• Facebook
• Twitter
• Email

להלי פרילינג יושבת ליד מכונית מרוסקת ומיניקה את התינוק הקטן שלה. הרכב המשפחתי – מאזדה 3 שחורה – הונח הבוקר בעזרת מנוף בגלריה רו־ארט, אחרי שהות ארוכה ליד ביתה של פרילינג, שהביאה אותו ממשחטת מכוניות. "הייתי צריכה לחשוב עליו, חיכיתי שאני אדע מה אני עושה איתו". היא אף פעם לא באמת יודעת בדיוק מה היא עושה, לא עד הרגע האחרון ממש. "ואולי רק בעוד חצי שנה אני אבין מה עשיתי", היא מוסיפה. פרילינג, ילידת 1982, בוגרת תוכנית ה־MFA של בצלאל וזוכת פרס שרת התרבות לאמן צעיר 2015, הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות, בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון בת ים, מוזיאון הרצליה ועוד, וכן בתערוכה זוגית עם האמן שרון פדידה (בן זוגה) וכמה תערוכות יחיד. במהלך 2016 תציג עבודות חדשות באגף החינוך של מוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובביאנלה לרישום בירושלים.

כתבות נוספות שיעניינו אותך:
דתי, מזרחי, פריפריאלי – ואמן עולה מצליח
האמנים שניצלו צינית את משבר הפליטים
ריאיון עם המאייר איציק רנרט לרגל התערוכה

המכונית הפוסט טראומטית עומדת במרכז “סירנה", התערוכה החדשה של פרילינג, שבוזקת עליה עוד אינספור שברי זכוכיות מנצנצים, ורוכנת פנימה, דרך החלון השבור, אל תא הנהג הנעול, רוקמת שם חוטי דבק עדינים דמויי קורי עכביש (דומים לאלו שהופיעו בתערוכה
הקודמת שלה, “קאטר", שהוצגה גם היא בגרליה רו־ארט). בתוך הרכב נמצאים חפצים נוספים: "דיסקים, מגבונים, מוצץ, בדיוק כמו של הבן שלנו. ספל קפה. תוך כדי שעבדנו על האוטו צצו עוד דברים: בובת קינדר שהושארה בשמש. חלק מהחפצים מקבלים עריכה, חלק מקבלים היילייט. אני רוצה שלא יהיה ברור איפה התאונה הסתיימה ואיפה אני מתחילה".

לצד הרכב ירחפו “גלי נייר, עננים ענקיים מנייר", שעשויים מדפי A4, “ניירות פשוטים, של מדפסת", שנחתכו והודבקו כגלים לבנים. גם ביצירת ענן הנייר, מופת של הקפדה ועמלנות יפנית למראה, פרילינג שומרת על מרחב המקריות ואינה יודעת מראש מה תהיה הצורה של הענן או איפה בדיוק הוא יוצב: “זה פריסטייל, אבל זו סדרה, כל אחד בנוי על זה שאחריו. אני נאצית, אבל אני חייבת שיהיו סטיות מהמערכת".

בהתחשב בנוכחות האסון פרילינג צריכה להישמר מאילוסטרטיביות, מכך שהתמונה כולה לא תהפוך לחזיון של גן עדן. אפשר לסמוך עליה. היא חדה כמו חברה הטוב ביותר, סכין החיתוך. שדה “אמנות הרכב", כמו שפרילינג קוראת לו, הוא שדה חרוש. גם בלי לספור את המכונית בהיכל התרבות, “אף אחד לא מופתע היום מלראות רכב בחלל שלא מיועד לכך". בטקסט שמלווה את התערוכה כותבת האוצרת לאה אביר ששפתה הייחודית של פרילינג “מציבה אלטרנטיבה לשימוש המאצ'ואיסטי השגור ברכבים וחלקי רכב באמנות".

פרילינג אמנם נרתעת מכל חלוקה מגדרית של האמנות, שלה או של אחרים, אבל מסכימה שאכן “רוב אלו שהציגו עבודות רכב היו גברים, וכל העבודות – גם אם לא נעשו על ידי גברים, אם להיזכר בשרה לוקאס (אמנית פמיניסטית בריטית שהציגה בין היתר רכבים מנותצים וחרוכים – ש"ק) – היו בעלות נטיה כוחנית: ניפוץ חלונות, מכונית מתפוצצת, שעומדת להתפוצץ. הרכב שלי גם הוא מעוך אבל מה שמעניין אותי זה המתח בין היפה והמפתה את העין לבין אסון ואלימות. כמעט כולם עסקו במשהו שקרה כרגע, באלימות שעדיין נוכחת, אני רוצה לעבוד על זיכרון שמתמסמס, משהו שנשכח ונעדר. מצד אחד את רואה את הקטסטרופה, את מבינה את הזוועה. מצד שני את רואה את הנצנוצים של הזכוכית ואין מה לעשות – זה הדבר הכי יפה בעולם. מעניין אותי איך טוטאל־לוס הופך לכדור דיסקו".

סירנה,
להלי פרילינג.
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב,
עד 16.7

• סירנה
• רו-ארט
• להלי פרילינג
• גלריה
• שרון פדידה
• מה נפתח
• רכב
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אסף רותם, ציור, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל

השראה:ההשראה שלי לקוחה מתוך האמנות עצמה. בתערוכות של מוריי וחבריי אני משוטט עם מצלמה ולמעשה, מהשילוב של הנראה מהקירות והאנשים שמסתובבים אני שואב את ההשראה. הרקע לעבודות הוא פורטרט של ציורים ועבודות לא שלי, אלא של אמנים אחרים.
מה אציג ביריד:העבודות הכי טובות שלי מהשנים האחרונות.
מורה לחיים:עידו בראל.
אמנים נערצים:אני אוהב את העבודות של אריק פישל ושל אמנים עכשוויים כמו דנה שוץ והרנאן באס.
כשאהיה גדול:אציג בכל המקומות הכי שווים בארץ ובעולם.
ספוט על האמן הבא:מדובר על צייר מצוין בשם רותם רוזנבוים. רותם אקספרסיבי ומבין צבע וצורה. יש לו את האיזון בין אקספרסיה שצילום מדמה אאוט אוף פוקוס להתפקסויות צבעוניות ותוכניות בתוך הציור שלו.

שרון פדידה, ציור, בוגר תואר ראשון בתקשורת חזותית ותואר שני באמנות, בצלאל

השראה:מהכל. מהליכה ברחוב, שיחה, שיר, פרסומת, קליפ, סיפור או כתבה.
מה אציג ביריד:מגוון עבודות מהשנים האחרונות.
מורה לחיים:יוסי אוחיון וד"ר רפאל זגורי.
אמנים נערצים:היפ־הופ.
כשאהיה גדול:אצטרך מספר גדול יותר במשקפיים.
ספוט על האמן הבא:להלי פרילינג.

נועה שוורץ,פיסול,תואר ראשון בצילום במנשר ותואר שני באמנות בבצלאל

השראה:אדריכלות, ריהוט, סיפורים ועובדות שנשארים לי במחשבות.
מה אציג ביריד:גוף העבודות נוצר בזמן מעבר לרחוב חדש ומתייחס אליו, לרחוב ביאליק ואליי.
מורה לחיים:חברים לכיתה.
אמנים נערצים:דורה גד.
כשאהיה גדולה:מקווה לא לאבד עניין.
ספוט על האמן הבא:ענהאל ברקוביץ.

ניצן מינץ, שירה פלסטית, לימודי כתיבה ואמנות במנשר לאמנות

השראה:אזורים מתפוררים בעיר, מוזיקה, אמנים ומשוררים.
מה אציג ביריד:13 חתיכות מהנשמה שלי. 13 עבודות שאני מכנה שירה פלסטית. היצירות מורכבות משירה פרי עטי אשר מוצגת בצורה פלסטית כיצירת אמנות, המשלבת תוכן וחומר גם יחד.
מורה לחיים:למזלי היו לי עשרות מורים שהשפיעו עליי ואשמח להישאר תלמידה נצחית.
אמנים נערצים:ג'ני הולצר.
כשאהיה גדולה:אהיה אמנית רב תחומית משוכללת, רגישה וחכמה.
ספוט על האמן הבא:בן זוגי, אמן הרחוב Dede, אשר מלווה אותי בחיי האישיים והמקצועיים זה שלוש שנים. Dede הוא אחד האמנים השאפתנים ביותר שהכרתי מימיי. אין דבר שעומד בפני הרצון שלו, אין קיר גדול שהוא לא יכול לכבוש במו ידיו, ואין מעניין וחמוד ממנו.

תום מרשק, צילום, בוגר מכללת הדסה, ירושלים

ההשראה והמורה שלי לחיים:הצלם Martin Parr.
מה אציג ביריד:העבודה שלי היא יומן אישי. תיעוד החיים האישיים שלי, בחינה של הסביבה שבה אני חי והאופן שבה היא משפיעה עליי. את הפרויקט אני מצלם בארבע השנים האחרונות וממשיך.
מורה לחיים:יורם להמן, ראש המחלקה לצילום במכללת הדסה, שהיה אסיסטנט של ריצ׳רד אבדון ולימד אותי את בסיס ההסתכלות על אור.
כשאהיה גדול:אשמח להמשיך לעשות את מה שאני עושה.

יעל כפרי, ציור, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל

השראה:הציור תמיד מסביבי. אני רואה ציור בכל מקום. בקולנוע, ברחוב, בבית, בשיעור פילאטיס.
מה אציג ביריד:מנסה לקשר בין הלא מודע שלי ללא מודע של הצופה.
מורה לחיים:ראובן קופרמן. מורה נהדר שפתח עבורי עולם שלם של מדיום העפרונות הצבעוניים שמהווה היום חלק אינטגרלי מגוף העבודות שלי.
אמנים נערצים:לוסיאן פרויד, ג'ני סביל, ג'ון קופלנס, מיכאל בורמנס, רון מיואיק.
כשאהיה גדולה:אני ואוהד נהרין נשב לקפה ונדון בפרויקט המשותף שלנו שיוצג במומה.
ספוט על האמן הבא:הילה שפיצר, שהציגה בחממת האמנים שנה שעברה. משהו בעבודות שלה פשוט מטריף אותי.

• מיוחדים
• שרון פדידה
• ניצן מינץ
• תום מרשק
• צבע טרי

• Facebook
• Twitter
• Email

זה יום ראשון ושרון פדידה עוד לא בדיוק יודע מה הוא מציג בתערוכת היחיד שלו שנפתחת בחמישי, שזה הערב מבחינתכם, בגלריית המדרשה. כשאני שואלת אותו מה בטוח יוצג, הוא מצביע על לוח שנה ריק ומאובק ועל כ־200 כוסות קפה חד פעמיות משומשות עם משקעים של קפה שחור ובדלי סיגריות: “זה הצטבר פה חודשים וחבל לי פתאום לזרוק את זה". הפעם, יחסית לעצמו, הוא אפילו מתוכנן. “היו פעמים שבאתי לתערוכה בידיים ריקות, הפעם אני מגיע עם בסיס מסוים ומשאיר לעצמי מרחב. קנה המידה של המקום כשמגיעים אליו נראה כל כך אחרת, אז צריך להיות גמיש לשינויים".

בסטודיו של פדידה שוכבים במגירות מאות רישומים, שיכלו להיות התערוכה הזאת ועוד כמה נוספות, אבל עצם קיומו של המאורע מכריח אותו להמשיך ליצור. “אני כאילו עצלן אבל בעצם עובד בלי הפסקה", הוא מסביר, “אני כל הזמן עסוק במשהו, אבל בהרגשה שלי אני לא עושה מספיק. אם הייתי רוצה הייתי יכול לתלות רישומים על 100 מטר. אבל זו התעקשות כל פעם, תירוץ לעשות עוד".

עבודה נוספת שתוצג בתערוכה “חמש כוכבים" שתיפתח הערב בירקון 19 (לצד תערוכות יחיד של אלעד רוזן ועלינא דקל, ראו מסגרת) היא ציור עמוס, צבעוני ונפתל, הנראה כמו אינספור מפות של רכבת תחתית שנדחסו לכלל אטומים בודדים, מוקפים במספרים מ־1 עד 100. הציור נקרא “לספור עד מאה", ומה שפדידה מבקש בו הוא השתהות. “בגלל העומס שלו הוא יוצר דפוס ואנחנו נוטים לחלוף על פני דפוסים. אני נגיד הייתי נותן מבט חטוף וממשיך. הספירה הזו דורשת לעצור ולא להמשיך הלאה. אבל הציור הזה זה המון רעש. הוא יהיה בפינה, הוא לא האישיו".

משהו כן יהיה האישיו?

"לא, זה פרגמנטים. אני לא יודע אם זה יתחבר למשפט. יכול להיות. בסוף יהיה שם משהו, ואני אנסה לחוות אותו".

במקומות שונים כתבו עליך שאתה מחושב וקר.

"זה מה שחושבים, אבל אין תוכנית. אני לא בן אדם של טקסטים. יותר מתאים לי לעשות את הדברים מאשר לכתוב עליהם. ההתנהלות שלי מול היצירה לא באה מאמירה. בועז (ארד, האוצר – ש"ק) ביקש ממני לכתוב משהו, אני יושב מול המחשב ומנסה לכתוב וזה לא הולך. יצא איזה רצף תודעתי כזה". ואכן, הקומוניקט המלווה את התערוכה עונה לתיאור: "…פינת ליטוף, עולם החי, פינת סמטה פלונית". טקסט שאפילו הסבלנים והמסוקרנים שבינינו עשויים להפטיר מולו איזה “אוקיי".

אתה חושש מפענוח אינטלקטואלי?

"זה יותר ממקום שהוא מעבר לשיח, של להעביר חוויה הלאה".

עוד יוצגו – ככל הנראה, כן? – קולאז'ים המציגים את גופו המבותר בפוטושופ בלוקיישנים ובפעילויות שונות. את הקולאז'ים הוא מתכנן להציג בפורמט קטן “ולתלות ליד משהו. אני לא רוצה לייצר אמירה על צילום". רבות מהעבודות שלו מציגות גוף מפורק באופנים שונים ומשונים. הוא נזכר שעוד בשנה א' ללימודיו יצר סדרה של צילומי זירוקס שבהם הרכיב את הפרצוף שלו מחדש.

למה לפרק?

"לא יודע. אולי זה חוסר נחת מול תמונה שהיא כביכול שלמה, ניסיון לדקור את העין".

סדרת הקולאז'ים שיוצגו ב"חמש כוכבים" כמו עבודות נוספות שלו, פורשו כדנות ב"גבריות מפורקת". “אני גם לא הבנתי את זה", הוא מודה.

כשאתה מפרק את עצמך אתה מפרק בהכרח את "הגבר"?

"לא. זה אני".

ובכן, כל ניסיון לגרור את פדידה לשיח הזהויות האופנתי נתקל בסירוב חביב ומנומס. ניסיונות לפרש את עבודותיו נתקלים בפליאה או משיכת כתף במקרה הטוב. לדוגמה: באתר שלו מוצגת עבודה הנקראת “ידיים בלי קעקועים", הכוללת צילום של שתי הידיים שלו ללא הקעקועים המעטרים אותן במציאות. לי היה ברור שמדובר על הצלקות הפרטיות שלו, אבל גם על הצעה לחיים ישראליים ללא מספר על היד, כלומר כמקום שאינו שואב את זהותו מאיום קיומי מתמיד. רעיון דומה עולה בעבודת וידיאו קצרה שבה מתעד פדידה את ליאורה לופיאן מדברת בשטף במשך שבע דקות, עד שהיא מגיעה להשוואה בין ביבי להיטלר (“הצעתי לה לחתוך לפני, היא לא רצתה"). בכל אופן, כשאני מציעה את הפרשנות שלי, פדידה נושף עשן ונאנח: “את מבינה למה אסור לחשוב?".

לניסיון שלי לפענח את שם התערוכה המשובש “חמש כוכבים" גורל דומה. “מי שרגיש לשפה אולי ישים לב", ניאות פדידה לקבל בקושי את השימוש במונח שיבוש. לטענתו, הוא עצמו לא הבחין בשגיאה. אני מציעה קצת לעג לאוטוריטות ישנות ולדירוג ממסדי. לא. “השם נבחר בעקבות שיחה שהייתה לי עם האמנית ליז חג'ג'. דיברנו על המלון הצמוד לגלריה וזה התחבר לי לעבודה שעשיתי עם ארבעה כוכבים שכתבתי לידה ‘כמעט מצוין'".

זה הולך להיות להיט

פדידה, יליד 1976, גדל בבת ים. אנשים שקוראים להם שרון הם בהכרח בני שנתונים מסוימים. זה שם נכחד שלא חוזר למעגלי הרטרו. "אבא שלי רצה לקרוא לי אייבי, גם על שם סבא שלי אברהם וגם כי הוא אהב מאוד את אייבי נתן", הוא מפתיע, "בכל אופן, בסוף כולם קוראים לי פדידה". הוא נשוי לאמנית להלי פרילינג, שאותה הכיר במהלך לימודי התואר הראשון בבצלאל. שניהם המשיכו יחד לתואר השני. לזוג יש ילדה בשם וגה, על שם הכוכב הקרוב יחסית למקום מגורנו, והם גרים בהוד השרון.

הסטודיו שלו מבולגן ומטונף באופן חריג ומעורר קנאה. פדידה, כאמור, הוא איש ההווה, ולא ניכר שהוא רוחש כבוד לכל מה שנמצא כבר מעבר לכתפו, כלומר לכל עבודה שכבר נוצרה, בניגוד לאלו העתידות להיווצר. "כל הזמן יש לי רעיונות", הוא מספר, "למשל, היה לי רעיון להתחיל מסחר יומי בבורסה. התחלתי לעבוד עם תוכנת דמו, קניתי ספרים בנושא. זה היה בתואר שני, כשחיפשתי דרכים להתפרנס. גם רציתי ללמוד סַפּרות אצל אבי פדידה, אני הספר של החבר'ה". בין ההרפתקאות של פדידה אפשר למנות את הפיילוט המצחיק־מטריד "זה מוטי!" – סוג של דיוויד לינץ' בהרצל שיצר עם מוטי ברכר ואסף מגל לתחרות "יוצרים ברשת", וחנות לקעקועים שלא יצאה לפועל אבל בזכותה ובאמצעות שתי חבילות טושים מוגזמות נולדה סדרת רישומים נהדרת בשחור ואדום. אחר כך הוא פתח חנות אינטרנטית לרישומים. "זה לא הצליח, ואז יניב יהודה אייגר מ־ZIZ אמר לי 'יש לי חור של שבועיים, בוא תמכור בעולם האמיתי'. ובאמת, במהלך השבועיים האלה אנשים באו וגם קנו עבודות".

אנשים עדיין מעדיפים לקנות בעולם האמיתי?

“כן. הרבה אנשים קונים בגדים באינטרנט, אבל כשאת קונה עבודה ממישהו, זה לא לגמרי מוצר. כאילו בשיח הקפיטליסטי של עולם האמנות כולנו סחורות, אבל מסתבר שזה עדיין לא המצב".

אחת ההצלחות הגדולות של פדידה בשנה האחרונה הייתה וידיאו קליפ שהוא ביים לשיר “לוקסוס" מתוך האלבום השני של רייסקינדר, בסגנון סרטוני ההוצאות להורג הפופולריים של דאע"ש. כן, פופולריים. זה מה שהם. זה לא אומר שההוצאות להורג הן פופולריות, אבל התיעוד שלהן בהחלט כן. על זה בדיוק מדבר גם הקליפ, שבו הסצנה המוכרת של השבוי על ברכיו לצד מחסלו רעול הפנים, אך הפעם היא נקטעת בגלל כניסת המאפרת, שתיית מים ועוד רגעי “מאחורי הקלעים" שכאלו. “היינו הראשונים שרצינו לעשות פרודיה על דאע"ש", פדידה מתאבל על אובדן הראשוניות שעלתה לו, להערכתו, בכמה עשרות אלפי צפיות, “דאע"ש עושים עבודה נהדרת בסרטונים האלה. צריך לפרק להם את הנוסחה, את הפחד". מובן שהצלחת הקליפ נובעת בדיוק מאותם גורמים ויראליים שהוא שם ללעג.

ואם בנוסחאות עסקינן, פדידה מעיד על עצמו שהוא סאקר של יוצרי להיטים. אם כנער בת ימי הוא היה יד ימינו של אביר המטאל המקומי רובי פורל, כבוגר מסתמן שהוא מעדיף את פאר טסי.

באיזה קטע?

“כתופעה פופית זה מסקרן. זו חבילה, מוצר שהוא סגור מכל הכיוונים, ומי שמצליח לפצח את הנוסחה ולהיות חלק מזה אני מעריץ אותו. את ‘דרך השלום' שמעתי ברדיו במונית ואמרתי ‘זה הולך להיות להיט' ולא ידעתי שזה כבר להיט".

אבל זה שטוח לגמרי, אין שם מבנה עומק.

“לא צריך. יש דברים שזו המהות שלהם. מה שאת רואה זה מה שזה. את בוחרת אם את מתחברת, אם צורם לך, אם נחמד לך. זה במקום הכי רגשני. אני לא יכול שלא להיסחף. צריך לעמוד מול הדברים, לא להיות ציניים".

אני לא צינית, בכיתי השבוע ב"אלוהים שלי" של עוזי חיטמן. אני לא מתרגשת כי מדובר בנוסחה.

“כטינאייג'ר הייתי בתוך הפריצה של המטאל. לא הבנתי שזו נוסחה: הסקיני, הנעליים, נראיתי אמריקאי. בדיעבד דווקא בתקופה הזו הייתי הכי סגור. אם זה לא היה קיצוני אז לא הייתה לזה משמעות. אני מאוד מעריך דברים שבאים לערער על סדר קיים, אבל מותר גם ליהנות מהדברים שמחליקים".

איפה אתה ב"התעוררות הזהות המזרחית"?

"זה אני, אני לא צריך להתעורר. אני חושב שכולנו מזרחים. אנחנו עם של המזרח התיכון. יש פה איזה קונפליקט שברובו הוא חלק מהסכסוך. צריך להבין שכולנו מזרחים. פה זה לא אירופה. כבר אמרו את זה. אולי מרגול?".

• תערוכת יחיד
• שרון פדידה
• אמנות
• תרבות