Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אווירת חו"ל מושלמת ורגעי קסם ביפו העתיקה. העיר של אבי יגיל
אבי יגיל (צילום: חיים יפים ברבלט)
פסטיבל Sync של קולנוע הפסגה ביפו כבר יצא לדרך, ומחר יופיעו שם חברי Tatran עם פסקול חדש ל"זריחה" של פ.וו מורנאו, אז ניצלנו את ההזדמנות כדי לסחוט מהמנהל האמנות אבי יגיל שלל המלצות על יפו העתיקה, כולל בית קפה נפלא, מסעדה שתמיד מתאימה וגלריות נדירות. בונוס: מתחילים לבנות מחדש את מה שנשבר
>> אבי יגיל הוא המנהל האמנותי ומנהל השיווק של יפו העתיקה. בימים אלו הואמשיק את פסטיבל "יפו SYNC", המוקדש כולו לפסקולים חיים מקוריים ומפגיש בין קסם הקולנוע לפרשנויות מוזיקליות עכשוויות. המהדורה הראשונה מוקדשת לעידן הסרט האילם, ובמהלכו מדי שבוע מוקרנים תחת כיפת השמיים בגן הפסגה, יצירות מופת של צ’רלי צ’פלין, פ. וו. מורנאו ובאסטר קיטון, בליווי פסקולים מקוריים שנכתבו במיוחד לפסטיבל, בין השאר על ידי TATRAN, עיליי אשדות, זיו בראשי וכהן. מחר (שלישי 21.10) יעלו חברי טאטרן פסקול חי ועוצמתי ליצירת המופת “זריחה” של פ. וו. מורנאו. הכניסה חופשית.
אין עוד בית קולנוע כזה בארץ. קולנוע הפסגה (צילום: ברק ברינקר)
1. גן הפסגה
המקום הכי יפה בעיר, עם תצפית פתוחה על כל רצועת החוף ועל העיר כולה. בכל שעה ביום תתפוס שם רגע קסם אחר, ובעיקר השקיעות הכי יפות הן משם. הרבה שעות וימים העברתי בגבעה הזאת, ועדיין יש שם רגעים שגורמים לך לעצור ולהשתאות. זהו הסטינג המושלם ל"קולנוע הפסגה", הקולנוע הפתוח של יפו העתיקה שקיים השנה למעלה משלושים הקרנות ובנה סביבו קהילה מרגשת. עכשיו מגיעפסטיבל שהוא גם אירוע השיא שלו – יפו SYNC. גם כאן גן הפסגה הוא הלב הפועם של הכל, ומעניק תפאורה ואווירה מכשפת.
כמה קסם. גן הפסגה ביפו (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)
2. SALT
שי אלפיה ותומר נתנאל לוי, בני זוג ואמנים מוכשרים,הפכו את הבית שלהם לגלריה חיהשמציגה את עבודותיהם לצד פריטי עיצוב ואמנות מקומיים שנבחרו בקפידה. שי עוסקת בהשתקפויות ויוצרת מראות בעבודת יד בטכניקה עתיקה, ותומר מעצב רהיטים ופסלים מלאי השראה. יש הרבה כוונה ותשוקה אמיתית במה שהם עושים, וזה ניכר בכל פרט ופרט ובעיקר בתפיסה שלהם את המפגש שבין עיצוב לאמנות. כל ביקור שם המקום נראה שונה לגמרי – נוספו פריטים, אחרים נעלמו, האור השתנה – תמיד יש משהו חדש שתופס את העין ואת אסי החתול שמפקח על העניינים. הצורפים 1 יפו העתיקה
תומר נתנאל לוי ושי אלפיה, SALT (צילום: נועם רון)
3. קלמטה
מקום שהוא עוגן של אוכל טוב, אווירה מושלמת וחלון עם נוף שאי אפשר להתעלם ממנו. בין אם זו ארוחת ערב חגיגית, מפגש משפחתי או סתם לבלות יום יפה מול הים, תמיד כיף לשבת שם, האוכל תמיד טעים והכל באווירה של חו"ל. הקבב דגים הוא פייבוריט של הבן שלי, וכשהיו הופעות בכיכר קדומים היה לי שולחן שבועי קבוע, קו ראשון למוזיקה בין האוזו לרוח מהים. כיכר קדומים 10 יפו העתיקה
מי ביקש אווירה של חו"ל? קלמטה (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @kalamata.rest)
4. חילווה מרקט
החלל של אדריאה וג’ק, שמצליחים לשלב בין עיצוב, קפה ושורשים תרבותיים בצורה הכי טבעית שיש. זו חנות עיצוב של מלאכת יד ערבית, אבל גם אחד מבתי הקפה הטובים ביפו. מקום מושלם לרגע של שקט בסמטאות יפו העתיקה, עם קפה מעולה, מאפים שווים, וטקסטיל וכלי קרמיקה ייחודיים מסביב. קל מאוד להתפתות לקחת משהו הביתה, אבל אני תמיד נכנע לעוגיות התמרים שאמא של ג’ק מכינה. מזל דגים 15 יפו העתיקה
מקום מושלם לרגע שקט. חילווה מרקט (צילום: נועם רון)
5. גלריה מזל דגים
אין מספיק גלריות עם חלון גדול לרחוב. משהו בזה תמיד מזמין אותך לעצור, להציץ פנימה ולהיחשף לעולם חדש. כרגע מוצגת שם “פקעות” – תערוכה משותפת ויפה במיוחד של מידד אליהו ונועה צ’רניחובסקי (אוצרת טלי קיים), שמציגה עבודות בתהליך, סקיצות וחומרים מהסטודיו. העבודות יפות ומלאות חיים, ומזמינות להישאר, לשוטט בין הסקצ’בוקים ושברי הקרמיקה, כאילו נכנסת לרגע לעולם הפרטי שלהם. מזל דגים 5 יפו העתיקה
נדמה שאין פינה בעיר שנשארת מחוץ לזה – השיפוצים. התחדשות עירונית היא מבורכת, אבל יש משהו מתסכל בזה שכל פעם שהעבודות מגיעות, הן משאירות אחריהן בלגן – הנוף נעלם, העסקים חוטפים, והרחוב מאבד את הקסם שלו. עכשיו זה קינג ג’ורג’. מפרקים, חופרים, בונים מחדש. כנראה שבסוף זה ייראה מדהים, אבל כרגע אי אפשר לראות אפילו את גן מאיר. הגן של הילד שלי באמצע כל זה, ולפעמים כשאני בא לאסוף אותו, העגלה נראית כאילו חזרה מהמידברן.
בסוף זה יראה נהדר. קינג ג'ורג' המחודש (צילום מסך: מתוך מצגת הפרויקט לתושבים, באדיבות עיריית ת"א-יפו)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? "קרב רודף קרב" הסרט החדש של פול תומאס אנדרסון. כבר אין כמעט במאים גדולים כאלה, שעושים סרטים גדולים מהחיים. שיש התרגשות אמיתית ללכת לראות את הסרט החדש שלהם ולהיות מופתע ממה הם עשו הפעם. קשה להיות רלוונטי כל כך הרבה זמן, אבל כנראה שזה כישרון שמעטים ניחנו בו. הסרט האחרון שלו שממש נגע בי היה "המאסטר", שזו יצירת מופת חד פעמית. הסרט החדש אולי מעורר מחלוקת, אבל גם כאן יש את כל מה שאני אוהב אצלו – היכולת להפוך כאוס לרגש, וליצור בלגן מאורגן שהוא פשוט קולנוע טהור.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? אלבום שצף לי מחדש בתקופה הזאת הוא "תנועות מטאטא מהירות" של שלום גד. נכתב לפני יותר מעשרים וחמש שנה, אבל איכשהו הטקסטים שם נשמעים רלוונטיים מתמיד – שירים על נחמה, על התחלות חדשות, על קסם רע שצריך לעבור, ועל בית חדש שייבנה. המוזיקה הכי יפה שיש, ושלום גד הוא הכותב והמוזיקאי הכי מדויק שיש.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה? סיום המלחמה המתקרב, יגרום להרבה אנשים לשחרר את כל מה שהחזיקו עד עכשיו, וחשוב לתרום ולעזור לכל גוף שיפעל לשיקום ולבנייה מחדש של המציאות שלנו. יש הרבה מה לתקן, ובהרבה אנשים לתמוך – חטופים, חיילים, פצועים בגוף ובנפש, עסקים ומשפחות שיזדקקו למעטפת אמיתית ולתמיכה רגשית, כלכלית וחברתית. זה המקום להיות ולעזור בו עכשיו – כדי להתחיל לבנות מחדש את מה שנשבר.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? יש הרבה, ככה שמרים לעיר כולה – ליפו ולתל אביב. על כל האנשים שממשיכים להחזיק את העיר חיה, יצירתית ופתוחה, גם בזמנים קשים. מגיע להם.
מה יהיה? תקופה של הרבה אי וודאות והמון אי שקט לגבי מה שמחכה לנו בהמשך. אבל דווקא עכשיו צריך להיאחז במה שיציב – בתרבות, באמנות, באנשים שיוצרים ומאמינים. יש כל כך הרבה השראה וכישרון בארץ הזאת, רק צריך לתת לזה מקום. ולקוות, וגם להיאבק, כדי שבאמת יהיה כאן טוב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שאלה טובה: אנשים חכמים נותנים תשובות לשאלות קיומיות
טוב כמה שאלותתתתת (צילום: שאטרסטוק)
27 שאלות קיומיות מחפשות תשובה. אנחנו עזרנו להם למצוא אותה בעזרת אילנה דיין, יהודה אטלס, שלום גד, פרופ' אסא כשר, פרופ' נורית גרץ, אורי אבנרי, אלכס ליבק ועוד
ד"ר חיים שפירא | פרופ' אסא כשר | אורית גידלי | מתילדה כהן־סרנו | רפיק ידידיה | גבי ניצן | מירה רגב | פרופ' פיני הלפרן
1.
מהי בכלל שאלה קיומית?
בניגוד לאינטואיציה, לא כל שאלה הרת גורל היא בהכרח שאלה קיומית. השאלה "מדוע הפוליטיקה הישראלית נמצאת בתנועה מתמדת ימינה" לדוגמה, מעסיקה רבים מאיתנו לעת ליל אך היא נוגעת לסקטור מוגבל וחותרת לאמת סובייקטיבית בלבד. לעומתה, שאלה כגון "האם ניצחון טכני הוא ניצחון" היא קיומית בפירוש, היות שמנצחים ומפסידים יש בכל מקום, ככל הנראה משחר ההיסטוריה. "כמה זה שתיים ועוד שתיים" היא הכל חוץ משאלה קיומית, אך "האם גילינו את המתמטיקה או המצאנו אותה?" היא שאלה קיומית ראשונה במעלה.
לפיכך שאלות קיומיות אינן עשויות מהחומרים שמהם מתסיסים ויכוחים טעוני אגו בבר השכונתי. איש לא יפסיד בגללן בהתערבות וייאלץ לבוא לעבודה בתחתונים על הראש בהינתן התשובה. הן מסוג הדברים שתוהים עליהם בנחת עם חול ברגליים וג'וינט שמנמן בין האצבעות. הן חוצות עידנים, זהויות וארצות, כלומר – הן אוניברסליות. הן שאלות מתחכמות שבשנות התיכון היו לבטח נענות בכפכוף בעורף או צ'קלווין באוזן. בקיצור, שאלות המקבעות את המין האנושי במשבצת של ילד הכאפות הנצחי, בעת שהקיום האימתני מסרב לחדול מלדגדג לו את הפופיק.
"מובן שכן, גם אם הוא לא רואה את זה. אבל הנה מה שמעניין: במקביל לתפקיד הראשי שאתה משחק בחיים שלך, יש לך גם זכות לשחק תפקידים קטנים יותר בחיים של אנשים אחרים. שם אתה יכול להיות דמות משנה או דמות קטנה ונלעגת או סטטיסט או אפילו סתם חלק מהתפאורה. זו דרך טובה לנוח. חשוב לשמור על איזון בין התפקידים כדי להישאר שפוי. אגב, אותו הדבר נכון גם לגבי עמים. כל עם הוא העם הכי חשוב בהיסטוריה של עצמו אבל הוא יכול גם לשחק תפקיד זניח אך חינני בהיסטוריה של עם אחר".
"כשהייתי צעיר לא חששתי להיות לבד. בגיל 50 נבהלתי ואמרתי 'אולי בכל זאת לא טוב להיות לבד?', אבל האמת היא שגם אז תמיד נהניתי לסגור את הדלת בשישי ולצאת מהבית בראשון ובזמן הזה להיות עם עצמי ולנקות את הראש והבית מאנשים. היום, כשאני מבוגר, אני עדיין אומר תודה לאל שיש לי פחות צרות על הראש. אף פעם לא משעמם לי. תמיד הקלישאה שרודפת אחריך היא 'בסוף תישאר לבד', ומה זה בסוף? אני בן 75 וכבר די הרבה מידידיי אינם פה ובסך הכל, אם הייתה לי זוגיות אז מאוד יכול להיות שאחד מאיתנו כבר לא היה. מה שלא יהיה, בסוף אתה נשאר לבד. אין דבר כזה ששניים אוחזים זה בזה לנצח. ולך תדע גם איך אתה מתבגר ואיך מי שלצדך יתבגר. אני רואה את שתי אימהותיי – הביולוגית וזו שגידלה אותי, ואחת דמנטית והשנייה בסדר גמור אבל גם זה לא ממש בסדר. בין כה וכה הסוף הוא לא סימפטי, זה לא שהיית מחלק את חייך עם עוד מישהו ובהכרח היית מזדקן כמו פרס עם ראש צלול לגמרי ופעיל עד הסוף. אני מתפלל שאהיה ככה, אבל זה לא תלוי בי. אז זה לא משנה – הפינה לפיליפינית כבר מוכנה".
"מערכת משפט מושתתת על תפיסות מוסריות. אי אפשר לכתוב חוקים או פסקי דין בלי לנקוט עמדה בשאלות לגבי חופש בחירה, מדיניות רוווחה או תיקון אפליה. כשמבחינים בין חוק ומוסר מתכוונים לכך ששיטות המשפט המודרניות שואפות שלא להכתיב לאנשים כיצד לחשוב או איך לנהוג, אלא לאפשר להם חופש מרבי לחיות כראות עיניהם. נהוג לחשוב ששיטת משפט טובה מתערבת רק במידה שהכרחית לשם מקסימום חירות ושגשוג לחבריה, אך גם בשיטה כזאת אין מנוס מבחירות מוסריות, ויש לזכור שאי התערבות של המשפט גם היא צורה של התערבות. כשנדמה שהמשפט מקדם תפיסות מוסריות שהציבור אינו שותף להן, הזכות להפלה למשל, צריך לשאול אם תפיסות אלה הולמות את ערכי היסוד שעליהן מושתתת שיטת המשפט. אם התשובה חיובית, אין כאן טשטוש גבולות לא ראוי בין משפט ומוסר".
"ודאי. ההוכחה לכך היא שמאז העולם היווני (אפלטון) והעולם המקראי (וגר זאב עם כבש) אנו מכירים תיאורים שונים של עולם עתידי אידיאלי או לפחות טוב יותר מזה הקיים בזמן כתיבת 'דברי ההבל' האוטופיים. אם זהותו של האדם הייתה אך ורק אינדיבידואלית ללא כל ממד של זהות קולקטיבית, כלומר אם היינו כל כולנו אגואיזם טהור, לא הייתה יכולה להיווצר אוטופיה. היות שזה לא ככה נוצרו ותיווצרנה אוטופיות. נכון שאנו נמצאים בעונת שפל בייצור אוטופיות ואת מקומן תופסות יותר ויותר דיסטופיות, אולם נדמה שזה זמן ביניים בגין התפוררותם של מעמדות ולאומים מסורתיים, והאוטופיות יחזרו בגדול. ואולי גם זוהי אוטופיה?".
"ראשית בני אדם הם בעלי חיים, אבל אנו שונים ממרבית החיות במספר מאפיינים פיזיולוגיים: אנו היונק היחיד שעומד על שתיים, יש לנו המוח המפותח ביותר (פרט לדולפין) ורק אנחנו מציתים אש ומתקשרים בשפה ורבלית. בני האדם למדו לביית בעלי חיים אחרים ולהשתמש בהם לצורכיהם, אך למען האמת אני מאמין שהכלב ביית אותנו. אם הזאבים לא היו מצטרפים לחבורת האדם הקדמון, ייתכן שלא הייתה מתפתחת הציביליזציה אנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום, לטוב ולרע, והיינו נשארים במעמד של שימפנזה זקופה ומעט אינטליגנטית. אגב, יש לנו מוח גדול פי שלושה משל השימפנזה, היצור הקרוב לנו ביותר בטבע. שתי רגליים, מוח גדול, שימוש באש, תקשורת מפותחת – אנושיות היא בכל זאת יותר מסך כל החלקים האלה. ההבדל המהותי בין בעלי החיים לאדם הוא ביכולת להבין קונספטים מטפיזיים. חיות יכולות להביע אהבה, התרגשות, כעס ואכזבה, אבל אין להן יכולת להבין מושגים מופשטים כמו זמן, למשל עבר, הווה ועתיד. יכול להיות שזו הסיבה שאף פעם לא ראיתם כלב עם שעון".
"אפשר להשחית אלפי מלים על המושג קארמה, אבל תנו לי לספר לכם על האדם היחיד שראיתי אי פעם שממש ידע לנגוע בה. קראו לו ריקיו אנדו, והוא היה מאסטר לשיאצו. יום אחד הגעתי לסדנה שלו, כשאני תפוס כולי. מין סוג של עצב דלוק, שעבר מהצוואר לגב ועד הרגל, וגרם לי להתפתל מכאבים רק מהמחשבה על לזוז. שקלתי כמובן לוותר על הסדנה כולה. עד שאנדו הגיע, הושיב אותי, ולחץ לי על הכתף, לחיצה אחת של עשר שניות בערך. זה כאב כמו… כמו שום דבר שהיכרתי. כאב מפלח, כמו ברק שמכה בכל גופך וממשיך וממשיך וממשיך, ובה בשעה שאתה קפוא מרוב הלם וכאב, אתה רק רוצה שזה יימשך לנצח. כי אחרי שנייה אחת מתוך העשר הללו, כבר לא הייתי עוזי – התפרקתי לחלוטין. אחרי עשר שניות זה נגמר, ונחתי שעה בצד בלי לזוז, וכשקמתי הכל עבר. לא רק העצב הדלוק – גם עצב נפשי שהעיק עלי כל אותה שנה, נעלם; גם מצב אישי, שהשתנה לחלוטין איך שחזרתי הביתה; גם מצב כלכלי מטריד, שהשתפר יומיים אחר כך במפתיע. ושאלתי אותו: מה עשית? בבקשה תסביר לי, מה עשית? והוא חייך אותו חיוך יפני חצי־מתנצל, ואמר: לא עשיתי שום דבר. רק נגעתי. אמרתי: 'ו…?' והוא אמר: 'שיאצו צ'יינג' קארמה. קארמה צ'יינג' – נו ניד פור פיין'. פשוט, לא?".
אקטיביסטית טבעונית, פעילה למען זכויות בעלי חיים וזוכת העונה השישית של "האח הגדול"
"אם השאלה הייתה האם המטרה מקדשת אתכלהאמצעים, הייתי משיבה שחד משמעית לא. עם זאת, הפער הוא ברור בין מה שאין לי ספק בצדקתו לבין מה שיהיה נכון לעשות. זה משחק קשה, בין מתיחת גבולות השיח ועם זאת הניסיון שלא לחצות את הקווים. דבר אחד ברור לי: כל מטרה טובה שהושגה בעולם הושגה על ידי חציית קווים, באמירה או עשייה שנחשבה לעברה על החוק (רוזה פארקס, מרתין לותר קינג, שינדלר ועוד). אי צדק לא יכול להימשך לעד, הוא יסתיים בסופו של דבר, כלפי בעלי חיים וכלפי בני אדם".
"אף אחד לא אומר את האמת על שום דבר. אף פעם. אפילו לא כשמתקשרים ושואלים אותך אם להגיד את האמת. הם הרי לא אומרים 'אנחנו מחפשים איך למלא ארבעה דפים בין הפרסומות לכבוד החג ואין לנו רעיון מיוחד, אז חשבנו לפנות לסלבס ובמקום שאנחנו נכתוב משהו משעמם – הם יענו משהו משעמם. אז אתה יכול לשלוח לנו בבקשה 100 מילים משעממות? זה לא משנה מה תכתוב, אף אחד לא יקרא את זה. סתם רוצים לשים תמונה שלך'. את זה לא אומרים, כי אז כל הסלבס היו נעלבים במה שיש להם להגיד. בקיצור, צריך להגיד את האמת? כן! האם זה אי פעם יקרה? לא!".
אילנה דיין, 52
עיתונאית, מגישת תוכנית התחקירים "עובדה"
"בעיניי כן, עדיף תמיד להגיד את האמת למרות שאני אוכלת הרבה פעמים הרבה קש בגלל זה. למה? כי למעשה בסוף זה הכי קל, אתה לא טועה, אתה לא ממציא סיפורים שאתה שוכח מה המצאת. זה לא בלוף, זאת לא חזרה – אלה החיים עצמם והחיים הם אמיתיים".
"כל דור בטוח שהדור הבא עלוב בהשוואה לעצמו. אבל אין טעם להשוות את בני ה־ 25 של היום לבני ה־ 85 של היום, וגם לא לבן ה־ 93 שאני. צריך להשוות את בני ה־ 25 של היום לבני ה־25 של אז – וקשה לעשות את ההשוואה הזאת. הדור של יצחק רבין, שמעון פרס ושלי (להבדיל) זכה במשימה היסטורית – הקמת המדינה במלחמה נואשת. לדור הנוכחי יש משימה היסטורית לא פחות חשובה – לעשות שלום".
"כן. ככה מסבירים נונסנס: את הולכת לתופרת, מזמינה ממנה בגד גוף נשי, אלגנטי, עם פיאת תלתלים זהובה, לובשת את הבגד הזה ביום חם במיוחד ויושבת ליד מזרקה עירונית. את מחכה לעובר אורח להסביר לו מה זה נונסנס. אם מגיע עורב את אומרת לו 'סליחה אדוני, אתה נראה לי מוכר, אנחנו חברים בפייס?' העורב מתבלבל. 'אהמ… מצטער גברתי, אני חייב לעוף מפה… השארתי את הביצים בלי בייביסיטר'. את מחכה. ליד הכיכר, ביתו של המשורר הלאומי. על הגג מונח גפילטע גדול עם כיפת גזר. מאחורייך אזרחים שומרי חוק משליכים טלפונים ניידים אל מי המזרקה. תינוק זורק סמארטפון למים וצוחק בעליזות. יש לך הרגשה שאת לכודה בתוך תמונה פסטורלית עם גברת. שהיא את. אזרח נעצר לידך ושואל באדיבות "אולי תוכלי להסביר לי מדמואזל … מה לא בסדר בתמונה?" הריח מהפה שלו בלתי נסבל, כאילו טרף להקה של אייפונים רקובים. 'כן, אני יכולה' את אומרת, מתעלמת מהסירחון. 'תדמיין שאתה הולך לתופרת ומזמין ממנה בגד גוף נשי, אלגנטי, עם פיאת תלתלים זהובה, לובש את הבגד הזה ביום חם במיוחד ויושב ליד מזרקה עירונית'. מר כריש מתבונן בך בתימהון, כאילו אמרת את השטות הכי גדולה ששמע מימיו. מהרהר ואומר: 'נונסנס'".
מרגל ואיש מודיעין בדימוס, הופקד בין היתר על לכידתו של אדולף אייכמן
"המוטו שלי לאורך כל חיי אמר ואני אומר את זה אלפי פעמים – אדם לא משתנה אחרי גיל 6. אבל עובדתית אנשים כן משתנים בדברים מסוימים, לדוגמה אדם מחליף דעות פוליטיות ושורה ארוכה של התנהגויות יומיומיות אחרות. אדם כן מסוגל להשתנות אבל לא מסוגל לשנות את המבנה שהוא רכש ולמד עד גיל מסוים, את בסיסו. נניח אייכמן שהוביל מיליונים להשמדה, ומצאת אותו עובד במוסך לחלקי חילוף בארגנטינה. האם זה נקרא משתנה? כן, מצאת בארגנטינה איש אחר. אבל ההגדרות האלה הן הגדרות פיזיות. האם אייכמן השתנה מבחינת נפשו פנימה? אני לא יכול לענות על זה".
"בהחלט. אני לא בטוחה שיש לנו הכלים בנפש להתעסק עם כל הדברים השליליים בחיים, אז כן, עדיף להתרכז בעשיית טוב לעצמך ולסביבה – זה נפלא כשלא מתעסקים עם החרא. אני חושבת שאופטימיות טבעית גם מאוד עוזרת".
"הגיל הביולוגי שלי הוא כמעט 80 . הגיל הפנימי שלי, שבו אני חווה את עצמי, הוא בערך 12, לפעמים אפילו צעיר הרבה יותר. תקופת הילדות שלנו, בייחוד תקופת הילדות המוקדמת, היא זו שקובעת במידה רבה את ה'אני' שלנו לעתיד. זו הסיבה שתמונת האני שלנו נקשרת תמיד לילדות ולא לבגרות. ותמונת האני הזאת מנותקת בדרך כלל מבגידת הגוף שפוקדת אותנו ככל שאנחנו מתבגרים. גם הבלייה ההורמונלית ההדרגתית אינה פוגעת בהורמונים שבמוח. אתם חייבים לראות את ה'פרלמנט' שלנו, אוסף של קשישים כביכול שכולם כבר חלפו מזמן מעל שנתם ה־70, עת אנחנו יושבים בקפה אלקלעי, באזור בזל בתל אביב. נכון שהשיחות כבר נוטות יותר למצב הבריאות ולמגוון הכדורים שלוקח כל אחד, כמו לעוד עניינים כבדי ראש כמו פוליטיקה וה'מצב', אבל העיניים עוקבות אחרי כל מה שזז על המדרכה הסמוכה ו־
תבדקו כמה משוררים מבוגרים ומשוררות מבוגרות כותבים עדיין שירי חשק. עם זה שלא יהיה מקום לטעות: ככל שאתה מתבגר אתה מודע יותר לזמניות הימצאותך כאן, עלי אדמות. אז להוויית הגיל המבוגר מתלווה כל הזמן איזו נימה של צער, על כל הדברים שכבר לא נזכה להם, כמו לנסוע ברכבת התחתית בתל אביב, לטפס על הרי ההימלאיה ולהתאהב בנערה לא מוכרת במונמרט שבפריז. חלק ממה שאנחנו עושים הוא ללכת ולהיפרד; נפרדים בהדרגה מכל הדברים שאנחנו אוהבים, והמחשבה שהם עוד ימשיכו להתקיים כשאנחנו כבר לא עוטפת את הקיום בעננת עצב. ועוד משהו בעניין זה: אימא שלי, אסתר אטלס ז"ל, נהגה לומר לי, כשהייתה כבר בבית האבות: 'יודהלה, אנחנו לא מתים ממחלות, גם לא מזקנה. אנחנו מתים מזה שאף אחד כבר לא צריך אותנו'".
"יש כאלו שנפרדו מהעולם הזה היטב, לא השאירו בו חשבונות פתוחים, כעסים. הם עוברים לגלגול אחר. לאנשים מסוימים יכולים להיות יותר מאלף גלגולים עד לסגירת חשבון אלוהי לכאורה. אלו שלא נפרדו, השאירו טינה, כאב או לחלופין אהבה כל כך גדולה, נשארים בין העולמות. לא מתגלגלים הלאה ואז בהמתנה עד לסגירת מעגל. יש שנענשים בגלגולים קשים וחוזרים שוב ושוב לעולם לסגור חשבון. סוף הגלגול לאדם הוא של חיה כלשהי. לעתים אנשים משאירים קרוביהם תקועים מגעגוע, לכן חשוב להיפרד מהמת".
"כמיעוט ילידי, לאומי, שכתוב ההיסטוריה הוא נושא מוכר וקרוב, כמעט אישי. היום אנו כבר יודעים שאין דבר כזה היסטוריה אובייקטיבית, אלא מישהו בעל זהות ספציפית המציג את ההתרחשות דרך נקודת מבטו האישית והפוליטית. בבית הספר הילדים שלנו לומדים את תוכנית הלימודים שאושרה על ידי המדינה, שכלל אינה כוללת את ההיסטוריה שלנו ואת התרבות והאמנות של בני עמנו מ־100 השנים האחרונות. לא לומדים כלום על גדולי המשוררים ואנשי הרוח משנות ה־20־30 של המאה הקודמת, לא לומדים על בתי הדפוס והעיתונים שהיו ביפו ובחיפה לפני קום המדינה. זהו ניסיון ברור ובוטה לשכתב ולמחוק חלקים בהיסטוריה. את הנכבה, האסון שהתרחש לפלסטינים עם הקמת המדינה, לא רק שלא מלמדים בבית ספר אלא אף חוקק חוק בניסיון למנוע מאיתנו לזכור אותה ולספר בה. אך בעוד בבתי הספר מנסים למחוק, ההיסטוריה חיה בזיכרון של כל משפחה ומשפחה".
"כן, היה לי כלב שמת מצער. למעשה זה היה כלב של אחותי, קראו לו רנדי והוא היה מאוהב. בכל בוקר במשך שנים הוא עמד ליד דלת היציאה וחיכה בישיבה, ללא תנועה, עד שאחותי תחזור מהעבודה. כשאחותי צריכה הייתה לנסוע לשנה לאיטליה, הוא עבר לגור אצל אמי. כמה חודשים הוא היה מיילל, שורט את הדלת, מנסה לצאת החוצה, לפעמים חומק מהחצר ויוצא לחפש ולא מוצא. הוא מֵיאן להתנחם. לאחר כמה חודשים הוא התרגל, קיבל עליו את הדין, החליף את הנאמנות לאחותי בנאמנות לאמי והיה מחכה לה ליד הדלת מהרגע שבו יצאה לעבודה ועד שחזרה. אבל יום אחד גם אמי עזבה אותו. אמנם היא רק יצאה לטיול שנתי של כמה ימים עם התלמידים שלה, אבל הוא לא ידע את זה וביום השני להיעדרותה הוא הצליח למצוא פרצה בחצר, נשכב על הכביש ולא זז משם עד שמכונית שעברה במקום דרסה אותו והוא מת. אפשר לומר שהוא מת מצער.
יש גם אנשים שמתו מצער, אבל לאנשים יש משהו שאין לכלבים – אלו הן המילים. בן אדם יכול להגיד 'יגון', 'דאבה', 'דיכאון', 'דכדוך', 'כאב לב', 'מצוקה', 'נכאים' ועוד ועוד וזה עוזר, זה מקל. למשל העגלון בסיפור של צ'כוב 'יגון' מנסה לספר על מות בנו לכל מיני אנשים שעולים על כרכרתו ואיש מהם לא מתעניין בסיפורו ובסופו של דבר הוא נשאר לבדו ואת הסיפור הוא מספר לסוסתו. הדרך שאותה מצא העגלון של צ'כוב לדבר על היגון שלו ודאי אפשרה לו להתגבר עליו, והיא עזרה ודאי גם לצ'כוב עצמו וגם לקוראיו. אותו יגון נדד אחר כך לספרים אחרים, למשל מקסים גורקי הצעיר, בספרו 'ילדות', מגלה יום אחד ש'כולנו נמות, אפילו ציפור דרור מות תמות', והוא מרגיש עצבות מעיקה, קשה מנשוא. הוא ניגש לחלון וכשהוא משקיף למטה אל הרחוב הריק הוא קופא תחתיו, 'אחוז יגון שאין לו שיעור וגבול'.
והיגון הזה נדד עוד, הלאה, אל 'הרוח ההומה' ו'היגון הרע והמר' בשיר של העלייה השנייה, גם אל הקריאה 'סורו, סורו מני,/ יגון, קדרות ומחשבה' של אלכסנדר פן, והגיע גם אל סיפורו של חננאל, בספר 'על דעת עצמו', שלא הצליח להתאושש מהטראומה של דיר יאסין. המילים הללו על היגון והצער, שנודדות מספרות לספרות ומקהל קוראים לקהל קוראים, הן שמאפשרות לבני האדם, אולי בניגוד לכלבים, לחיות את הצער ולא למות ממנו".
ד"ר נועם שומרון, 46 מנהל היחידה לגנומיקה יישומית באוניברסיטת תל אביב
"כבכל נושא הקשור להתפתחותה של המכונה המורכבת ביותר על פני כדור הארץ – האדם – התשובה מורכבת. אם נשקול שאלה זו מזווית מחקרית הרי תאומים זהים שהופרדו בלידתם, למרות שגדלו בסביבה שונה אמורים להיות בעלי אופי זהה. במציאות, זה לא כך. אנו נולדים עם המידע התורשתי שהועבר אלינו מהדורות שלפנינו. הסביבה שאנו חיים בה, ההורים, המחנכים והחברים, מעצבים את האופי שלנו על פני שנים רבות. לכן, כנראה שיש תכונות אופי מולדות, אך מכיוון שחוויות החיים "לשות" אותן, יהיה לנו קשה מאוד להצביע על אלו המולדות".
האם המצאנו או גילינו את המתמטיקה?
פרופ' רון אהרוני, 64
סופר ומרצה בפקולטה למתמטיקה בטכניון
"האם משפט פיתגורס היה שם תמיד, או שמא הוא פרי מוחו הקודח של פיתגורס? זוהי שאלה מפורסמת, אבל לא סלע מחלוקת אמיתי. המתמטיקאים מאמינים כולם שהם לא ממציאים דבר, אלא חושפים תבניות שקיימות בעולם. מתמטיקה מגלים, לא ממציאים. מותם בגיל צעיר של מוצרט ושוברט היה אובדן של עולמות של יופי, אך מותו של גאון מתמטי לא ימנע מן המשפטים שלו להתגלות על ידי אחרים. הם פשוט שם, מחכים לגילוי. מתמטיקה היא אמנות, אבל היופי שלה אינו בהמצאה אלא בכך שהמבנים שלה מתאימים בצורה מפליאה למציאות. לולא זאת, לא הייתה כל כך מועילה".
"כן. את רק צריכה שלא יהיה לך זין, אבל זה גם ככה לא ויתור גדול. תחרות היא מסיחת דעת מטופשת מאוד. בנים אוהבים להשוות את גודל הזין שלהם כי הם בחרדה קיומית שמישהו יאכל להם אותו כמו שדודות אוכלות לילדים את האף. בגלל זה הם בתחרות. אבל אם אין לך את החרדה האינפנטילית הזאת – אין לך מה לעשות עם תחרות. כשאת בתחרות עם מישהו אחד את בתחרות עם כולם ואז את בהכרח מפסידה. הישגיות היא גם ככה מסובכת, היא לכאורה הרצון הטבעי שלנו (ומי בכלל יודע מה הוא רוצה כל הזמן?), אבל למעשה היא הסם המהפנט שהקפיטליזם החדיר לנו לעורקים, והוא ממכר ואכזרי וכפוי טובה מהמון סיבות. אבל להיות הישגית לא אומר להיות תחרותית, אלא בעצם ממש את ההפך: להתעלם מהיריב ולהסתער קדימה אל המטרה".
"כשאני בוחנת את הדוגמניות שלי, אני מבינה שבהחלט לא. יש כאלה שנראות מהמם והאופי שלהן זוועתי ויש כאלה שאצלן זה בדיוק ההפך. עם זאת אני לומדת ששינויים במראה החיצוני יכולים לפעמים להשפיע גם על תכונות אופי. דוגמניות אחרי לידה שנשארו עם עודפים וציצים, ולא הכל בדיוק עובד אצלן, נאלצות לסלול את הדרך ללא היופי ובאות ממקום של ענווה. אם מישהי הייתה פעם באולימפוס, היא מתרככת מעט וכבר לא חושבת שהיא מלכת העולם".
כלכלן, לשעבר יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה
"ממי? אם מישהו מוכר, אשמח לקנות. לא, אושר אפשר לחולל רק בעצמנו – במעשים שאנו עושים, בדרך שכל אחד בוחר לנהל את חייו. אושר זה לא 'נירוונה' ולא מצב תמידי, זו חתירה למשהו נעלה יותר והנאה לא רק מן התוצאה החולפת, אלא מהדרך. כמובן, רמה מינימלית של הכנסה דרושה כדי שנוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד מאיתנו, כדי שהחיים יהיו יותר מאשר מאבק להישרדות. תפקידה של המדינה להבטיח את התנאים לכך, ודאי מדינה משגשגת כשלנו. אך מעבר לכך זה תלוי רק בנו, שהרי אושר הוא החיפוש אחר משמעות, ואת זה לא קונים בכסף".
"ידע מדעי תיאורטי משמעו מודל מחשבתי שאינו מבוסס על עובדות ומדידות אלא על תהליכים וחוקים כלליים. לעולם לא ניתן להוכיח לחלוטין את אמיתותו אך ניתן להפריכו ולהחליפו, בעזרת מדידות, במודל טוב יותר. לדוגמה, תורת היחסות של איינשטיין הפריכה את תורת הכבידה של ניוטון, וניתן להניח כי גם תורה זו תופרך או תתוקן בעתיד. כשהוצעה התורה, בשנת 1915 , היה מדובר במודל תיאורטי לחלוטין, שלא הוכח עדיין על ידי עובדות ניסיוניות, אך הוא תיאר בהצלחה רבה את היקום כולו. לזמן מוגבל היה זה ידע לכל דבר גם ללא המדידות שהגיעו בהמשך. ידע, אך לזמן מוגבל".
"בודהה כבר ידע לומר לנו לפני 2,500 שנה שאין לנו בעצם 'אני', ובכך קרא תיגר לא רק על המסורות הרוחניות בזמנו אלא על החוויה האנושית הבסיסית ביותר. אבל גם אם לא נאמין לחכם הודי קדום, מספיק להביט בממצאי המדע המודרני: אנחנו גוף, והמוח שלנו אינו אלא אסופת תאים וקשרי נוירונים. אין לו מרכז ובוודאי לא יושב בתוכו איש קטן עם ג'ויסטיק. ה'אני' שעולה כשמתעוררים בבוקר אינו אלא מערכת הפעלה שמנגישה תוכנה מסובכת ומשפרת את תפקוד האורגניזם. אין לנו מרכז של עצמיות. אין אני. הבשורה הזאת יכולה להבהיל, אבל גם יכולה להרגיע, בעיקר אם מתוודעים אליה לעומק. היא גם נותנת לנו רמז באשר למה שחשוב: כל מה שסביבנו, ובעיקר הזולת".
"כן. אפילו שהעולם נורא וצריך ציפרלקס בשביל לשרוד אותו ו'אדם למות נולד' וביבי נתניהו. האם זה מוסרי לא להביא ילדים לעולם? גם כן. אפילו שיש זקנים שצריך לטפל בהם וערבים שצריך לנצח אותם, וזה לא פייר שרק חלק מהאנשים סובלים בסוף אוגוסט ו־ 6 מיליון. האם מוסרי להשתמש בשאלות של מוסר כאשר אנחנו דנים עם אנשים אחרים במספר הנכון של הילדים שצריך להיות להם, אם בכלל? לא. אז בבקשה – עזבו בשקט את קרובי המשפחה ואת החברים שלכם )ועל אחת כמה וכמה אנשים שאתם בקושי מכירים( ואל תגידו להם כי הם צריכים או לא צריכים להביא ילדים/חייבים לעשות יותר מילד אחד/ פחות משלושה. לכל טענה (מוסרית או פרקטית) מצד אחד נמצאת טענה מהצד השני, ואת הדיון הפילוסופי הזה קיימו עם עצמכם ועם האנשים שאיתם אתם שוקלים לעשות או לא לעשות ילדים".
"כמי שמבקר בשטחים הכבושים אחת לשבוע לפחות במשך שנים רבות וכמי שקורא ומאזין לכלי התקשורת הפלסטיניים, אני עד לאינסוף עוולות. עובדה אחת היא הבסיס לכל: אוכלוסייה של מיליוני בני אדם חיה ללא הזכות הבסיסית הנראית לנו כמובנת מאליה – הזכות העצמית לקביעת צורת הממשל שבה אנשים אלה רוצים לחיות. שלילת הזכות הזאת באה לביטוי בכל רגע ובכל צעד שבו פוסע האזרח ללא זכויות, מרגע היוולדו עד מותו. כאשר אדם חי ללא אפשרות לשלוט בחייו ולנהל אותם כפי שכל אדם עצמאי רשאי, אין מי שיגן עליו. לפני כמה שבועות ביקרתי אצל פלסטיני תושב חברון שרצה להרחיב את ביתו. הוא קיבל אישורים מהמינהל האזרחי ומרשויות הצבא, אבל כשהחל לבנות הופיעו מתנחלים ואיימו עליו שיפסיק את העבודה. הוא הפסיק כי הצבא לא מגן עליו, ה'ריבון' מתעלם מזכויותיו כדי לא להתעמת עם מתנחלי חברון. כשיצא הפלסטיני להפגין – נענש. עכשיו צו צבאי מונע ממנו לעלות על גג ביתו, שעליו רצה לבנות. בגלל העימות שנוצר בעל כורחו ולמרות ההיתרים שקיבל, הוא הפך באחת גם לגורם חתרני ונשללה ממנו הזכות לעבוד ולבקר בישראל. חיים הוגנים לפי הגדרת המילון, אגב, הם חיים שאינם מקפחים או מפלים אף אחד".
באיזה צד עדיף למות במלחמה – של המנצחים או של המפסידים?
צדוק יחזקאלי, 60
עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, נפצע במלחמה בגיאורגיה
"מניסיוני המאוד אישי, כמי שעמד למות בצד המפסיד מטיל של המנצח, זו כנראה שאלה קיומית חסרת חשיבות. בשני המקרים מדובר בחוויה סופנית. עם זאת, אם בתעתוע מוזר אתה מוצא את עצמך שורד איכשהו כנגד כל הסיכויים ושב אל החיים, כפי שאירע לי, אזי נראה שעדיף לשרוד בצד הלא מעורב. שהרי המפסיד חדור תאוות נקם והצד המבוסם מניצחונו ישלח אותך למלחמה הבאה, שממתינה בוודאות מעבר לפינה".
יעל לביא, 44
עיתונאית ומפיקת שטח במלחמת עירק
"בטווח הקצר עדיף למות בצד המנצחים מהסיבות הברורות. בטווח הארוך עדיף למות בצד המפסידים, כי ההיסטוריה על פי רוב מלמדת שהם צדקו ולמפסידים לרוב יש גם מוזיקה יותר טובה".
האם יש לנו רצון חופשי או גורל והאם הם באים זה על חשבון זה?
פרופ' דן אריאלי, 49
מומחה לכלכלה התנהגותית, מלמד באוניברסיטת דיוק וב־ MIT , חיבר ארבעה רבי מכר בינלאומיים ובהם "לא רציונלי ולא במקרה – הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו"
"יש לנו קצת מכל אחד מהם. הרצון החופשי שלנו הוא בעיקר בדרך שבה אנחנו מתכננים את הסביבה שאנחנו חיים בה. נניח שהייתי בא כל בוקר למשרד או לבית שלכם ומביא סדרה ארוכה של מאפים טריים וריחניים – מהי הסבירות שבסוף השנה לא הייתם קצת יותר שמנמנים וקצת פחות בריאים? מאוד נמוכה. כשאנחנו נחשפים לפיתויים, חופש הבחירה שלנו נמוך, אבל אנחנו לא חייבים להיחשף לגירויים כל הזמן. לכן חופש הבחירה הוא בעצם בבחירת הסביבה שאנחנו חושפים את עצמנו אליה. גורל אכן יש לנו. הוא חלק מה־ DNA ומהמקום שאליו נולדנו. אבל הגורל הזה לא דטרמיניסטי, ואף שיש לו יכולת להשפיע באופן חזק על הכיוון של החיים שלנו, הוא לא מוחלט ועדיין יש לנו יכולת לשנות דברים בתוכו".
ד"ר יואב בן־דב, 59
פילוסוף של המדע וקורא בקלפי טארוט
"בפיזיקה הישנה של ניוטון הכל קבוע מראש ואין מקום לרצון חופשי. בתורת הקוונטים שמקובלת כיום העתיד לא נקבע לגמרי, ולכן יש מקום להתערבות של התודעה דרך חופש רצון, צירופי מקרים בעלי משמעות או השגחה אלוהית. זה לא נובע מהפיזיקה עצמה, אבל הפיזיקה של ימינו מאפשרת זאת. אם הפיזיקה לא מדברת על זה, נקודת המוצא שלנו לעניין יכולה להיות מסורות דתיות, מיסטיות וכישופיות. מסורות כאלה אינן אומרות שהכל קבוע מראש אלא שיש הכוונה של תכלית ומשמעות שאפשר לדעת אותה ולהשפיע עליה. לכן כשמשתמשים בקלפי טארוט המטרה היא לא לחזות עתיד קבוע מראש, אלא להבין מה התסריטים הצפויים לנו וכך לשנות אותם ולעצב את עתידנו".
בתחילת העשור שלום גד (לשעבר חבר להקת פונץ') הוציא שישה אלבומים בשלוש שנים – קצב מטורף למוזיקאי ישראלי, בטח מוזיקאי עצמאי. זה רק תרם למיתולוגיה שסביבו: גם בגלל האיכות הגבוהה של אלבומי הסולו שלו, גם בגלל הקרבה המשפחתית למוזיקאי אחר עם תדמית קצת מיתולוגית – אביב גדג' (אחיו הצעיר של שלום), וגם בגלל העובדה שגד עבד, במקביל לקריירה המוזיקלית שלו, כשוטף חדרי מדרגות ברחבי העיר. במשך 20 שנה. בין עבודת הצווארון הכחול המובהקת לטקסטים הרהוטים והמדויקים, רוקר־נביא־פרולטר גאה ועז מצח.
אבל היום שלום גד כבר לא שוטף מדרגות. הוא מפיק מוזיקה לאחרים ומלמד כתיבת שירים. גד גר עם אישה ושני ילדים בדירה יפה ומשופצת מעל שוק הכרמל. הוא לא הופיע שנתיים. אבל בשבת (3.9) הוא יעלה לבמה של הבארבי עם אלבום חדש, "הכל חדש". ו"חדש" זו מילת המפתח: "כל החיים שלי התהפכו בשנתיים האחרונות, ולכן התקליט נקרא כך", מודה גד, עוצר וחושב קצת. "בעצם אני חוטא בלהתשמש במילה 'חדש' יותר מדי. בכל תקליט שלי באיזה שיר, שניים, תמיד זה מגיע למילה 'חדש'.
[tmwdfpad]
רגע, איך החיים שלך התהפכו?
"אני לא בן אדם שאוהב לדבר על החיים הפרטיים שלו, בטח כי זה אף פעם לא נשמע טוב בעיתון. אבל קודם כל התחתנתי, אחרי שנים שאני נזיר שחי לבד בתוך מגדל השן שלו, והתחתנתי עם משפחה שלמה, מוכנה כבר. הילדה והילד האלה שמסתובבים פה, הם לא שלי. מבן אדם שחי לבד עברתי להיות בן אדם שחי עם הרבה אנשים. וגם הפסקתי לשטוף מדרגות בגלל בעיות גב חמורות מאוד והתחלתי בבת אחת להתעסק רק במוזיקה, בעיקר להפיק וללמד. שני הדברים האלה זה כבר כישורים אחרים, אווירה אחרת, סדר יום אחר. נדרש ממך אופי אחר. ומשבר גיל 50, שזה שטויות, אבל אם כבר פסיכולוגיה… זה לא היה משבר, המשבר האמיתי היה פריצת דיסק בגב".
אז בכמה זמן האלבום הזה נכתב? שנתיים זה הרבה בשבילך. אתה כותב מהר.
"ברור שלא עבדתי עליו שנתיים. זה יותר שחצי ממנו נכתב לפני שלוש שנים ועוד חצי ממנו נכתב לפני שנה, ובאמצע הסתגלתי לכל החיים החדשים האלה. כשאתה ניגש לעשות אלבום שלך אחרי שהפקת אלבומים לאחרים, אתה כבר בן אדם אחר לגמרי".
אז יש באלבום מסקנות ביניים על החיים החדשים שלך?
"אלה לא מסקנות אינטלקטואליות. המהפך הגדול ביותר שעברתי זה מלהיות מישהו שיושב על הגדר, משקיף על החיים וממסגר אותם היטב, להיות מישהו שחי אותם אבל לא תמיד יודע להסביר אותם".
זה נשמע נהדר לשלום גד הבן אדם. איך זה לשלום גד האמן?
"זה טוב. כי זה משפיע גם על דברים אחרים. אם להיכנס לתוך האמנותיות של זה, לפני זה היה לי נורא חשוב מבנה של שיר ואיך הוא כתוב, ועכשיו חשוב לי הצד החווייתי: איך הוא מבוצע, איך אתה חי בתוך השיר, איך הסאונד של הבאס… ביחד עם שינוי בחיים אתה מקבל מודעות במוזיקה לדברים שלפני זה לא חשבת שהם חשובים, או שפחות התמחית בהם".
"כשהחלטתי לקרוא לאלבום 'הכל חדש', הלכתי לגוגל בשביל לבדוק שאין כבר תקליט אחר בשם הזה," גד צוחק, "ומה שמצאתי זה תוכנית לימודי עברית שנקראת 'הכל חדש'. אז אמרתי, יופי! אלבום על עולים חדשים! אני לא מתחמק מדברים כאלה. נעשה אלבום על עולים חדשים ועל התחלות חדשות. זה בדיוק התאים".
להיות עולה חדש בחיים שלך.
"בחיים שלך, בעולם, כל הצורות שיש לזה. הרי אתה יודע, בגיל 50 מפטרים את כולם ומחליפים אותם בצעירים, אז כולם מחפשים עבודה חדשה. גם זה פתאום נכנס לתוך האווירה של האלבום. כל מי שאני מכיר, כולם אומרים 'אה, גם אותי פיטרו, אני עושה הסבה'. כולם עושים הסבה מקצועית בגיל 50".
גם אתה עשית.
"כן, לגמרי, זו הסבה מקצועית. להתחיל לעבוד בזה זה דבר אחר לגמרי".
למה בעצם שטפת מדרגות עד שנשבר לך הגב? נשמע שיכולת לעבור למוזיקה גם קודם.
"שתי סיבות. אחת אמיתית ואחת שנשמעת טוב. האמיתית היא שאני פחדן ואני מפחד משינויים ואני עצלן; וזאת שנשמעת טוב אבל גם היא נכונה היא שהרבה יותר קל לעשות את המוזיקה שלך כשאתה לא צריך לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר על המוזיקה שלך. וכשאתה עובד בשטיפת מדרגות, הראש שלך פנוי. רק אתה, היצירה שלך וההעשרה התרבותית. זה היה להיות רק הדבר הזה. אני לא חושב שהייתי נהיה מה שנהייתי אם לא היו לי 20 שנה של מדיטציה שלא נפסקת, כי זה מה שזה. לא הייתי נזיר, אכלתי הרבה גלידה. פשוט לא נסעתי לחו"ל, אבל נהניתי יותר. עכשיו אני עושה מיליון דברים במקביל, יש לי בית מבולגן, כלים בכיור. זה חלק מהעניין – לאבד שליטה. להיות יותר חסר שליטה. הרי הייתי קונטרול פריק לגמרי. אבל אני לא מתלונן, כן?".
שלום גד והיהלומים יופיעו בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שבת (3.9) 20:30, 65־80 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
עוד לא בן 17 ושלום גד כבר הפיק לו אלבום. קוראים לו אולי דנון
הקול העמוק, הלחנים המעניינים והטקסטים הבוטים על פורקן מיני וסגירת חשבון עם אבא - שום דבר לא מסגיר את העובדה שהמוזיקאי אולי דנון עוד לא בן 17. הכירו את היוצר המחונן שעומד מאחורי אלבום הבכורה המבטיח "שתיקת האדמה"
מי חשב שגיל ההתבגרות יכול להיראות ככה? אולי דנון. צילום: גוני ריסקין
רק לעתים רחוקות קורה שאלבום ישראלי בעברית משאיר רושם כה עמוק כפי שקרה כבר עם ההאזנה הראשונה ל"שתיקת האדמה", אלבום הבכורה של אולי דנון. דנון – עוד לא בן 17 – כותב ושר שירים על גיל ההתבגרות ועדיין מצליח בתבונה ובכנות בוטה לעניין גם את המאזין שעבר מזמן את ימי התיכון.
"יש לו יכולת, וזה הקטע הגדול באמנות, לשכתב את החיים לתוך כמה דקות שבהן קורה משהו, איזו התרחשות שמגיעה לדרמה, ואז לפרק הכל ולחזור חזרה", אומר המוזיקאי שלום גד (פונץ') שהפיק את האלבום, "מין תפיסה קולנועית של מוזיקה. זה דרמטי ופועל ישר על בלוטות הרגש, אבל אינטליגנטי. לא צריך הרבה האזנות כדי לשמוע שזה שם".
המילים באלבום והשירה המעולה של דנון נמצאות בפרונט של השירים בכוונה מוחלטת. "כשהתחלתי לעבוד עם שלום וניסינו להבין מה יהיה הקו, אסתטית ורעיונית, היה לנו ברור שהסיפור של האמן והאמירה שלו הם הפרונט", אומר דנון, "זה אלבום של מילים. בהתחלה חשבנו על עיבודים של זמרים גדולים עם תזמורת וכלי מיתר, אבל זה לא התאפשר מבחינה תקציבית. למען האמת, גם אם זה כן היה אפשרי היה בזה שקר מסוים, כי השירים נכתבו קטנים וצנועים על גיטרה חשמלית שאני מנגן עליה כאילו הייתה אקוסטית. זה לא צריך ולא יכול להיות בומבסטי או מנקר עיניים".
הוא כותב על החיים שלו, וכן, הם מעניינים ממש. אולי דנון. צילום: יותם גוטמן
הכנות, העומק והחוכמה שנוכחים בשיריו בלטו גם בשיחה פנים אל פנים עם דנון. בשיר השני באלבום, "סטירה", הוא שר על אביו ומתאר אותו כאדם שיש לשמור עליו גם אם באופן אכזרי משהו, מיצריות. "אבא שלי רצה לרקוד אבל אני אסרתי עליו/כי פחדתי שכשהוא ירקוד – הבועה שסביבו תתפוצץ/תהיה בו תשוקה, תהיה בו חיות/אנוכיות". זו הבנה מורכבת במפתיע של יחסי הורים־ילדים, ועוד בזמן אמת ולא בסגירת חשבונות שנים אחר כך.
"זאת עובדה מפחידה להכיר בה, שלהורים שלך יש חיים משלהם שאני לא חלק מהם. שיש להם עולם יצרי", אומר דנון. "מפחיד לגלות שהם היו פה לפניך ושתפקידם בעולם לא מסתכם בלגדל אותך. יש להם גם סודות שכנראה לעולם לא תגלה. אולי זה עניין שדפוק בי באופן אישי, אבל יש בי את החשש שכשאבא שלי יהיה יצרי וחייתי כמוני הוא אולי לא יוכל יותר להיות שם בשבילי, להיות דמות מגִנה". הוא מסביר שבשיר יש שתי פנים של אנוכיות – אחת של אביו שרוצה ליהנות, ואחת של הרצון שלו עצמו למנוע זאת. "אבל בסופו של דבר הפחד הוא להישאר לבד, בלי היציבות שלו", הוא מסכם, "אני לא רוצה לראות את ההורים שלי מאבדים שליטה כמוני, למרות שזה קורה וזה יקרה".
"שתיקת האדמה" מורכב משירים שעוסקים ברובם ביחסים בתוך המשפחה, בעיקר עם אביו, בקשר של דנון לסביבה ובחוסר יכולת למיצוי ולפורקן רגשי. דנון גר עם משפחתו בתל אביב, הוריו התגרשו כשהיה בן 4, והוא חולק את זמנו בין בית אביו לבית אמו.
"אני זוכר את זה באופן חי לחלוטין. זאת נקודת שבר שהיא אולי נפוצה, אבל השפיעה עליי קשה", הוא אומר. הוא מודה שאין לו איזה סיפור משפחתי חריג וקורע לב. עם זאת השירים קורעי לב לגמרי. אין הרבה תיעודים אמנותיים אותנטיים של תקופת ההתבגרות ממקור ראשון, בטח לא ברוק הישראלי. "הרבה מאוד סופרים כותבים על נערים מתבגרים אבל אחרי שהם כבר מבוגרים".
בשיר "כשאבא יבוא" אתה שר "כשאבא יבוא/הכסף יחליף את החול". משפט צורם ואמיץ.
"צורם אני מבין, למה אמיץ?".
כי זה להודות באיזו תפיסה שלא מחמיאה לך, אתה לא יוצא מזה מגניב.
"נכון, אבל קשה לי לנמק אפילו לעצמי את כל השירים לעומק. השירים הם הרבה פעמים רצף תודעתי, אבל שהוא לא…".
לא רצוף.
"כן".
עושה רושם שהיחסים בינך ובין אביך טעונים מאוד, אף שאתה מביע המון אהבה אליו בשירים.
"העולם הרגשי שלי היה תמיד סוער. תמיד חיפשתי צינור מסוים לתעל את זה. כשהייתי קטן הייתי מצייר 50 ציורים ביום, אובססיבי לגמרי. אבא שלי שמר הכל בקופסאות אחרי שהוא עזב את הבית וסרק את כולם. אלו ציורים הזויים, מפחידים, יצריים. לרוב אלו ציורים של דמויות, הבעות פנים מטרידות ועוויתות. הצורך והרצון להוציא את זה החוצה תמיד היה". חוסר היכולת המחרפנת של דנון להביע את עצמו כאוות נפשו בולטת מפתיחת האלבום. על גבי מקצב מרומם, קרקסי־קברטי, שמזכיר קצת את הבילויים, הוא שר: "התיישבתי מול הפסנתר/ואני בכלל לא יודע לנגן בפסנתר/הוצאתי את הכל החוצה/ובכל זאת זה נשאר בפנים".
לפתוח את האלבום כך זו הבעת תסכול, לא? מין מזור שלא נמצא אפילו בהבעה אמנותית.
"נכון, הפורקן לא מגיע. האלבום גם מסתיים בתחושה של חוסר מיצוי, של חוסר הגשמה. האמת שלא חשבתי על זה ככה, כי אני כן מתעסק במוזיקה כמשהו שדרכו אני מצליח למצות את עצמי בחיים".
נדמה שיש פה איזו אמביוולנטיות. מצד אחד דנון יוצר כדי לשחרר ומצד אחר כותב שוב ושוב שזה לא עובד. כך או כך, פורקן הוא אחד המוטיבים החוזרים באלבום, בעיקר פורקן מיני. דנון לא פעם חוזר בשיריו, בצורות שונות, על צירוף המילים "שפיכת זרע", אבל לא בחרמנות העולצת שאפשר היה לצפות לה מתלמיד תיכון. הפורקן שלו הוא חייתי, יצרי, משלים פערים עד למקומות שהפורקן הרגשי־אינטלקטואלי לא מצליח להגיע אליהם.
"אני מאוד משתדל לא להיתלות בעולם של מטפורות מורכבות", מסביר דנון, "אני כותב באופן די ישיר, כי אני מדבר על החיים שלי, ואם אני מנסה לייפות את זה באיזו מטפורה יפה או לתאר חוויות מיניות דרך דימויים כאלה ואחרים – אני מרגיש שאני מרמה. זה גם יותר קל לי. הרבה מאוד אנשים שואלים אותי 'לא מפחיד אותך?', 'לא מביך אותך לכתוב דברים כאלה?'".
יש איזו אמביוולנטיות שעולה מן השירים, בייחוד ביחס שלך אל עצמך, בבוז העצמי לנרקיסיזם שלך.
"כן, אבל חד משמעיות אף פעם לא נוכחת באמת. תמיד אתה שם וגם לא שם, מרגיש ככה וגם ככה. אבל כן, האמביוולנטיות נוכחת מאוד בשירים כמו גם בחיים. אני גר בשני בתים, וגם בזה יש איזה בוז לבעיות שלי".
מה, על זה שהן לא בעיות עולם שלישי? שלא צעדת מסודן לישראל תחת אש?
"בדיוק. אני גר במרכז תל אביב ולפעמים אפילו מרגיש לא נעים. אחרי הכל אני מוציא אלבום שנשמע מעונה כשהחיים שלי הם די יפים, אבל לא באמת". שלום גד חושב שהאמביוולנטיות העולה מרוב השירים היא לרוב תוצאה של אינטליגנציה. "ברגע שאתה מסתכל על דברים ברזולוציה יותר גבוהה מהחד ממדיות הראשונית, אתה רואה את הסתירה הפנימית בכל דבר", הוא אומר. "אני חושב שיש הרבה נערים חכמים בגילו, אבל היכולת לתרגם את זה לשירים טובים היא כבר מתנה גדולה".
שלום גד. צילום: גוני ריסקין
המפגש בין השניים התרחש בנסיבות לא קונבנציונליות: גד קיבל מבית הספר הדמוקרטי ביפו, שם לומד דנון, את הרשות להשתמש במקלט שלו לטובת חזרות. כך הוא הגיע לשמוע לראשונה את השירים של התלמיד המבטיח מבית הספר. כאשר שמע את התוצרים של דנון, שחלקם נכתבו עוד כשהיה בגיל בר מצווה, התחלפה הסקרנות בקביעה חד משמעית: מדובר בכותב מבריק. "הוא פשוט כותב שירים מצוינים ושר אותם מצוין. לא הייתה לי התלבטות". גם הנושאים של דנון אינם זרים לגד, אם כי אצל גד התמונה הרבה פעמים אפלה אפילו יותר (אחד מהשירים האהובים יותר שלו, מהאלבום "תלמי אליהו", נושא את הכותרת "ניצחון האב כישלון הבן").
"אני חושב שהוא רצה להחזיר טובה לבית הספר על כך שנתנו לו להשתמש במקלט בחינם, אז הוא הסכים לפגוש אותי", אומר דנון, "מישהי שקשורה לבית הספר פנתה אליו ואמרה: 'תשמע, יש לנו פה ילד שכותב שירים, בוא תשמע אותו'. הופעתי בבית ספר לאורך השנים, אני בקשר קרוב למדי עם המורים והם מכירים את מה שאני עושה. זה פשוט בית ספר כזה".
הכרת את פועלו של גד – בלהקת פונץ', בקריירת הסולו – לפני שנפגשתם?
"כן, ולכן הייתי לחוץ מאוד מהפגישה, כי אני מאוד אוהב את מה שהוא עושה. ואז ניגנתי ארבעה שירים וישר הוא אמר לי: 'בוא נדבר בעולם הפנטזיות. מה אתה מדמיין לעשות עם השירים האלה?'. עניתי לו שיש לי כבר הרבה זמן רצון להקליט אותם כמו שצריך, להוציא אותם. אבל שהרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני עוד ילד, שזה לא הזמן להוציא אלבום". מצד שני, הדברים שעליהם השירים מדברים קורים עכשיו, והם טובים. לכן החליטו השניים לנצל את נקודת הזמן הזאת ולהוציא את האלבום עכשיו. "מה שהוא עשה עבורי היה מדהים", אומר דנון, "מעבר לכך שהוא עשה הכל בהתנדבות מוחלטת, הנתינה והמסירות הרגשית שלו לכל העניין היו מדהימים".
שני השירים האחרונים באלבום – "משולש" ו"שתיקת האדמה" – מסמנים מעבר מהפרטי והמשפחתי אל הפוליטי. למה לקרוא לאלבום על שם שיר שלא מייצג את כללותו?
"אני יודע שזאת אמירה מאוד שחוקה, אבל הכל פוליטי. אלבום שמתמקד בחיים של נער במדינת ישראל הוא משהו שבקלות אפשר לקחת אותו למקומות פוליטיים". 'שתיקת האדמה' הוא שיר הנושא, בין היתר כי המשפט שסוגר אותו ושעליו אני חוזר ברפטטיביות הוא אחת מליבות האלבום: 'אין יותר ממקום אחד לאיש אחד אצלך בלב'. בתפיסה הילדותית שלי – וזה משהו שעובר כחוט השני בעוד שירים – אני לא מצליח לתפוס שאנשים מסוגלים לאהוב כמה אנשים במקביל. זו תפיסה טוטאלית שלפיה זה או הכל או כלום: או שאוהבים רק אותי, או שאוהבים אנשים אחרים ואז לא אוהבים אותי. זאת דיכוטומיה מטומטמת".
השם "שתיקת האדמה" שאול מהספר האוטוביוגרפי של פנחס שדה, "החיים כמשל". גם אלבומו של דנון אוטוביוגרפי, אך "בספרות, כשסופר כותב בגוף ראשון הגישה היא שייתכן מאוד שהוא נכנס לאיזושהי דמות, בעוד שבמוזיקה התפיסה הנורמטיבית היא שכשזמר שר בגוף ראשון הוא שר על עצמו", קובע דנון. "אני לא יודע למה זה כך. בכל אופן יש משהו בספר הזה ששואל כל מיני שאלות שמאוד נוגעות בי – שאלות של מקום, של זהות ושל מיצוי. שאלות של בן אדם שמחפש, באופן אובססיבי כמעט, איזה מקום, איזו נחלה, איזו אוטופיה שבה האדמה לא תרצה לצרוח".
בלי במה מוגבהת ודיסטנס, ללא שלומי שבן, אבל עם מעט אוקוורדנס ובמרחק נגיעה: כך יתקיים פסטיבל הפסנתר בלבונטין 7, בו יופיעו הדרה לוין, לוטה, סמדר רונן, ענת פורט, חנן בן סימון, דן ויינשטיין ואודי בונן, אלון עדר, מיכל שפירא, רועי דהן ושלומי גרוניך. אומרים שאין דבר שעומד בפני הפסנתר שמוצב במרכז החדר – אומרים ולא טועים.לפרטים נוספיםעל כלל המופעים.
[tmwdfpad]
מינימל קומפקט בבארבי – מופע שלישי
תשכחו מהכל ותעשו בדיוק את זה: 1. תבררו למי יש כרטיס 2. תשחדו 3. תהיו ברי מזל בין בודדים 4. הכל התשבש? הכינו את עצמכם להתרסקות דרך הגג של הבארבי ישירות על הבמה. חושבים שיצאנו מדעתנו? יצאנו, אבל גם מי שהפיק את החזרה ההיסטורית של מינימל קומפקט.לפרטים נוספים.
רד בנד בזאפה תל אביב
היי, האם במקרה רגשי הנחיתות שלכם התפוגגו והחיים הם שממה? אנחנו בטוחים שרד אורבך יידע כיצד להפיל אתכם חזרה לקרשים וגם מה לשיר תוך כדי.לפרטים נוספים.
האדמה תיפתח בבר קיימא
שלושה ענקים יצאו מתלמי אליהו, המקום עליו מעולם לא שמעתם עד אשר יצא השיר "פעמוני המאה" והאלבום "תלמי אליהו": אביב גדג', שלום גד וגבריאל בלחסן ז"ל. מה קורה בחבל אשכול אפוף המסותרין ואיך כל זה מתקשר לדת ולמוזיקה? ציפי גוריון כתבה על זה תזה ותגיע לבר קיימא כדי לספר לנו הכל.לפרטים נוספים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![כמה קסם. גן הפסגה ביפו (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2021/08/20200718_193946-1000x750.jpg "כמה קסם. גן הפסגה ביפו (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)")
![מי ביקש אווירה של חו"ל? קלמטה (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @kalamata.rest)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/05/1747815644_1348719_5520-1000x1250.jpg "מי ביקש אווירה של חו"ל? קלמטה (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @kalamata.rest)")
![בסוף זה יראה נהדר. קינג ג'ורג' המחודש (צילום מסך: מתוך מצגת הפרויקט לתושבים, באדיבות עיריית ת"א-יפו)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/01/KingG02-1000x618.jpg "בסוף זה יראה נהדר. קינג ג'ורג' המחודש (צילום מסך: מתוך מצגת הפרויקט לתושבים, באדיבות עיריית ת"א-יפו)")
