאי (למרות שטכנית הוא לא היה פסאז') – אבל ברחוב קראו לו שוק הרצל. לאורך השנים הוא הפך לשוק עירוני עבור פועלי הסביבה, שחטפו איזה פלאפל קדמוני באחד הדוכנים בדרך לכפתורייה שלהם או מה שהם לא עשו שם בשנות השלושים. 50 שנה פעל השוק, שהפך משוק אוכל לשוק של כל דבר, עד שהפך בשנות השמונים לאותה חנייה מדכאת.

אבל אם יש משהו שחסר בתל אביב יותר מאשר חניה, זה גינה טובה. ובהיעדר גינה טובה, גינת אלוף בצלות תספיק. לתושבי פלורנטין והסביבה אין הרבה אופציות נעימות לספוג בהן שמש – אפשר להצפין לפארק המסילה, לנוע מערבה לעבר גינת אליפלט או להמר על חייכם בגינת לוינסקי ממזרח. אבל בלב השכונה, הרחובות העמוסים לא מספקים נקודה לעצור בה. וכך – למרות כל האכזבה והתלונות וגינת התבלינים שהקימו שאני די בטוח שהפכה לפינת השתנה לכל כלבי השכונה – גינת אלוף בצלות הפכה לפינה ירוקה נהדרת לשבת בה, גם מבלי להיות ירוקה.

המתמטיקאי איאן מלקולם אמר פעם ש"החיים מוצאים דרך" (זה היה ג'ף גולדבלום ב"פארק היורה", אבל נכון שזה נשמע יותר חכם ככה?). ואיכשהו, החיים התמיד מפעפעים של פלורנטין מצאו דרך להפוך את אלוף בצלות לנקודה עירונית שכיף לעצור בה בצהרי יום שישי עמוס, לרדת מרחוב הרצל ולשתות איזה קפה או כוס יין מבית הקפה החמוד שקרוי על שם הגינה, ולתפוס מקום על כיסאות הבטון-עץ המוזרים שתקעו פה, בתקווה שתמצאו נקודה עם צל מהשמשיות שפיזרו פה, ולא להיתקע על כיסא פלסטיק על הדשא, כי הרוח נכנסת מהרצל ומריחים את השתן של הכלבים. אולי בכל זאת היה נחמד אם היו שמים פה איזה עץ, או לפחות דוכן פלאפל קדמוני.

• ❤ תל אביב
• גינת אלוף בצלות
• ריאות ירוקות בדרום תל אביב
• ריאות ירוקות בתל אביב
• ירוק
• שטחים ירוקים

באופן די גורף, אני לא אוהבת טבע. "לצאת לטבע", כמו שאתם אוהבים לעשות בשבתות, זה אוברייטד בעיני. וכשאני מסתובבת במקומות ירוקים (הכל יחסי), שני הדברים המרכזיים שאני חושבת עליהם הם: 1. מתי אחטוף התקף אלרגיה. 2. מעניין אם אפשר לקחת מפה ייחורים. בבית דווקא למדתי לחבב את הצומח מתישהו במהלך הקורונה כמו כולם, אבל כל עוד אני בחוץ – אני חד משמעית מעדיפה אספלט ובטון.

>> הפינה הירוקה שלי: באין ציפור שיר, גם גינת אלוף בצלות היא זמיר

זה לא היה ככה תמיד: בשנותיי בתיכון לדעתי ישנתי יותר לילות בשק"ש מבמיטה שלי, אחרי הצבא טירקתי בניו זילנד ובמזרח. אבל עם השנים, כמו החיבה היתרה שהיתה לי ללונה פארקים וספורט אתגרי – זה עבר. ללכת על אדמה מלחיץ אותי, ואני מודה לאלוקימה על זה שהילדיםות שלי כבר לא בגיל שבו צריך להרוג שעות בפארקים וגינות שעשועים.

נכון, יש לטבע יציאות. ככלל, הוא יפה. את זה אני נותנת לו. אבל אני מעדיפה לנהל איתו מערכת יחסים של שלום שלום, בלי מחויבות. לכן פארק המסילה הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו. כי אמנם טבע הוא לא מוקד משיכה עבורי, אבל השמש היא בהחלט כן. ובעוד שהרבה קולות נשמעו כשהוא נפתח לקהל על חוסר הצל שבו, אני שמחתי על זה שלא מילאו אותו בעצים, ואפשר לספוג בו שמש כמו שצריך. כן, אני יודעת שזה לא בריא. אני עושה את זה במידה, סתמו.

אבל היתרון הבאמת משמעותי בפארק המסילה הוא שהוא לא באמת פארק. הוא רצועת דשא ארוכה שמקבילה לה רצועת בטון שווה ברוחבה, שלאורכה פזורים מקומות שאמורים לספק לי את כל מה שאני צריכה בחיים (רוב הזמן): קפה, אלכוהול ואמנות. בניגוד לפארק החורשות למשל, ריאה ירוקה נאה שביליתי בה לא מעט שעות בעבר (אך לא עוד!), שבית הקפה הקרוב אליו הוא במרחק של רבע שעה הליכה; בפארק המסילה בכל רגע נתון אני נמצאת מרחק שתיים וחצי דקות מהאמריקנו הבא שלי.

מעבר לזה הוא משופע בחללי אמנות שפזורים לאורכו – מבית רומנו בחלקו המזרחי שבו שוכנת גלריה בארי (וירידים, ופופ אפים, ומוזיקה, וספרים, ופיצה); דרך מוזיאון נחום גוטמן שיושב מאחוריו וכלה בגלריה ברוורמן ששוכנת מאחורי תחנת הרכבת הקלה אליפלט. בסמוך לתחנה, אגב, נמצא גם פסל נבט השעועית של הילה עמרם, שהוצב בו במסגרת פרויקט פסלי החוצות אבץ של עיריית ת"א-יפו, ולמרות שאני חולפת על פניו עשרות פעמים בשבוע, הוא עדיין מעלה בי חיוך כל פעם מחדש.

בקצה היותר מערבי שלו יש ים, ולמרות שגם זה מקום שאני פוקדת פחות ופחות בשנים האחרונות, הוא הפך את ההליכה אליו להרבה יותר קלה, מהירה ונעימה. אפילו עם ילדים. פארק המסילה הוא בעצם עוד רחוב שווה במיוחד בעיר, רק עם בונוס של דשא וקצת יותר צמחיה מהרגיל. ואת זה אני שמחה להכיל. רק אל תגידו לי לצאת לטבע.

• ❤ תל אביב
• ריאות ירוקות בדרום תל אביב
• ריאות ירוקות בתל אביב
• ירוק
• שטחים ירוקים
• פארק המסילה