• Facebook
• Twitter
• Email

סיכום המוזיקה ששודרה באור בזויות ב-2015 ממשיך עם תוכנית שנייה שמתמקדת במיטב האינדי פופ, אלקטרוניקה ועוד כמה יוצאי דופן. בשבועיים הקרובים אשדר עוד שתי תוכניות סיכום; בשבוע הבא את תוכנית סיכום המוזיקה השקטה, מרגשת והלפעמים דאונרית שיצאה השנה ובעוד שבועיים את האחרונה והרביעית שתסכם את הרוק, הפסיכדליה והגראז'. אל תפספסו גם אתסיכום ההיפ הופ והסולששודר בשבוע שעבר. ועכשיו, לט דה מיוזיק פליי!

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

[tmwdfpad]

Grimes – "Flesh Without Blood"

ההוכחה שאת יכולה להיות אמאמא של האלטרנטיב והאינדי המעודכן ובאותו זמן להיות מלכת פופ שבאמת אוהבת מיינסטרים. כלומר, זאת לא יצירה צינית בשום צורה. יש כאן אהבה טהורה לפופ מצעדים ועם זאת, מכוון שמדובר בגריימס, הזוויות עדיין מחודדות, האדג' שלה בולט מכל פינה. זה אלבום וורדרד במכוון ועקום כמתבקש. האלבום "Art Angels" הוא יצירה אדירה.

Susanne Sundfør – "Fade Away"

האלבום שמנפח את קלישאת ה"לרקוד עם דמעות בעיניים" למימדי ענק. סוזן סנדפור, מעבר לכך שהיא זמרת מדהימה, מצליחה לרגש אותי כאן למוות באלבום עמוס להיטים שמצליח איכשהו לחבר אייטיז, יורו-טראש ומוזיקה קלאסית מודרנית א-לה פיליפ גלאס לכדי משהו שכל כך כיף להאזין לו. מאחר וזה האלבום שהאזנתי לו הכי הרבה השנה, ייתכן ואין וברירה אלא להכתיר אותו לאלבום השנה שלי. זה מפתיע גם אותי.

U.S. Girls – "Damn That Valley"

כמו סוזן סנדפור וגריימס, גם מג רמי מ-U.S. Girls יצרה מוזיקה הרבה פחות פופית עד האלבום שהוציאה השנה, "Half Tree", שראה אור בלייבל האהוב 4AD. בשירה שלה יש קריצה ללהקות נשיות מהסיקסטיז, אבל ההפקה רחוקה מאוד מהקלילות של אותן להקות. להפך, היא דחוסה עד התפקעות ומתחת לפני השטח הפופיים משהו חרד שם מאוד.

Unknown Mortal Orchestra – "Multi-Love"

מה עוד אפשר לומר על האלבום הזה של UMO? מדובר באחד הדברים הכי מרעננים שיצאו השנה, שמחבר בין אינדי-פופ, רוק פסיכדלי, אר'נבי וסול עם סיפור מעניין מאחורי התכנים (סיפור אהבה משולש) שמוגש באופן כזה שעושה כיף לזוז איתו. מי שהיה בהופעה ברידינג 3 לפני כחודש יודע עד כמה מרקידים החומרים האלו, עם כל כמה שיש בהם כובד ראש.

East India Youth – "End Result"

לא יודע לגבי האלבום בשלמותו, אבל לפחות כמה שירים מתוך "Culture of Volume", השני של East India Youth הלוא הוא ויליאם דוייל הלונדוני, הם בין האהובים עלי מהשנה האחרונה וכנראה ש"End Result" הוא הפייבוריט מביניהם. דוייל מחבר את האהבה לפט שופ בויז עם קול הטנור היפהפה שלו להשראה רצינית של אמביינט – בריאן אינו סטייל – לכדי שירים קליטים ובמקרה השיר הזה – עם אפיל אפל ומרתק.

ANOHNI – "4 Degrees"

מי זו צצה לה פתאום? אנוהני היא לא אחרת מאשר אנתוני הגרטי בגרסה פופית ותחת שרביט ההפקה של היוצרים הצבעוניים ויוצאי הדופן, כל אחד בדרכו שלו, הדסון מוהוק ו-Oneohtrix Point Never. מדובר בקטע חדש מאוד, שטרם יצא באלבום, ולטעמי מדובר לחלוטין באחד השירים היפים בזמן האחרון. ועל הקול היחיד ומיוחד של אנתוני, סליחה – קולה של אנוהני, אין מה להוסיף.

Panda Bear – "Boys Latin"

האחרון של נוח לנוקס, איש אנימל קולקטיב, הוא כצפוי עוגת שכבות פסיכדלית בטירוף בהפקת פיט קמבר מלהקת Spacemen 3. אני לא בטוח עד כמה האלבום הזה מחדש על גבי מה ששמענו כבר מפנדה בר באלבום "Person Pitch", אבל עדיין מדובר באסופה מסחררת של שירים שאף אחר לא עושה שום דבר שמזכיר אותה.

Animal Collective – "Floridada"

בעצם, אולי היחידים שכן מזכירים את פנדה בר הם הוא עצמו יחד עם להקתו המופרעת, שבה חבר גם Avey Tare. "פלורידאדה" הוא קטע חדש שפותח את האלבום "Painting With" – שצפוי לצאת בסוף פברואר 2016. שיר כיפי לאללה. באלבום צפויים להתארח ג'ון קייל וקולין סטטסון.

Rysy – "Brat"

ריסי הם צמד פולני צעיר (שלעיתים קרובות מארחים זמרת) שהכרתי בפסטיבל Open'er השנה בפולין. הם קצת מזכירים את The XX, אבל יש להם לגמרי קטע משלהם. עד כה הוציאו את האי.פי "Ego" והאלבום "Traveler", שמחברים מלודיות יפות עם תכנותים יצירתיים ותיפוף חי שהופך את כל העסק לחווית לייב מצוינת.

Jamie XX – "OBVS"

לקח לי קצת זמן להכיר בכך, אבל האלבום של ג'יימי XX אכן מצוין. אני מאלה שתמיד טענו שהלהקה ממנה יצא, The XX, טובה בעיקר בזכות הרמיקסים שעשו לשיריה – ושבפני עצמה היא פחות מעניינת. אבל, כאמור, "In Colour" אחלה אלבום שבמידה מסוימת מזכיר לי את החומרים של הרכב אחר שאני אוהב בשם Dirty Art Club. בחרתי את אחד השירים שבהם הוא לא מארח לא את הזמרת רומי ולא את הראפר יאנג ת'אג שמתארחים בסינגלים הבולטים ממנו. "OBVS" הוא הראשון שנתפסתי עליו.

SEXWITCH – "Helelyos"

נטאשה קאהן מ-Bat For Lashes הוציאה השנה אי.פי מגניב של ביצועים משלה (יחד עם המפיק שלה ועם להקת הפסיכדליה הבריטית TOY) לקטעים ממרוקו, פרס תאילנד ועוד. התוצאה מעניינת וכייפית, אך לא כל האלבום שווה כמו השיר הזה. "Helelyos" במקור בוצע על ידי הזמר הפרסי Zia לפני המהפכה באירן. מדובר בקטע סייק Fאנק גראז'י מגניב לאללה, וקאהן מוסיפה לו את המכשפתיות האפלה שלה. אחלה הפתעה היה השיר כשיצא.

The Soul Surfers – "Time Is a Gun" feat. Shawn Lee

לא כל כך צפוי להיתקל בהרכב סול-רוק מלוכלך ולגלות שהוא רוסי, אבל הסול סרפרס הם אנומליה מדהימה, מלאת חיות, פאנקיים בטירוף שהשנה הוציאו את האלבום המלא הראשון שלהם- "Soul Rock". האלבום רואה אור בלייבל המצוין Ubiquity שבבעלות המולטי-אינסטרומטליסט האדיר שון לי, שגם משתתף בשיר הזה.

Big Wild – "Aftergold"

הקטע הזה תפס אותי חזק השנה ואחראי לו מפיק אלקטרוניקה מ-L.A שהוציא אותו בלייבל החדש יחסית – Foreign Family Collective. זהו הסינגל השני בסך הכל שהלייבל מוציא והוא נשמע קצת כמו אם קאריבו היה יוצר היפ הופ אינסטרומנטלי.

Shamir – "Make a Scene"

השנה הוציא הילד האנדרוגיני מלאס וגאס את "Ratchet", אחרי שחרך רחבות ותוכניות רדיו עם הסינגל החצוף "On The Regular". ובכן, את השיר הזה אני אפילו עוד יותר אוהב. חצוף לא פחות והרבה יותר מכוון-הרמות! אגב,יצא לי לראיין אותו מוקדם יותר השנה, וכן, הוא מודע לכך שיש לו שם של ראש ממשלה משופם מהאייטיז.

Seven Davis Jr. – "Good Vibes" feat. Julio Bashmore

מבית נינג'ה טיון האהוב הגיח השנה האלבום "Universes" של זמר סול-גוספל חובב היפ הופ, שבשלב מסוים בחייו מצא את עצמו נמשך יותר מכל לגזרות ההאוס ודיסקו. פה הוא מארח את חוליו באשמור באחד הקטעים היותר ממכרים באלבום האופטימי והמשמח הזה. האלבום גם מאפשר הצצה להיסטוריה העשירה של המוזיקה השחורה האמריקאית וגלגוליה לאורך השנים.

Herbert – "Strong"

מאת'יו הרברט הגאון לא הוציא אלבום דאנס מזה כמעט עשור, לכן הציפייה ל-"The Shakes" שיצא השנה הייתה גדולה. אני שמח לומר שהיה שווה לחכות. אמנם גם באלבום הזה ישנה הנסיוניות של מקורות צליל הזויים (פרקשן שמקורו בקליעים משומשים, סימפול של צלילי צעדת מחאה ועוד), אבל מדובר במוזיקה נגישה וכיפית עם סאונד חם ושילוב מושלם של קול גברי ונשי לסירוגין בשירי האלבום.

Yula Kasp – "Leisure"

התוודעתי למפיקה הפולנייה הלא מוכרת הזאת דרך אלבום הסלקשן הראשון של הלייבל "You and Your Hippie Friends" שהקימו הפצ'נגה בויז. "Leisure" לטעמי הוא הטוב ביותר בו ומציג אינדי האוס מכושף ואפל.

Jaga Jazzist – "Oban" (Todd Terje remix)

מפיק הדיסקו-האוס טוד טרייה הפך את הקטע הזה של הרכב הג'אז הסינמטי מנורווגיה למשהו שלחלוטין נשמע שלו, עם האוס פסנתרים אופורי, סינת'יסייזרים חלליים ותיפוף כבד שלאורך כעשר דקות הופכים מסע טריפי לגמרי. רמיקס מושלם.

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

• סיכום 2015
• אנימל קולקטיב
• גריימס
• שמיר
• ג'יימי XX
• Unknown Mortal Orchestra
• סוזן סנדפור
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזויות
• אור בזוויות
• שון לי
• U.S. Girls
• פודקאסט
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מצעד הגאווה ששטף את העיר לפני שבוע עשה אמנם טוב לכלכלה, לשמחה בלב ולטראפיק בגריינדר, אבל בפן המוזיקלי קשה להגיד שהאירוע השנתי מתאפיין באנינות, עם כל הכבוד לקונצ'יטה וורסט. בייחוד למי שאוהב את האלקטרוניקה הקווירית שלו פחות שרירית ואצטדיונית, יותר רזה ובוטיקית, עם יותר סוכריות קופצות ופחות סטרואידים ושמן שיזוף.

שמיר הוא הדובדבן המתוק בראש תהליך מוזיקלי תרבותי שהתעצם בעשור האחרון וכובש ממש עכשיו את המעוז האחרון שלו – המגדר. שבירת המחיצות שנעשתה עד היום בין ז'אנרים מוזיקליים, גבולות גיאוגרפיים והיררכיות תרבותיות (תחשבו על מ.י.ה, דיי אנטווד או הבלקן ביט בוקס) החלה למסמס סוף סוף את הגבולות המיניים. גם אצלנו יש כבר ניסיונות כאלה – הקליפים הג'נדר־בלנדריים של אדם קלדרון וצמד הטראפ־היפ הופ EZB הם דוגמאות מקומיות וכך גם הפרפורמנס של אוריאל יקותיאל – כך שמזמן לא מדובר בטרנד שולי.

צריך להודות – הגבול בין פרפורמנס כיפי שמזיז את הרגליים ומנער את הסטריאוטיפים לבין ניסיונות חובבניים באלקטרו־צומי הוא דק כמניפה, ולא כולם עומדים באתגר. שמיר דילג על המשוכה הזאת בקלילות. כל אחד מהקליפים שהוציא בשנה האחרונה היו בול פגיעה. שילוב של אטיטיוד הומוריסטי בלי חשבון, אקלקטיות צבעונית של אייטם בבאזפיד וביטים אלקטרוניים שדופים שלא לוקחים את עצמם ברצינות כמו חלק גדול מהפקות הדאנס במצעדים או השיר שלקח את האירוויזיון השנה (אחלה שיר). שמיר הביא מין גרסה נשית לסטרומאה, בלי הצורך בתרגום מצרפתית.

שורה של קליפים ויראליים הם אמנם הישג לא מבוטל, אבל אלבום שלם ומגובש הוא משוכה גבוהה יותר ששמיר עובר בציון מספיק. אל הלהיטים שכבר אהבנו והדבקנו על הוול מצטרפות באלבום סוכריות קופצות כמו "Make a Scene", שהוא כמו שיר של דוקטור סוס על בחורים ובחורות וסקס; "Youth", שבו שמיר נשמע כמו כוכב הדיסקו המנוח סילבסטר; "Hot Mess", שמזכיר שגם לצמד הניאו־אייטיז הקנדי כרומיאו יש שיר מוצלח יותר באותו שם ושבסך הכל רב הדמיון בין הצמד ובין שמיר.

כיוון שמדובר באלבום שלם שמתיימר לשטוח סגנון של אמן חדש, לצד הלהיטים הקלילים כנוצה יש גם שתיים־שלוש בלדות רגועות שלא משאירות רושם גדול, וזה בסדר בהתחשב בגילו של הכותב. הקול החמוד של שמיר הוא מושלם ללהיטי מועדון שמעיפים אותך בכאן ובעכשיו ומתנדפים בקלות, אבל מחזיק פחות מנגינות של ממש. ובכל זאת, כאלבום פופ עונתי הוא מדיף ריח נעורים מתוק וחד פעמי כמו גלידה בקיץ. לא תאכלו אותו עכשיו ועוד רגע הוא יימס.

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• שמיר
• ביקורת
• אלבום
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"בעל הסיכויים הגבוהים ביותר בבית הספר להופיע על השער של 'ווג'", כתבו עליו חבריו לכיתה בספר המחזור של התיכון שבו למד. כשנה לאחר מכן הופיע שמיר ביילי, נער אנדרוגיני כהה עור מלאס וגאס, במגזין האופנה הבינלאומי הנחשב. ביילי בן ה־20, או בשם הבמה שלו Shamir, הוא מכוכבי הפופ הנכונים ביותר של הרגע. עם להיטים היסטריים שמשלבים האוס, דיסקו, פופ ואר אנ' בי, אטיטיוד חמוד אך נשכני וכמובן ערמות של סטייל – שמיר נעשה לכוכב הפונה לחובבי אינדי, אלקטרוניקה ופופ כאחד. אלבום הבכורה שלו, "Ratchet", רואה אור בימים אלה בחברת התקליטים המעולה XL Recordings (שחתומים בה בין היתר אדל, רדיוהד, FKA Twigs וג'ק ווייט), וכבר הספיק להיכנס לרשימות האלבומים החדשים השווים של רוב מגזיני המוזיקה המקוונים החשובים.

לרגל צאת האלבום הצלחנו להשיג ריאיון בלעדי עם הילד הכי מגניב בעולם כרגע. שמיר ענה לשיחתי מוקדם בבוקר מניו יורק, מקום מושבו הנוכחי לרגל קידום אלבומו החדש. "שלום, כאן אורי מ־Time Out תל אביב. אפשר לדבר עם שמיר ביילי בבקשה?", ביקשתי בנימוס מהילדה שענתה לטלפון בקול שמזכיר את מיס פיגי בצעירותה. נשבע לכם שחשבתי שמסתלבטים עליי. "כן, זה אני", ענה ביילי וצחקק צחקוק קטן. ביילי, בן למשפחהמוסלמית ליברלית, גדל בעיר ההימורים לאס וגאס, אך לא באזור המתויר שלה אלא בפרבר שקט בשם נורת'טאון, שכמו רוב הפרברים הוא די נוח ודי משעמם. בייל תמיד בלט בנורת'טאון בתלבושות יוצאות דופן, תסרוקות משתנות וכמובן – בא־מיניות אטרקטיבית.

עוד לפני שנכנסנו לשיחה על מוזיקה, מגדר ופופ עם מי שחתום על כמה קטעים מצוינים ובהם "On The Regular", "Make a Scene" ו"Call It Off", הייתי חייב להיפטר מהשאלה המתבקשת על השם שלו. האם הוא מודע לכך שבעברית הוא קרוי על שם משהו שהולך טוב בסלט מלפפונים ופחות טוב בכנסת ובממשלה של שנות ה־80? "אה כן, שמיר, הירק, אני יודע", הוא עונה בביטול. אני מופתע, וקצת תקוע.

אני מודה שהתקלת אותי. זה הרי לא ברור כל כך שתדע דבר כזה.

"כן, גם אותנו זה הפתיע פעם. אבא שלי קרא לי שמיר על שם דודתי וגם כי זה שם אמריקאי־מוסלמי. אני חושב שפירושו אבן יקרה כלשהי או משהו כזה. רק אחר כך גילינו, על ידי חבר ישראלי, שזה גם ירק, אבל אני לגמרי קוּל עם שני הפירושים".

שמיר מספר שכילד היה תמיד מוקף במוזיקה. "אימא שלי כל הזמן ניגנה בבית – היפ הופ, אר אנ' בי וסול. היא מתה על אולדסקול סול, ואבא שלי ממש אהב לנגן קאנטרי. אני מת על קאנטרי".

פרט מפתיע נוסף לגבי שמיר, שכאמור יוצר מוזיקה פופית לחלוטין (עם טוויסט שגורם גם למביני עניין וסנובים של מוזיקה להתחבר אליו), הוא שהשורשים שלו נטועים חזק ב־Pאנק־רוק. בתיכון הוא אפילו היה חבר בלהקת Pאנק בשם Anorexia שהתפרקה אחרי הופעה אחת בלבד כששותפו ללהקה גילה שאינו עומד בלחץ של עמידה מול קהל. את הדמואים הראשוניים של השירים שלו שלח שמיר מלכתחילה להתרשמותה של חברת התקליטים GodMode שמתמקדת בלהקות Pאנק. יום אחרי ששלח את גרסאות הדמו של השירים קיבל שמיר טלפון מבעל החברה, המפיק המוזיקלי ניק סילבסטר, והציע לו לבוא לניו יורק ולהתחיל לעבוד. סילבסטר אמר בעבר כי הדמואים ההם הזכירו לו גרסת אר אנ' בי ל"Yeezus" של קניה ווסט. "לניק (סילבסטר, המפיק המוזיקלי ובעל הלייבל – אז"א) יש אהבה עצומה לפופ ודאנס בעוד הוא עצמו לגמרי איש Pאנק", אומר שמיר ומציין שהוא אוהב להיות בחברת אנשים שלא כולאים את עצמם בתוך הגדרות.

ממש כמו להקות ה־Pאנק האהובות עליך,TheSlitsו־Vivian Girls.

"בהחלט, אלו לא להקות Pאנק רגילות ואני אוהב את ההרמוניות שלהן, את האלמנטים הפופיים שבהן. הן השראה גדולה עבורי".

האלבום החדש "Ratchet" הוא למעשה המשך והרחבה של תהליך העבודה שהניב את האי.פי "Northtown" – על שניהם חתום סילבסטר כמפיק. "אני כותב את הרוב המוחלט של המילים", הוא מסביר ומוסיף שבפן המוזיקלי הוא אחראי על המלודיות שבדרך כלל מתחילות בכמה אקורדים שהוא פורט על גיטרה ומקליט לדמו ראשוני, "ולפעמים התהליך מתהפך וניק מפיק את המוזיקה ושולח לי לכתוב לה מילים", הוא מוסיף.

שם השיר הראשון באלבום נקרא "Vegas", ואת האי.פי שהוצאת לפניו קראת על שם השכונה שגדלת בה בווגאס. נראה לי די בטוח להגיד שלעיר יש מקום חשוב בחיים וביצירה שלך.

"בפרבר שבו גדלתי שום דבר לא קורה, פשוט כלום. זו מין שכונה טובה כזאת, בלי הרבה פשע, עם אוכלוסייה מגוונת מאוד. הייתה לי התבגרות די רגילה של ילד פרברים אמריקאי. הבידוד הזה היה בדיוק מה שעודד אצלי את היצירתיות וכאילו (שמיר אומר המון פעמים 'כאילו' ו'super'. הייתי מוכרח לקצץ קצת לטובת חוויית הקריאה – אז"א) דחף אותי מאוד ליצור אמנות ומוזיקה, רק כדי להישאר עסוק".

בנורת'טאון זה היה קול להיות שונה, מוזר, ראוותני?

"האמת שכן. זה היה כמו לגדול בכל מקום נורמלי אחר ולקבל מהסביבה תגובות כמו 'מה זה לעזאזל הדבר הזה שאתה לובש', אבל באותו זמן לאף לא באמת היה אכפת, כי בווגאס יש הכל וראו פה טיפוסים משונים לפניי. לא הרגשתי ששופטים אותי או משהו. מהבחינה הזאת וגאס היא בהחלט מקום שקשה לעזוב, כי היא גורמת לך להרגיש טוב עם עצמך".

ועכשיו אתה בניו יורק. שמעתי שלפני שנעשית מוזיקאי היה לך חלום להיות חוואי.

"לפעמים אני עדיין רוצה, הא", הוא מצחקק.

בחיים לא הייתי מנחש מהאזנה למוזיקה שלך שיש לך כאלו אספירציות. השירים שלך מאוד עירוניים, ניאוניים.

"כן… לא יודע, אני מלא קונפליקטים. אני אמנם עושה האוס־דיסקו־פופ כזה עכשיו, אבל האמת שאני בכלל לא מאזין למוזיקה כזו", הוא מצחקק לעצמו בקולו הגבוה. שוב.

רגשן, אפל, ביישן ומוחצן

מהאזנה ראשונית למוזיקה של שמיר מתקבל הרושם שמדובר במוזיקאי מרענן ומקפיץ שמיטיב לבטא את הדור החדש, האינטרנטי והפתוח לרעיונות. שלושה סינגלים שלו, בזה אחר זה, משכנעים שמדובר ביוצר פצצות רחבת ריקודים נהדרות. ואז מגיע השיר "Darker" שגורם לדמותו של שמיר להיתפס כמורכבת יותר. הוא מסביר שהשיר אמנם שקט, אטי ואפלולי, אך בהפוך על הפוך הוא אופטימי יותר מרוב השירים המקפיצים שלו.

"בגדול זה שיר על מוות", הוא מספר, "הוא נכתב בתקופה שסבתא רבתא שלי מתה. היא הייתה זקנה מאוד, אבל בכל זאת הייתה חברה טובה שלי. האמת היא ששמחתי בשבילה כשהיא מתה, כי היא חיה חיים יפים ומלאים וארוכים ועכשיו היא זוכה לנוח על משכבה בשלום. אני חושב שהשיר מסתכל על מוות מנקודת מבט חיובית".

ובכל זאת, לעומת שירים כמו "Make a Scene" ו"On the Regular" הוא מציג פן שונה לגמרי שלך.

"קודם כל, אני טיפוס מאוד מדוכדך ואמוציונלי, כך שלכתוב שירים כאלה, אטיים ומלנכוליים, זה לגמרי הקטע שלי. למעשה דווקא הקטעים היותר דאנסיים הם בגדר התנסות חדשה עבורי וזאת הסיבה שרציתי לתת מקום לשני הצדדים האלה באלבום. גם הקטעים המרימים יותר הם עדיין מאוד רגשיים ולאו דווקא שמחים".

אם כבר מדברים על האופי שלו, שמתי לב ששמיר נוטה לצייץ לעתים קרובות את התחזית האסטרולוגית למזל סרטן בחשבון הטוויטר שלו. כשהוא נשאל לגבי מאפייני המזל הוא כמובן פורץ בצחוק ילדותי קטן. "הרבה אנשים במזל סרטן הם רגשנים ואפלים, שקטים וביישנים. גם אני כזה, אבל אני גם מוחצן מאוד, ואני חושב שהשילוב הזה יוצר שילוב מעניין". הוא צודק. גם מערפול הזהות המינית שלו קשה להתעלם, אף שהוא נוטה להתבטא מעט מאוד לגביה.

אמרת בעבר, ואני מצטט: "אף שכל תפקידי כאן הוא לעשות אמנות, העובדה שאני חסר ג'נדר קצת מערערת אנשים, וכשזה קורה אני מרגיש שאני עושה את העבודה שלי". אם כך כן חשוב לך לקדם חופש מגדרי למרות הכל?

"הממ, לא. זה לא ממש חשוב לי. זה לא נושא שאני מנסה בהכרח להביא לקדמת הבמה. הרבה אנשים מסתכלים עליי ואומרים 'אה, הוא כמו דיוויד בואי, אה, הוא כמו פרינס', חושבים שאני מנסה לשחק כל הזמן עם עניין המגדר, אבל זה לחלוטין לא מכוון, זו לא פרסונה שהנדסתי לעצמי מתוך איזושהי אידיאולוגיה או רעיון שיווקי. אני פשוט כזה, תמיד הייתי הילד האנדרוגיני הזה. אז לשאלתך, אני בהחלט רוצה להגיד שכן, זה מי שאני ויש עוד הרבה כמוני, שמייצגים צד נוסף של בני אדם – ואתם צריכים לגמרי להתרגל לעובדה הזאת".

הוא אמנם לא מאבד את העשתונות ונשמע עדיין קוּל לגמרי גם כשלא מרפים מהעיסוק בנושא, אך הנקודה בכל זאת צריכה להתבהר. לְמה שמיר מתכוון כשהוא אומר שהיעדר המגדר שלו מערער אנשים וזה גורם לו להרגיש שהוא עושה את עבודתו? האם הוא מתכוון לכך שהוא שמח לגרום לאנשים להיחשף למנעד אנושי מגוּון שאולי לא היו ערים לו לפני כן, ובכך בכל זאת יש לו איזשהו רצון לייצג משהו?

"בדיוק כך", הוא נשמע מרוצה. "אפילו אם תשים לרגע את עניין המגדר בצד, מעצם העובדה שאני מתנהג כפי שאני מתנהג וזה גורם לאנשים אי נוחות – במובן של ניסיון לעכל משהו שחדש להם – אני מרגיש שאני עושה את תפקידי. אם אנשים לא יהיו ב־100 אחוז כנים ונאמנים למי שהם מבפנים, אף אחד לא יצליח להבין אף אחד אחר. כולנו בני אנוש ייחודיים שפשוט מפחדים שלא יבינו אותנו. אותי, באופן אישי, זה מעולם לא הדאיג".

• ראיון
• שמיר
• פופ
• מוזיקה
• תרבות
• קיץ

• Facebook
• Twitter
• Email

רגע, רגע! אל תימסו עדיין. קודם כל זכרו, 25 מעלות זו הטמפרטורה הכי טובה מבחינה חיסכון חשמלי אז… אז שמנו על 16. עכשיו כשנרגענו, אפשר להתחיל ולבנות לעצמנו פסקול חגיגי לעונה החמה, כי אנחנו בישראל וזה לפחות עד אוקטובר. וכמה ימים בנובמבר. השירים שאספנו הם לא בהכרח השירים שיטחנו במועדונים, אבל זה בהחלט השירים שיצברו כמה שיותר צפיות ביוטיוב. למה? פשוט מאוד – הם מבינים איך להתמודד עם החום הזה. לחצו על פליי ותבינו איך לעשות את זה גם כן.

להאזנה לפלייליסט המלא:

[tmwdfpad]

רשימת השירים:

Snoop Dogg – California Roll ft. Stevie Wonder, Pharrell Williams

שיתוף הפעולה בין סנופ דוג לפארל וויליאמס עבד מעולה בקיץ 2004, שאז הנפיק את הלהיט "Drop It Like It's Hot", חוזר גם עשור אחרי ונשמע רענן כתמיד. כל האלבום של סנופ שופע להיטים פוטנציאלים, אבל כולם מתחוורים לעומת השיר הפותח של האלבום בהשתתפותו של האחד והיחיד, סטיבי וונדר. הוא אמנם מספק רק מעט קולות רקע ונגיעות מפוחית, אבל הרוח ששורה על השיר היא לחלוטין פלאית כמו המוזיקאי האגדי וכך לפתע, ב-2015, מופיע לנו ההמנון שקליפורניה תמיד חלמה עליו – קליל, צ'יל וקול כמו שרק שת"פ הענקים הזה יכול להנפיק. //מתן שרון

Jamie xx – I Know There's Gonna Be (Good Times) ft. Young Thug & Popcaan

לכולם היה ברור שאלבום הפרופר סולו הראשון של ג'ימי xx יהיה מהנה, אבל היתה ביצת הפתעה אחת קטנה שעוד מראש בלטה ברשימת השירים של האלבום. זה הוא לא רק השיר היחיד באלבום שאירח אמנים שלא שיתפו פעולה עם ג'ימי ב-The xx, אלו שני האמנים האחרונים שהיינו מצפים לראות איתו. הראפר יאנג טאג' ואמן הדאנסהול המבטיח פופקאן (שיגיע לארץ ביולי) מצטרפים לג'ימי בלהיט קיץ נטול רעש וצפצופים, רך לאוזן כמו שרק הוא יודע ועם זאת מקפיץ, מסיבתי ולמען האמת – פשוט עושה טוב על הנשמה. להיט הגוט טיים של קיץ 2015. //מתן שרון
לקריאת הביקורת על האלבום

Alessia Cara – Here

אחרי תקופה ארוכה מדיי בה הביטוי FOMO שלט בחיינו, הגיע הזמן לשחרר. קיץ 2015 שיך לסובלים מחרדה חברתית ולאלה שפשוט הכי נהנים להיות בבית. בתזמון מושלם לפריצתו של הביטוי המחליף FOGO- Fear of Going Out, הוציאה אלסיה קארה את המנון המבואסים הנפלא הזה. עם גוונים פורטיסהדים ומילים אנטי־סוציאליות על מסיבה שלא באה לה בטוב, "Here" הוא המנון קיץ שונה אך נחוץ. //חולית בלאו

The Weeknd – The Hills

זה לא מפתיע שיר של דה ווינקנד מפוצץ סקס-אפיל. אחרי הכל, מדובר בבן אדם שכל שיר שהוציא עד היום נשמע כמו פרינס על ויאגרה ורטלין. הבאס המרטיט שעובר בפזמון, קול הפלצ'טו הנהדר והטקסט המתריס ("I just fucked two bitches before I saw you") הופכים את זה לשיר מושלם לקיץ עם זעם סקסי. אם כי להיט הקיץ האמיתי של דה וויקנד עוד לא יצא. "I Can’t Feel My Face", שדלף לפני כשבועיים והועלם מהרשת ביעילות מפחידה, הולך באמת לשרוף לכם את כל הקיץ. //מתן שרון

Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love

אחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנה משלב בתוכו פסיכדליה, אר אנ בי ופופ באופן מושלם ורגשני, ועם אינטרו ואאוטרו ארוכים שמכניסים אותך לאווירת משולש האהבים המתפורר שסביבו נכתב האלבום – ומוציאים אותך ממנו ללא שריטה, סדוק-לב ומחויך. //אורי זר אביב

Soda Fabric – Teenage Illusion

לאלבום הבכורה הטרי של סודה פאבריק האזנתי לראשונה על מיטת שיזוף באילת, מוקף בילדים קולניים עם כתמי שוקולד על הפנים. מתוך כל שירי האלבום – שרובם מתכתבים באופנים שונים עם אווירה של ים, קיץ וחופש גדול – "Teenage Illusion" הוא הקליט והממכר ביותר. תנו לו להחזיר אתכם לאותם לילות על החוף, שבהם התמסרתם לנשיקות בטעם של וודקה פושרת שנמהלה במיץ ענבים. ואז תנחתו בחזרה במציאות, כשאחד הילדים ידרוש בצעקה מנה נוספת של גלידה. //גיא פרחי
לקריאת הביקורת על האלבום

King So So – Disco in the Sky

מזל שאין שלאווירה טובה אין תקרת זכוכית, בגלל זה סופרפיצ'ר לוקח אותה לשמים עם "Disco in the Sky" (אופס, משחק מילים) שהפיק תחת השם King So So. לא ברור איך הוא עשה את זה, אבל מתברר שהוא עלה על הצלילים המדויקים שגורמים למוח להפריש סרוטונין גם בלי עזרים עזרים חיצוניים. //אלכס פולונסקי

Shamir – Call It Off

זה ירק? זה חבר להקת כוורת? זה ראש הממשלה לשעבר? לא! זה בחור מהמם בן 20 מלאס וגאס. כשהוא אוחז בכמויות מטורפות של סטייל, קול בלתי נשכח וזיקה למוזיקת מועדונים, אין סיבה ששמיר לא יהפוך לכוכב ענק. הסינגל המעולה הזה מאלבום הבכורה שלו, “Ratchet” מלווה בקליפ ממכר בכיכובן של חבובות שתרצו לקחת הביתה ולחבק כל הקיץ. //חולית בלאו

Disclosure – Holding On ft. Gregory Porter

גאי והווארד לורנס הם האחים המשמעותיים ביותר בבריטניה מאז הגלאגרים, ואחרי אלבום הבכורה המושלם מ-2013 הם חוזרים ומעלים הילוך במה שנראה כמו עוד צעד מתבקש באלקטרוניזציה של הפופ או הפופיזציה של האלקטרוניקה. //אלכס פולונסקי

Major Lazer – Too Original (feat. Elliphant & Jovi Rockwell)

כבר התרגלנו להוצאות הסמי-ערסיות של דיפלו, תחת השם מייג'ור לייזר, אבל "טו אוריג'ינל", אחד מהשירים המקפיצים מאלבומו החדש והקצר, הוא הכלאה מושלמת בין המנון ריקודים מיינסטרימי (בברייק הפזמון) ובין דאנסהול מופק לעילא ולעילא. כן, שוב פעם הוא אחראי לשיר היחיד שתרקדו לצליליו כשהחברים יגררו אתכם למסיבת מיינסטרים. //מתן שרון

Giorgio Moroder – Diamonds ft. Charli XCX

ג'ורג'יו מורדר, די.ג'יי ומפיק דיסקו אגדי, זכה לפני שנתיים למחווה חמודה באלבום האחרון של דאפט פאנק. באופן אירוני משהו, האלבום ההוא הואשם בהיותו מושפע מדי משנות השבעים, בזמן שהשירים החדשים של מורדר עצמו הרבה יותר מרימים ופרחיים מאשר נוסטלגיים. Déjà Vu, אלבום הקאמבק שלו, צפוי לצאת רשמית ביוני, כשבין היתר משתתפות בו בריטני ספירס, קליס, סיה וקיילי מינוג. אני נתפסתי דווקא על Diamonds, אחד השירים השמחים ביותר שפגשתי כבר שנים. //נעמה רק

פאר טסי – משקה יקר

בדיוק כשהצלחנו להפסיק לזמזם את "דרך השלום", פאר טסי הגיח עם עוד פזמון שקשה עד בלתי אפשרי להוציא מהראש. שימו לב שמדובר גם בהמנון החדש של הגבר הישראלי הקמצן ("אם תיתן לה רגע לעבור/ היא לא תזכור/ שקנית לה משקה יקר במועדון"). לחיים. //גיא פרחי

עדן בן זקן – מלכת השושנים

מלבד פאן והרבה זיעה, שבוע הגאווה בישראל מביא איתו לרוב גם בשורות מוזיקליות משמחות. אחרי "תל אביב" של עומר אדם בשיתוף האריסה, שהפך לאחד הלהיטים העצומים של השנים האחרונות, הגיעה תורה של בן זקן להרים לקהילה. קצת לרלורים באוחצ'ית, לחן מדבק בטירוף, אדישות מופלאה וקול אחד מושלם – ופיינליסטית האקס פקטור עומדת לשבור את הרדיו. //חולית בלאו

Omar Souleyman – Enssa El Aatab

הזמר הסורי שהתפרסם בעולם המערבי עם הלהיט "Wenu Wenu" והרמיקסים לביורק, חוזר עם אלבום חדש ובו מתארחים Four Tet, ג'יילס פיטרסון ולהקת בלאק ליפס. האזינו להפקה הנהדרת של ענקי הטכנו והפוסט-דאבסטפ הגרמניים, מודסלקטור, של הקטע הארוך הזה שלו. הוא הולך לשדרג את עונת החתונות הקרובה ביג טיים. העולם מוכן לדבקה של עומר סולימן. //אורי זר אביב

• סנופ דוג
• XX
• עדן בן זקן
• מייג'ור לייזר
• דיסקלוז'ר
• סופרפיצ'ר
• מוזיקה
• פלייליסט
• פאר טסי
• שמיר
• סודה פאבריק
• תרבות
• קיץ

• Facebook
• Twitter
• Email

ואז הוא דחף אותי, בלי לקחת תנופה אפילו, פשוט הושיט את שתי ידיו קדימה ודחף אותי, וכבר כעסנו אחד על השני בעבר, חברים טובים ממש עוברים מדי פעם תקופות של ברוגז, חבר טוב זה כמו בת זוג רק שבמקום סקס יש בדיחות מפגרות משותפות, ואמון, וידיעה שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו של האדם הזה, אבל ברגע שהאדם הזה כועס עליך עד כדי כך שהוא דוחף אותך באמצע הרחוב, מעיף אותך אחורה ממנו והלאה, אז משהו נשבר,

ואמרתי, לך תזדיין,
והלכתי משם. וחשבתי שזהו, גמרנו, אבל שנינו עדיין פחדנו למצוא את עצמנו, אחרי 15 שנה של חברות, במצב שבו פתאום אנחנו לא מדברים אחד עם השני – זה כמעט בלתי נתפס – זה כמו זוג שמתגרש רק שאין אפילו למי לספר את גודל האובדן, כי החבר היחיד שהיה יכול להבין אותך הוא זה שאיבדת, ורוב האנשים לא יבינו את גודל ההלם, "נו בסדר, אז רבת איתו, יהיה לך חבר אחר" – לא, לא יהיה לי, לא כזה, לא אחד שהכיר אותי מגיל חמש – לא אחד שטיפס איתי על עצים בשכונה – ומה שקרה אחרי הדחיפה זה שהוא התקשר והשאיר לי עוד ועוד הודעות מתנצלות בזו אחר זו, עד שחששתי לשלומה של המזכירה האלקטרונית שלי, שעמדה אפילו באלף ההודעות שגדשו אותה אחרי רצח רבין, בגלל שכתבתי שנים קודם ספר בשם "ביום שבו ירו בראש הממשלה" –

אם כי ראש הממשלה המדובר בזמן שכתבתי אותו היה שמיר, וגם נגדו לא היה לי משהו ספציפי חוץ מהעובדה שהיה אידיוט שמרן ומייאש, שזו בוודאי איננה עילה לרצוח אותו – כמה ראשי ממשלה היו פה שלא היו אידיוטים שמרנים ומייאשים? – אבל הייתי בשוק הכרמל כשהוא עשה סיבוב בחירות של לחיצות ידיים ועבר מטר מולי, עם איש ביטחון אחד שמשתרך מטר מאחוריו, ואני, שלמרות חזותי הנעימה יש לי מוח קרימינלי, מיד חשבתי שמאוד קל להתנקש בו, אבל למרות זאת כל מה שעשיתי זה ללחוץ את ידו ואז להריח את ידי ולומר "איחחח…"

כן אני יודע, אני ילדותי. ספרו לי משהו חדש. אבל זה עבד ושמיר במבוכה הביט בידו ותהה מה גרם לי להגיד את זה, והמשיך הלאה בתמיהה והרגע שהיה בינינו חלף – לא שזה מפתיע; רגעים עובדים בלחלוף –

אבל הלכתי הביתה עם משפט בראש, "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום", וידעתי שיש לי סיפור, ולא שיערתי בעצמו שיום יבוא והמזכירה האלקטרונית שלי תתמלא בהודעות שיחקרו את יכולתי הנבואית,

ועכשיו היא התמלאה שוב, אז בסוף עניתי ודיברנו דברים רכים ומפייסים למרות שידענו שזה כבר נגמר, ואפילו קבענו ללכת בערב להופעה של מאיר אריאל בתיאטרון הסמטה ביפו, וזו היתה אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיי, כי מאיר אריאל היה באותו לילה בשיא קסמו, עם רעמת שערו המאפיר וחיוכו הכובש ואשד המילים החכמות והמתחכמות, ואשד המנגינות המכושפות והלא ממש מוזיקליות שנבעו מהגיטרה הלא מכוונת שלו,

ובסוף הערב נפרדנו ליד ביתי, והוא אמר שיתקשר אלי מחר, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עזוב", והוא הביט בעיני לשניה ואז הסתובב והלך, ואני נתתי לו, ראיתי את הגב שלו מתרחק וגם אחרי שכבר נעלם מעבר לפינה נשארתי עוד לעמוד שם כמו זומבי,

ואז עליתי הביתה ונתתי לעצמי ליפול על הספה ופתחתי את הטלוויזיה על משהו שנקרא "ערוץ הספורט", שלא הכרתי כי רק יום קודם עשיתי כבלים לראשונה בחיי, וראיתי שלוש שעות רצופות של כדורעף חופים, גרג נגד ג'וני, שני בלונדינים שזופים על חוף בקליפורניה בתחרות שעניינה אותי פחות מסרט טבע על חיי המין של נמלים, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אוהד את ג'וני ושוטם את גרג – שבשביל להבדיל ביניהם היית צריך ממש להתקרב לטלוויזיה או, לחלופין, להיות מומחה בניואנסים של שיזוף קליפורני,

אבל להתהפנט זה מה שרציתי, וזה מה שעשיתי, ולפחות לא חשבתי על מה שקרה שלוש שעות, עד שגרג ניצח וחזרתי להרגיש סוג של פחד. או ג'וני? יכול להיות שזה היה ג'וני.

• אנשים
• זומבי
• אובדן
• חברות
• שמיר
• טורים אישיים ובלוגים
• מאיר אריאל
• יצחק רבין
• ספורט