ההודעה לעיתונות של "מוקד 11", התוכנית החדשה של כאן 11, טורחת להבהיר ש-12 פרקי העונה הראשונה צולמו לפני ה-7 באוקטובר. זה לא באמת מפתיע. התוכנית, שבה מפורסמים ומפורסמות מתפעלים קו חם טלפוני ומנסים לסייע לפונות ופונים בשאלות והתלבטויות למיניהן, כנראה הייתה נראית אחרת לגמרי אם הייתה מצטלמת בתקופה האחרונה. לפחות בשלושת הפרקים שנשלחו לסקירה השאלות שהתקבלו היו שגרתיות יחסית, "אזרחיות" במהותן, וטוב שכך. כנראה שלא באמת היינו רוצים לראות את הראל סקעת מחלק טיפים לזוגיות בזמן מלחמה או את אנה ארונוב מייעצת למילואימניק שהעסק שלו על סף סגירה.

>> אמת נגד כוח: שמאלנים, אתם אמורים לאהוב את "מנאייכ"

באופן מוזר, עצם הרעיון של "מפורסמים מייעצים לאנשים רגילים מה לעשות עם הבעיות שלהם" מרגיש כמו הדבר הנכון בזמן הנכון גם בלי שאלות אקטואליות. מצד אחד לוהקו לתוכנית אנשים מסוג מאוד מסוים – לא "סלבס" במובן הזוהר והלא נגיש של המילה, אלא פשוט טיפוסים מוכרים שהקהל אוהב וסומך עליו. דברנים, פטפטנים אפילו, עם דעות ברורות ויכולות להגיש אותן בצורה מבדרת. מאותו סוג שמתאים גם ל"מה שתגידו" (שי אביבי ונורית גפן, למשל, הופיעו בשני הפורמטים). מצד שני, זו תוכנית שהלב שלה הוא לא המפורסמים אלא הבעיות האישיות – של הפונים מהקהל או של המפורסמים שמזדהים איתם ולפעמים רואים בהם משהו מעצמם ומחייהם שלהם.

נורית גפן, למשל, רואה את עצמה באישה שמתקשרת בפרק הבכורה כדי להתייעץ האם להיפרד מבעלה. האהבה שלה כלפיו כבר די התפוגגה, אבל היא התרגלה לרמת החיים הגבוהה שהוא מאפשר לה, ובסך הכל הוא חמוד ומקסים, אז למה לפגוע בו. גפן ממהרת לייעץ לה על פרידה, מה שמתבקש לגמרי מאישה שחיה לבדה כבר כמה עשרות שנים ומתייחסת לרווקות כמצב שבו אף אחד לא לועס לידך. חברה אחרת בפאנל המשיבים באותו הפרק היא דורין אטיאס, רווקה גם כן, אבל לא מאה אחוז שלמה עם זה. השיחה על רווקות בעד ונגד גולשת מעבר לשיחות הטלפון וממשיכה גם לשיחות פנימיות בתוך המוקד, שמלוות את הפרק לכל אורכו עד הטוויסט העגום בסיומו – הגילוי שהפרק צולם ימים ספורים לפני מותו של יהונתן גפן, הגרוש שמתואר על ידי נורית במילה "שיחיה, כי שנים רציתי שהוא ימות".

בפרק אחר, שמתמקד ביחסי ילדים והורים, מנסה אורלי זילברשץ להציע פתרון מחוכם לאישה שאיננה מעוניינת להביא ילדים לעולם, אבל חיה יחד עם גבר שכן חולם להקים משפחה. היא מייעצת לה להציע לבן זוגה תהליך הקפאת ביציות כדי לדחות קצת את ההחלטה, אבל מתערערת מעט כשהקולגה שי אביבי מעלה בדיעבד את האפשרות שאותו בן זוג יביא ילד לעולם עם מישהי אחרת. מעבר לנוכחות הטלוויזיונית שכל מפורסם מביא איתו, אביבי הוא אחד הכוכבים הזוהרים של התוכנית דווקא כי הוא יועץ מוצלח למדי, מישהו שכיף להגיע אליו עם שאלה כי התשובות שלו רגישות, נטולות שיפוטיות ולעיתים יצירתיות. ההשתתפות שלו ב"מוקד" עושה חשק לפורמט שיתמקד רק בו – תוכנית אירוח שבה אביבי לוקח מישהו אחר לשיחת נפש תוך כדי טיול רגלי בטבע, נניח.

בכל אופן, הניסיון של זילברשץ לסייע לאחרים להתמודד עם ההורות גם הוא לא נשאר על הקו. בפרט נוגעת לליבה ההחלטה של המוקדן ליאור דיין להביא איתו לצילומים תמונה שלו עם אביו, אסי, שצולמה ביום לא לגמרי מאושר. סיפור הילדות של דיין, סיפור של נטישה וכמיהה לשובם של הוריו הביולוגיים, העסיק אותה עד כדי כך שהיא מחליטה לקחת את דיין הצידה ולהגיד לו שההחלטה שלו הייתה לא נכונה בעיניה – ושהגיע הרגע להסתכל לעתיד במקום לעבר.

נכון, הסיפור האישי-משפחתי של ליאור דיין, כמו זה של נורית ויהונתן גפן, כבר מוכר לנו לגמרי. הוא דובר אינסוף בראיונות, תוכניות טלוויזיה אחרות ואפילו כתבות מגזין חדשותיות, עד כדי שהקהל כבר יכול להרגיש שהוא עבר את התהליך הטיפולי בנושא יחד איתם. ובכל זאת, קשה שלא להרגיש חמימות נעימה בחזה למראה הניסיונות של זילברשץ לעודד את דיין להמשיך הלאה ולהסתכל על ההווה – הילדים והאבהות שלו – ולא על העבר – הילדות שלו עצמו.

עבודת הליהוק כאן פשוט מעולה, והיא זו שמאפשרת לתוכנית להיות משהו מעבר לסתם בידור קליל. הטיפוסים שנבחרו הם לא בהכרח איי-ליסטרים או אפילו אנשים בעלי אישיות גדולה – לא דין אברהם טל כדין פצצת כריזמה כמו מאיה בצלאל עסיס – אבל המשתתפים ממוקמים טוב על הטווח שבין הכוכבות לגישה אנושית וכמעט טיפולית למתקשרים שפונים אליהם.

לא כל מוקדן או מוקדנית מעניקים עצות טובות באותה המידה, אבל כולם לפחות משתדלים לספק למתקשרים והמתקשרות אוזן קשבת, נחמה או חיבוק אוהב. לפעמים השיחה מסתיימת בלי עצה קונקרטית. לפעמים התשובה היא לא זו שהמתקשר רצה לשמוע כנראה, אבל הרגישות והאנושיות שבה התוכנית והמשתתפים בה פונים לסוגייה היא זו שעושה את ההבדל. היא גם זו שהופכת את המוצר הטלוויזיוני הזה לצפייה מתאימה מאוד לרוח התקופה. עם כל הכבוד למה שזה לא יהיה שקורה ב"כוכב הבא", זה לא בדיוק הזמן לספקטקלים נוצצים, אלא לשיחות אישיות חמודות עם חבר. או לפחות מישהו שמרגיש כמו חבר.
>> מוקד 11, ימי רביעי אחרי "מנאייכ", כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• שי אביבי
• דורין אטיאס
• אנה ארונוב

• Facebook
• Twitter
• Email

"לאמירת האמת יש מחיר. מצד שני, גם לשקר או להעמדת פנים", אומרת מיכל ליבידינסקי. "שקר הוא פצע מוגלתי. לנקות אותו כואב בהתחלה, אבל אחר כך הגוף מתפקד יותר טוב. גם הלב. גם הזוגיות". והיא יודעת על מה היא מדברת: כבר כמעט חמש שנים שליבידינסקי (44) ובן זוגה שי אביבי (53) מריצים יחד את המופע "באושר ובעושר", המבוסס על מערכת היחסים שלהם. ליבידינסקי על התסריט, אביבי על הבמה. זה יכול להיראות חושפני ברמות של משפחות ששמן הוא קרדשיאן (או דיין), אבל השילוב הזה עובד להם: הם ביחד כבר 18 שנה, מגדלים שני ילדים, ובתקופה האחרונה פתחו בפרדס חנה, שם הם גרים, את מועדון היוניקורן, המשמש כפלטפורמה למפגשים קהילתיים על אותם צירים תמטיים: הופעות, הרצאות וכן, גם סדנאות על מיניות קשובה.

הזרקור נמצא על השחקן, הכותב נשאר בצללים. זה מתבטא אצלכם גם ברמה האישית?
אביבי: "הנטייה שלי היא להצחיק את הקהל. זו המשימה שאני לוקח על עצמי באופן אינטואיטיבי בתוך ההופעה. למיכל יותר חשוב לרגש, שיקלטו את המסר, המחשבה והרגש. אני פרפורמר אז נגזר מזה שאני קצת סאקר של להצחיק. מצד שני, מיכל קצת סאקרית של מסרים".

המופע המשותף התחיל בעקבות תחביב של ליבידינסקי: לתעד בכתב שיחות אינטימיות שלהם. בהתחלה זה היה למגירה. אחר כך הם החליטו לגלגל את זה למופע בידור. בגלל פרק הזמן הארוך שבו תועדו השיחות, מנעד הנושאים והרגעים המתועדים, העליות והמורדות, גדול מאוד: המין האדיר (ואיך הוא נהיה אדיר), הצורך בקצת ספייס, התשוקה לאחרים, לאחרות, השינה בחדרים נפרדים, ההתלבטות אם להיפרד או להישאר יחד למרות כל הקשיים (התשובה לזה כבר ידועה). כל זאת בצל התמודדות גלויה עם השיח הפמיניסטי הצומח והמשתנה.

שי, מגבר אל גבר: הליברליות הזאת לא מסריטה אותך לפעמים?
"ברור שזה מסריט", מודה אביבי. הקול שלו נעשה כבד, מהורהר. "בגדול ב־6,000 השנים האחרונות שלטה האנרגיה הגברית והאנרגיה הנשית דוכאה. במאה ה־20 זה נפרץ ונפתח. האנרגיה הנשית עולה שוב והמון דברים צריכים להסתדר מחדש. המון גברים, כולל אני, מכבדים את עליית האנרגיה הנשית, שמחים בה אבל קצת מאבדים את עצמנו. אז יוצא מזה שאנחנו מבולבלים ממי שאנחנו, מהאנרגיה הגברית, מאיך אנחנו עומדים מול אישה בלי להקטין את עצמנו ובלי לחשוב שכל גבול שאנחנו שמים ישר הופך אותנו לאינקוויזיטורים חשוכים".

במופע אתם מראים כל כך הרבה משברים ושבירת גבולות שחוויתם. זה לא מערער את הקשר?
ליבידינסקי: "הכל זה בעצם אבנים על אבנים שבונים את הזוגיות שלנו. כל משבר כזה הוא אבן דרך. למדנו מזה דברים, חווינו והמשכנו".
אביבי: "אני מסתכל אחרת על בדיקת הגבולות ועל הסערות. זה מיועד למציאת באלאנס בין האנרגיה הנשית לגברית בכל בית ומערכת יחסים. האנרגיות האלה מבקשות צמיחה משותפת ואיזון. המון פעמים זה עובר דרך העמדת אתגרים. מערכת היחסים שלנו מונוגמית אבל אנחנו מכירים המון זוגות פתוחים ובעבר היו לנו גישושים בנושא הזה. עכשיו יש לנו גבולות ברורים".

"באושר ובעושר", צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב, חמישי (26.1) 21:00, 99 ש"ח

• שי אביבי
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום השביעי, אחרי שהאורחים האחרונים עוזבים, ויקי ספיבק (יבגניה דודינה) עולה לקבר בעוד בעלה אייל (שי אביבי) מחליט שיותר דחוף לו לחזור להוספיס לחפש את שמיכת הפיקה הצבעונית שהשאיר בחדר בנם רוני. במקום שמיכה אייל מוצא את חבילת הגראס הרפואי של רוני ומחליט לדפוק את הראש, אבל הוא לא יודע איך לגלגל ולכן הוא מזעיק את זולר, הבן המחופף של השכנים (תומר קאפון), שהיה פעם חבר של רוני. זולר בן ה־29 עדיין גר אצל ההורים ועובד כשליח סושי, והשניים מעבירים יום וקצת בפנאן. "שבוע ויום", סרטו הארוך הראשון של אסף פולונסקי, הוא מעין קומדיית סטונרים על אבל מוכחש – על אימא שמתעקשת לחזור לשגרה מיד בתום השבעה ועל אבא שמנתב את רגשותיו לדברים אחרים – לשמיכה, לגורי חתולים בחצר ובעיקר לבן של השכנים.

אחרי שגילם את הפנטזיה הציונית/רומנטית של נטלי פורטמן ב"סיפור על אהבה וחושך" והופיע בסדרות "בני ערובה" ו"פאודה", זולר הוא התפקיד הראשי הראשון של קאפון (31), בעוד שב־yes כבר משודר הטריילר לסדרה החדשה שלו, "תאג"ד". בעוד שבועיים נדע אם קאפון, פולונסקי והסרט יזכו בשלל פרסי האופיר שהם מועמדים להם ("שבוע ויום" כבר קטף את פרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים) ובינתיים ישבתי לשוחח איתם לרגל יציאתו למסכים של הסרט המבדר ובסופו של דבר מאוד מרגש הזה.

איך נפגשתם?

פולונסקי: "לעומת התפקידים של שי וז'ניה, שראינו בשבילם חמישה־שישה שחקנים, לתפקיד זולר ראינו כ־60 שחקנים, מוזיקאים וסטנדאפיסטים. לא הכרתי את תומר. כשהוא הגיע לאודישן, פתחתי את הדלת לקבל את הבא בתור וראיתי מישהו שאני לא מזהה לבוש כמו זולר. הוא לא הציג את עצמו, פשוט נכנס והתחלנו באודישן ורק באמצע נזכרתי שזה תומר שראיתי בתמונות. מהשחקנים שהזמנו לאודישן חוזר ביקשנו להכין סצנה של אייר גיטאר (פנטומימה של נגינה בגיטרה). תומר הכין מיקסטייפ של שלושה קטעים ולקח את זה עד הסוף. בדרך כלל יש פחד מלעשות כזה דבר באודישן מול שני אנשים – אני והמלהקת. זה נתן לי הרגשה טובה שהוא חסר פחד. דרך אגב, אלוף העולם באייר גיטאר ראה את 'שבוע ויום' וכתב למפיץ האוסטרלי שהוא מת עליו. אחרי זה בדקנו את ההתאמה עם שי".

קאפון: "באתי עם תוכנית לגרום לשי להרגיש שאני זולר ולא אחר. שוחחנו על זה שבארץ אוהבים להשאיר שחקנים באזור הבטוח שלהם, ושאחרי 'פאודה' הגיע הזמן שאני אעשה טרנספורמציה".

פולונסקי: "אתה ביקשת ממני להפסיק לראות את 'פאודה' אחרי שני פרקים".

קאפון: "פחדתי שהוא יתקבע על זה. לאודישן באתי לא מקולח והדבקתי חתיכת בריסטול בין השיניים שיהיה לי רווח בין השיניים. בפגישה הראשונה עם שי וז'ניה נורא התרגשתי. לא ידעתי אם הם מכירים אותי. אז לפני שניגשתי אליה בכוונה מעדתי ונתתי לה חיבוק מוזר כדי לגרום לה מהתחלה להרגיש מי זה. פחדתי שאם נעשה חזרות הם יעלו עליי שאני לא הדבר הזה".

מאיפה בכלל בא הסיפור המאוד לא טיפוסי הזה?

פולונסקי: "זה הגיע משני מקומות. בת זוגו של חבר טוב שלי נפטרה מסרטן. הלכנו כמה חברים אליו הביתה ולא ידענו מה לומר עד שמישהו שאל 'נשאר לך קצת מהגראס הרפואי שלה?'. זה היה רגע כל כך מוזר וכואב. נשאר משהו שהיה אמור להקל על בן אדם אחד ועכשיו מקל על אדם אחר. ובהמשך, ההספד שנושא אורי גבריאל זה הספד שאבא שלי כתב על אחותו. תמיד עניין אותי הרגע שאחרי השבעה. זאת מסורת חיובית – תקופה שהחיים בפאוזה. ואז אתה נאלץ להתניע מחדש, והשאלה היא איך אתה מתניע".

קאפון: "אחרי שקיבלתי את תפקיד זולר נעתי בין אקסטזה מוחלטת לחרדות תהומיות. במקביל קיבלתי את תפקיד יואב בן צרויה בפיילוט של ABC לאופרת סבון תנ"כית בשם 'מלכים ונביאים' שצולמה בקייפטאון. נורא התלהבתי, אבל אז קראתי את התסריט הגרוע וזה ביאס לי את התחת. היה לי ברור שהפיילוט לא יתקבל. חשבתי 'נעשה כסף' אבל הראש שלי היה 'זולר זולר זולר'. שיתפתי את אסף בזה שסבתא שלי הייתה חולה בסרטן ואלה היו ימיה האחרונים. זה היה מאוד קשה כי הייתי נורא קשור לסבא וסבתא שלי שגידלו אותי. יש משהו בזולר, שכמה שהוא סטלן מוזנח, הוא מתמודד עם השכול ברגישות ילדותית כזאת והוא אופטימי ופוזיטיבי. עם כל המטען הזה טסתי לקייפטאון, יומיים אחרי שקיבלתי את תפקיד זולר".

פולונסקי: "ביקשנו ממך לעלות במשקל ואמרת לי שאי אפשר".

קאפון: "בקייפטאון אחד המפיקים העיר לי שהשמנתי. הייתי שם חודש וזאת בירה קולינרית. יום אחרי שחזרתי סבתא שלי נפטרה. דוד שלי הזמין לשבעה סושי. צילמתי, שלחתי לאסף את התמונה, ואמרתי 'מתחילים'".

איך התחברת לבן ה־16 שבתוכך?

קאפון: "אמרתי לאסף שאני רוצה פאה, רווח בין השיניים. אסף כל הזמן אמר 'אני איתך' והרגשתי שבעצם הוא אומר 'תשכח מזה'. הייתי בא עם הצעות מוזרות, והוא היה הולך הצדה, חושב וחוזר עם תשובה, לא משאיר אף אחד בחוץ. לאט לאט תוך כדי עבודה התחלנו להקטין את זולר, בלי תוספות חיצוניות. רק הקול שלו מבוסס על חבר שלי – משהו ציפציפי כזה, טיפה ילדותי – והליכה כזאת שכאילו לא רוצה להיות בולט. גם כשעמדתי ליד שי או ז'ניה שמרתי על ברכיים מכופפות".

זולר נופל הרבה.

פולונסקי: "דווקא הנפילה הכי טובה לא בסרט, לפעמים אתה צריך לחתוך. מישהו אמר פעם שאתה לא מסיים לערוך עד שאתה חותך את הרגע שאתה הכי אוהב".

סצנת ההספד שנושא אורי גבריאל לקראת הסוף מאוד מהותית לטון של הסרט.

פולונסקי: "ההספד תמיד היה שם. השתתפתי בחממת התסריטים של סם שפיגל ונפגשתי עם רנן שור אחרי שהסתיימה. הוא הנחית את התסריט מולי על השולחן ועבר לעמודי ההספד. העביר חמישה עמודים ואמר 'קראתי את ההספד בפעם הראשונה ומאז כל פעם שאני קורא אני מדלג. אתה צריך לדאוג שבזמן ההספד הקהל לא יחשוב על הכביסה ועל הקניות שצריך לעשות'. אז הוספתי שם סיפור. כשהגשתי את התסריט לקרנות, לחלק מהלקטורים היה קשה עם זה – איך זה שאתה עובר 70 עמודים ופתאום יש דמות חדשה. אבל זה הלב של הסרט. עכשיו רוב האנשים אומרים שזה הרגע האהוב עליהם".

"שבוע ויום", מחמישי בקולנוע

• יבגניה דודינה
• תומר קאפון
• שבוע ויום
• שי אביבי
• סרטים
• תרבות