כשג'ורג' קרלין שחרר לראשונה את קטע הסטנדאפ המיתולוגי שלו "שבע מילים שאסור להגיד בטלוויזיה" אי אז ב-1972, זה היה אקט של התרסה מוחלטת. רק פחות מעשור קודם לכן, אביו הרוחני לני ברוס נעצר על אמירת אותן המילים בדיוק (ואולי עוד כמה), והיה ברור שלצעוק בקצביות מהפנטת את המילים "שיט, פיס, פאק, קאנט, קוקסאקר, מאדרפאקר וטיטס" זו מחאה. אמירה ברורה על הצביעות האמריקאית המפורסמת שתסכים להראות לכם ראש כרות על המסך לפני שירשו למישהו לנבל את הפה.

אבל זה היה לפני כמעט 50 שנה. היום? אנחנו בדור האינטרנט חברים, שפת ביוב שבעבר לא היתה ראויה לקומיקאים כיום נמצאת בכל מקום מסביבנו. זין, אפילו אפשר לכתוב אותן בעיתון. למעשה, אפשר לעשות עליהן סדרה דוקו-קומית בנטפליקס בהנחיית ניקולס קייג', כי למה לא? "תולדות הקללות" מורכבת משישה פרקים, כל אחד מוקדש לקללה אחרת (רק אחת פחות מקרלין) שנסקרת על ידי צוות משולב של קומיקאים ומומחים. אי פעם רציתם לשמוע מילונאית אומרת בקול עכברי "פאקבוי"? זו התוכנית עבורכם, מאדרפאקרז.

ברגע שמתעלמים מהדחף לצחקק למשמע מילות גסות (כלומר, מרגע שעברתם את גיל 13), מה שנשאר זו סדרה קלילה לגמרי שתמלא לכם בינג' קצר של שעתיים עם טיפה בדיחות טובות, פרשנות חברתית מעניינת לפרקים ושפע הסברים אטימולוגים למי שאין כוח לקרוא לקרוא ערך ויקיפדיה. זה בסך הכל כמה תהיות על שפה, האופן שבה אנחנו משתמשים בה, ההתפתחות שלה והטאבו שאנחנו מסגלים בנוגע לחלקים מסוימים בה. לא משהו מעמיק מדי, עם מספיק פרטי טריוויה קטנים ומטופשים שיעזרו לכם לסחוב סמול-טוק בעוד כמה חודשים כשתחזרו לדבר עם בני אדם ותיווכחו ששכחתם איך לתקשר בחברה מתוקנת רק כשתראו את המבט המזועזע על פני הפרטנר שלכם לשיחה.

הקומיקאים שנבחרו להגיב על רקע גרינסקין משעמם הם חבורה די מוזרה שלפעמים קולעת בול למטרה ולפעמים מרגישה כמו חלק מאותן תוכניות גרועות של !E שכולנו צפינו בהן בהסתר. ג'ים ג'פריס, שרה סילברמן, ניק אופרמן וניקי גלייזר הן בחירות צפויות אבל מוצלחות והיו גם הפתעות משמחות בדמות הראפר/קומיקאי אופן מייק איגל והשחקן אייזיה ווית'לוק ג'וניור (שזכור כסנטור קליי דיוויס מ"הסמויה", וכצפוי זורח בפרק על "שיט"), אבל במכלול, הפן הקומי בתוכניות מרגיש מכאני ומודבק. אוקי, למעט הקטעים של ניקולס קייג' שמקבל סוף סוף מונולוגים שמרוויחים מהאובר-אקטינג הממותג שלו.

אם כך, החלק המעניין יותר הוא החלק שממנו, וסלחו לי על המילה הגסה, לומדים. יחד עם הסיפורים על איך השם דיק הפך למילה נרדפת לזין או המקורות התנ"כיים של דאמן, "תולדות הקללות" מציעה גם הקשר חברתי עדכני יותר, מה שעוזר לראות איך קללות עמדו במקרים רבים אל מול גזענות, מיזוגניה, שמרנות ודכאנים כלליים מכל הגזעים, המינים וה–אוקיי זה בעצם בעיקר מצד גברים לבנים. גם ההתייחסות של הסדרה לריקליימינג של מילים, למשל ביץ' או פוסי, מוסיפה רובד שחסר ברוב הפרקים, ומעלה תהיה על התעלמו מאחת המילים הכי מטלטלות ומורכבות ומעניינות בשפה האנגלית, ניגר, לא הפכה לפרק ספיישל. אולי בעונה הבאה.

אבל אם וכאשר "תולדות הקללות" תגיע לעונה נוספת, מישהו בחברת התרגום שנטפליקס שכרו יצטרך לעשות חושבים. מה לעזאזל קורה שם? ברור שתרגום של סדרה כזו – שמתעסקת בשפה, מגישה אינספור כפלי משמעות ולעיתים מעלה מילים ישנות מהאוב – היא מלאכה לא קלה, אבל סדרת החלטות התרגום הרעות שלה באמת שוברת שיאים. ראשית, משום מה היו המון הערות מתרגם, דבר שנוא אבל לעיתים הכרחי, פשוט לא במקרה הזה. אף לא אדם אחד צריך שתוסיפו "באנגלית" אחרי שניקולס קייג' מציין שפוסי גם יכול להיות שם לחתול. אנחנו מבינים שזה באנגלית, אף אחד לא בעט לנו בראש לאחרונה.

שנית, וחשוב מזה, אם יש סדרה שמהותה לדבר בישירות על שפה גסה, ובכך גם להתנגד לצינזורה, אולי לכתוב "ז*ן" או "כ*ס* נראה קצת מגוחך. כאילו, באחד הפרקים אומרים "קשקשים בשופכה", אף אחד לא נפגע מהימצאות אותיות אהו"י במילים זין או כוס. אתם לא בערוץ הראשון, אתם שירות סטרימינג באינטרנט. תרגיעו.

חוץ מזה, בדקתי, באף שפת כתוביות אחרת (אנגלית, ערבית, רומנית ופולנית משום מה) לא מופיעות הכוכביות הבזויות האלו. אם למישהו בנטפליקס כל כך קשה עם קצת שפה גסה אז הוא יכול ללכת להשתין חרא מהפאקינג קאנט הקוקסאקר מאדרפאקר טיטס. סליחה, קפץ לי הג'ורג' קרלין.אם למישהו בנטפליקס כל כך קשה עם קצת שפה גסה אז הוא יכול ללכת להזדיין. סליחה, התכוונתי שהוא יכול ללכת במקום לתרגם תוכניות ילדים.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• המסך
• שרה סילברמן

• Facebook
• Twitter
• Email

דאג בנסון הקדיש את חייו לעישון קנאביס. זה לא נשמע כמו דבר כל כך חריג, מעבר לעובדה שבניגוד למעשנים רבים שמקדישים את חייהם לחומר הירוק, בנסון בן ה־50 עשה מזה קריירה. אף שאת השאכטה הראשונה שלו לקח רק בגיל 28, בנסון נמצא מחוץ לארון הירוק בערך מאז.

זה לא עניין של מה בכך. הרבה מפורסמים, גם כאלה מסוג ז', פוחדים להצהיר בפומבי על חיבתם לעישון מתוך חשש שיתויגו כסטלנים. ככה זה עבד עד לאחרונה בהוליווד – אם אתה אוהב לסיים את היום עם פאף אתה אוטומטית מתויג כסת' רוגן או סנופ דוג. דאג אמנם כבר מתויג, מאוחר מדי עבורו, אבל הוא מנסה לשנות את זה עבור אחרים.

זה החל בסרט הקומי־תיעודי שבו כיכב בשנת 2007, "להתמסטל בגדול", שבו בחן את ההבדל בין 30 ימים ללא קנאביס ו־30 ימים ללא הפסקה מקנאביס. הסרט – יותר קוריוז ממאמץ רציני – היה הפוש הראשון לאובססיה הבריאה של דאג שמתבטאת בפודקאסט המהפכני שלו.

"Getting Doug with High" הוא עוד צעד לעבר הנורמליזציה של הסם. הקונספט הפשוט מתואר באופן מושלם בשם הפודקאסט המבלבל – מפורסמים מבקרים באולפנו של דאג, בוחרים בצורה מסודרת את סוג החומר ואת כלי העישון ומתמסטלים מול מצלמה. לא מתוסרט, לא בכאילו, לא בשושו.

רשימת האורחים בתוכנית ארוכה וכוללת בעיקר חברים מהמעגל הקומי של דאג, אך גם כמה שמות מוכרים מאוד – שרה סילברמן, אוברי פלאזה ("מחלקת גנים ונוף"), ג'ק בלאק, דיוויד קרוס ("משפחה בהפרעה"), דן הרמן ("קומיוניטי"), קווין סמית' ועוד. זה חשוב לא רק כי זה משעשע לראות מפורסמים הפוכים מהתחת, אלא כי עם יותר ויותר פרצופים מוכרים שמוכנים להיראות עם ג'וינט על המסך, אם זו מיילי סיירוס או מייקל פלפס, הדרך לקבלת מעשנים מכל 50 גוני הירוק נסללת.

• מיוחדים
• בגלגול הזה: האם ישראל בדרך ללגליזציה של סמים קלים?
• סנופ דוג
• שרה סילברמן
• מריחואנה

• Facebook
• Twitter
• Email

לורה סילברמן היא אחותה של שרה סילברמן, אבל זו הפעם האחרונה – טוב, הלפני אחרונה – שהדבר יוזכר כאן. כן, אין עוררין על כך שאחותה הקטנה מפורסמת ממנה, אבל זה לא אומר שחייבים לשאול אותה על שרה בשיחה איתה. אמנם הקריירה של לורה סילברמן עדיין לא הביאה אותה לחזית, אבל היא פורחת בתפקידי משנה: קולה זכור מסדרת האנימציה הקאלטית "ד"ר כץ, פסיכולוג מקצועי" שרצה בקומדי סנטרל מ־1995 עד 2002, שבה דובבה את לורה, פקידת הקבלה הפלגמטית של כץ; ומהסדרה הביזארית (והלא מוערכת מספיק) של אחותה, "התוכנית של שרה סילברמן", שבה הופיעה בתפקיד עצמה עם כמה הבדלים קלים (לורה, ילידת 1966, מבוגרת משרה בארבע שנים, אבל בסדרה היא מגלמת את אחותה הקטנה). אבל התפקיד שנתן לה את מרחב התמרון הגדול ביותר היה באחת הסדרות האבודות של HBO מאמצע העשור האחרון, “הקאמבק", בכיכובה של ליסה קודרו (“חברים").

“הקאמבק", שעלתה ממש בתחילת גל הקומדיות המוקומנטריות (היא עלתה לשידור ב־2005, במקביל לעונה הראשונה של “המשרד" האמריקאית, למשל), שודרה רק עונה אחת, ואף שזכתה לשלוש מועמדויות לאמי, את השבחים שלה קצרה רק בדיעבד. “הקאמבק" עקבה אחרי ואלרי צ'ריש, כוכבת סיטקומים מהעבר. צוות דוקו ריאליטי חובבני ששכרה את שירותיו מצלם תוכנית שנקראת “הקאמבק" ועוקב אחריה ואחר הניסיון שלה לעשות, נו, קאמבק. כמעט עשור אחרי ששרדה הסדרה לראשונה, מטא־התחכמויות מהסוג הזה הפכו כמעט לנורמה, אבל ב־2005 היא הייתה יותר מדי בשביל הצופה הממוצע. סילברמן מגלמת את מפיקת סדרת הריאליטי – ג'יין בנסון, בחורה חכמה וחדה מדי לז'אנר שבו היא עובדת, אבל ציניקנית מספיק בשביל לסחוט התבזויות אינספור מצ'ריש, הנואשת לתשומת לב מצולמת ומוכנה להשפיל את עצמה בדרכה לתהילה המחודשת. בשנים האחרונות בוטלו כמה וכמה סדרות וחזרו כעבור כמה שנים, אבל כש"הקאמבק" שבה השנה (לא יהיה כאן משחק מילים מתבקש) לעונה שנייה, כעבור תשע שנים, היא שברה אפילו את השיא של “משפחה בהפרעה", שבילתה רק שבע שנים בהקפאה.

איך היה לנחות שוב לתוך ג'יין אחרי תשע שנים? בטלוויזיה זה די חסר תקדים.

“הכל קרה מהר מאוד. ברגע שליסה ומייקל (פטריק קינג, שיצר עם קודרו את הסדרה. הקרדיטים של קינג מגוונים: הוא ביים 93 מתוך 94 הפרקים של ‘סקס והעיר הגדולה', כתב ל'מרפי בראון' ויצר את ‘מרוששות', ע"ק) התקשרו אליי ואמרו לי שהנה, חוזרים – ההפקה התחילה פחות או יותר מיד. מפני שהכל קרה מהר מאוד, הרבה מהעבודה נמשכה עד הרגע האחרון. הייתי יושבת עם ליסה ומייקל להקראה של התסריט ופתאום הם היו מתחילים לשכתב. אז בשלב מסוים הייתי פשוט אומרת ‘טוב, תקראו לי כשאתם מסיימים' והולכת".

אז לעומת הרבה סדרות מהז'אנר, אין ב"קאמבק" אלתור.

“אין בכלל! התסריט מאוד נוקשה ומדויק. מייקל הוא יוצר שעסוק מאוד בכוריאוגרפיה של הסצנה: הוא שולט בכל כניסה ויציאה ובכל אדם שעובר ברקע. אבל זו סדרה שלא הייתה יכולה לעבוד בשום צורה אחרת. המצלמות שאתה רואה בה הן באמת אלו שבהן הסדרה מצולמת. הצלמים שאתה רואה הם הצלמים האמיתיים שלה. ככה שכל פריים חייב להיתפס בדיוק".

זה מעניין, כי יש בה משהו מתחושות החופש והסכנה שיש בסדרות מאולתרות.

“קודם כל, זה מפני שמייקל הוא גאון, אבל זה קשור גם לדמות הכל כך מופרכת הזאת של ואלרי. היא הרי לגמרי לא נורמלית. דווקא בגלל זה היא צריכה עולם יציב מאוד מסביבה. זה העולם היחיד שיכול לאפשר לה להיות מי שהיא. אם גם העולם היה משוגע כמוה, הם היו פשוט קורסים זה לתוך זה".

כמו ב"ד"ר כץ" וב"תוכנית של שרה סילברמן", גם ב"קאמבק" את מגלמת את קול השפיות.

“אני לא יודעת אם הייתי קוראת לה בהכרח ‘קול השפיות', אבל ג'יין איננה רק המפיקה של הסדרה, היא גם הכרטיס של הצופים לתוך העולם של ואלרי. המבט שלהם מתווך דרכה, וזה לא רק כי היא עומדת מאחורי המצלמה אלא גם כי היא, והאופן שבו היא מתייחסת לואלרי, הולמים פחות או יותר מה שהצופה הולך לחשוב עליה".

אחת הסיבות המרכזיות לקשיים שבהם נתקלה "הקאמבק" בסיבוב הראשון שלה בטלוויזיה היא האופי הנרקסיסטי־אגואיסטי של צ'ריש, שהיה לא פשוט לצופים שעדיין לא התרגלו לדמויות מהסוג הזה. ב־2005 הומור אי הנחת, שגורם לצופים להתכווץ במבוכה והפך למגמה מרכזית בקומדיות האלטרנטיביות של השנים האחרונות (הגיבורים של “מוארת", “על הפנים" ו"בוג'ק הורסמן" חייבים כולם משהו לואלרי צ'ריש), היה שמור בעיקר ללארי דיוויד ול"תרגיע". לעומת הפה נטול הרסן של ואלרי, שמזגזג בין דחף עז להיות אהובה לבין התקפי זעם כל אימת שאיננה מקבלת את מבוקשה, ג'יין היא לסבית שתקנית שמעדיפה לתת את השורות שלה אוף סקרין, מאחורי המצלמה. העונה השנייה תופסת אותה בחווה לשיקום סוסים נכים, שאליה פרשה אחרי שמיצתה את החיים ההוליוודיים. האוסקר שבו הספיקה לזכות מאז על סרטה הדוקומנטרי “הנשים הנחבאות של טרבלינקה" משמש לה כמעצור דלת. למרבה המזל ואלרי שם כדי לשאוב אותה בחזרה לעסקי השעשועים.

בדיעבד נוצר קונצנזוס לגבי העונה הראשונה של “הקאמבק" שלפיו היא הקדימה את זמנה. היו מקרים לאורך השנים שבהם היית נזכרת בסדרה וחושבת “חבל שלא עשינו אותה עכשיו"?

“לא! תראה, בגלל האופן שבו התעשייה הזאת עובדת, אין לך ברירה אלא להתרגל לאבד דברים. אתה לא יכול לשרוד אם אתה מתעכב על זה שפה היה עוול ופה קרה משהו לא צודק. אין ספק שהעונה הראשונה נכנסה בריאליטי בשלב מאוד מוקדם, אבל בזכות זה אנשים גם זכרו אותה. תמיד עדיף להקדים את זמנך, גם אם אתה משלם על זה מחיר. אבל אין ספק שזה היה מפתיע ומשמח מאוד לחזור ולעשות עוד עונה".

צדק פואטי?

“לא הייתי נסחפת, אבל זה זמן נהדר לחזור לואלרי ולג'יין, כי טלוויזיית הריאליטי השתנתה כל כך בשנים שעברו, הכל נעשה רק יותר ויותר קיצוני. אז יש לנו הרבה עם מה לעבוד הפעם".

אז אולי הדבר הנכון לעשות יהיה לחזור לעוד עונה בעוד תשע שנים?

“אני מקווה שאני אהיה בחיים עד אז. היי, אני מוכנה. בעוד תשע שנים, עכשיו או בעוד שלוש שנים. יש לי מספיק מה לעשות בינתיים".

דינמיקה של העלבות הדדיות

“לא סטנד־אפ", סילברמן אומרת כשאני שואל אותה במה היא עסוקה חוץ מפרויקטים לטלוויזיה. “ניסיתי לעשות סטנד־אפ ואני לא אוהבת את זה. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הפורמט של בדיחה־פאנץ', בדיחה־פאנץ'. אני מעדיפה סיפורים". היות שבשנים האחרונות חלק ניכר מהסטנד־אפ הפופולרי עבר לפורמט סיפורי, אפשר להתווכח על טיב הנימוק. עולה, מה לעשות, המחשבה הבלתי נמנעת שיש כבר מספיק סטנדאפיסטיות בקרב האחיות לבית סילברמן (לצמד שתי אחיות נוספות – אחת תסריטאית, השנייה רבנית שגרה בירושלים וחברה בתנועת “נשות הכותל"). אבל אני מתאפק. “אני מופיעה הרבה במופעי אלתור. יש פה פורמט קבוע שעשיתי עשרות פעמים, שבו אני עולה ומספרת סיפור בזמן שמאחורי הקלעים יושבת קבוצה של שחקנים, וכשאני עושה הפסקה הם עולים ומבצעים גרסה שלהם של הסיפור. כשהם מסיימים, אני עולה וממשיכה את הסיפור, וככה אנחנו מנהלים דיאלוג לאורך כל הערב. מופע אחר שהשתתפתי בו הוא פרודיה על מופעי וראייטי ישנים, סטייל פרנק סינטרה. ככה שיוצא לי גם לשיר – רק עם דמות של זמר זקן וכושל. הדינמיקה שם היא בעיקר של העלבות הדדיות".

גם שם את קול השפיות?

“ממש לא. כשאני מאלתרת הרבה יותר נוח לי לשים את עצמי בדמויות יותר קיצוניות. בחיים אני ממש לא קול השפיות".

ויש גם פיילוט, איך לא. יש אפילו כמה, אבל סילברמן מוכנה לחלוק פרטים רק של אחד מהם, אף שהיא דווקא לא אופטימית לגבי גורלו. “זו דרמה שמתרחשת בשנות ה־70, ועוסקת בתרבות הגירושים והנרקיסיזם שהייתה אז בשיא הפריחה שלה. זה היה העשור שבו אנשים מבוגרים התחילו פתאום לשאול את עצמם שאלות שבדרך כלל מעסיקות צעירים. מי אני, האם אני מאושר וכו', והמחיר הבלתי נמנע היה שמשפחות התחילו להתפרק ואנשים סבלו. זה הצד השני של המטבע של האושר האישי – נרקיסיזם". תשאלו את ואלרי צ'ריש.

• מיוחדים
• הצעת צחוק
• שרה סילברמן
• ליסה קודרו
• הקאמבק