כוכב אחר: ראיון עם שרון פדידה לרגל תערוכתו "חמש כוכבים"

זה יום ראשון ושרון פדידה עוד לא בדיוק יודע מה הוא מציג בתערוכת היחיד שלו שנפתחת בחמישי, שזה הערב מבחינתכם, בגלריית המדרשה. כשאני שואלת אותו מה בטוח יוצג, הוא מצביע על לוח שנה ריק ומאובק ועל כ־200 כוסות קפה חד פעמיות משומשות עם משקעים של קפה שחור ובדלי סיגריות: “זה הצטבר פה חודשים וחבל לי פתאום לזרוק את זה". הפעם, יחסית לעצמו, הוא אפילו מתוכנן. “היו פעמים שבאתי לתערוכה בידיים ריקות, הפעם אני מגיע עם בסיס מסוים ומשאיר לעצמי מרחב. קנה המידה של המקום כשמגיעים אליו נראה כל כך אחרת, אז צריך להיות גמיש לשינויים".

בסטודיו של פדידה שוכבים במגירות מאות רישומים, שיכלו להיות התערוכה הזאת ועוד כמה נוספות, אבל עצם קיומו של המאורע מכריח אותו להמשיך ליצור. “אני כאילו עצלן אבל בעצם עובד בלי הפסקה", הוא מסביר, “אני כל הזמן עסוק במשהו, אבל בהרגשה שלי אני לא עושה מספיק. אם הייתי רוצה הייתי יכול לתלות רישומים על 100 מטר. אבל זו התעקשות כל פעם, תירוץ לעשות עוד".

עבודה נוספת שתוצג בתערוכה “חמש כוכבים" שתיפתח הערב בירקון 19 (לצד תערוכות יחיד של אלעד רוזן ועלינא דקל, ראו מסגרת) היא ציור עמוס, צבעוני ונפתל, הנראה כמו אינספור מפות של רכבת תחתית שנדחסו לכלל אטומים בודדים, מוקפים במספרים מ־1 עד 100. הציור נקרא “לספור עד מאה", ומה שפדידה מבקש בו הוא השתהות. “בגלל העומס שלו הוא יוצר דפוס ואנחנו נוטים לחלוף על פני דפוסים. אני נגיד הייתי נותן מבט חטוף וממשיך. הספירה הזו דורשת לעצור ולא להמשיך הלאה. אבל הציור הזה זה המון רעש. הוא יהיה בפינה, הוא לא האישיו".

משהו כן יהיה האישיו?

"לא, זה פרגמנטים. אני לא יודע אם זה יתחבר למשפט. יכול להיות. בסוף יהיה שם משהו, ואני אנסה לחוות אותו".

במקומות שונים כתבו עליך שאתה מחושב וקר.

"זה מה שחושבים, אבל אין תוכנית. אני לא בן אדם של טקסטים. יותר מתאים לי לעשות את הדברים מאשר לכתוב עליהם. ההתנהלות שלי מול היצירה לא באה מאמירה. בועז (ארד, האוצר – ש"ק) ביקש ממני לכתוב משהו, אני יושב מול המחשב ומנסה לכתוב וזה לא הולך. יצא איזה רצף תודעתי כזה". ואכן, הקומוניקט המלווה את התערוכה עונה לתיאור: "…פינת ליטוף, עולם החי, פינת סמטה פלונית". טקסט שאפילו הסבלנים והמסוקרנים שבינינו עשויים להפטיר מולו איזה “אוקיי".

אתה חושש מפענוח אינטלקטואלי?

"זה יותר ממקום שהוא מעבר לשיח, של להעביר חוויה הלאה".

עוד יוצגו – ככל הנראה, כן? – קולאז'ים המציגים את גופו המבותר בפוטושופ בלוקיישנים ובפעילויות שונות. את הקולאז'ים הוא מתכנן להציג בפורמט קטן “ולתלות ליד משהו. אני לא רוצה לייצר אמירה על צילום". רבות מהעבודות שלו מציגות גוף מפורק באופנים שונים ומשונים. הוא נזכר שעוד בשנה א' ללימודיו יצר סדרה של צילומי זירוקס שבהם הרכיב את הפרצוף שלו מחדש.

למה לפרק?

"לא יודע. אולי זה חוסר נחת מול תמונה שהיא כביכול שלמה, ניסיון לדקור את העין".

סדרת הקולאז'ים שיוצגו ב"חמש כוכבים" כמו עבודות נוספות שלו, פורשו כדנות ב"גבריות מפורקת". “אני גם לא הבנתי את זה", הוא מודה.

כשאתה מפרק את עצמך אתה מפרק בהכרח את "הגבר"?

"לא. זה אני".

ובכן, כל ניסיון לגרור את פדידה לשיח הזהויות האופנתי נתקל בסירוב חביב ומנומס. ניסיונות לפרש את עבודותיו נתקלים בפליאה או משיכת כתף במקרה הטוב. לדוגמה: באתר שלו מוצגת עבודה הנקראת “ידיים בלי קעקועים", הכוללת צילום של שתי הידיים שלו ללא הקעקועים המעטרים אותן במציאות. לי היה ברור שמדובר על הצלקות הפרטיות שלו, אבל גם על הצעה לחיים ישראליים ללא מספר על היד, כלומר כמקום שאינו שואב את זהותו מאיום קיומי מתמיד. רעיון דומה עולה בעבודת וידיאו קצרה שבה מתעד פדידה את ליאורה לופיאן מדברת בשטף במשך שבע דקות, עד שהיא מגיעה להשוואה בין ביבי להיטלר (“הצעתי לה לחתוך לפני, היא לא רצתה"). בכל אופן, כשאני מציעה את הפרשנות שלי, פדידה נושף עשן ונאנח: “את מבינה למה אסור לחשוב?".

לניסיון שלי לפענח את שם התערוכה המשובש “חמש כוכבים" גורל דומה. “מי שרגיש לשפה אולי ישים לב", ניאות פדידה לקבל בקושי את השימוש במונח שיבוש. לטענתו, הוא עצמו לא הבחין בשגיאה. אני מציעה קצת לעג לאוטוריטות ישנות ולדירוג ממסדי. לא. “השם נבחר בעקבות שיחה שהייתה לי עם האמנית ליז חג'ג'. דיברנו על המלון הצמוד לגלריה וזה התחבר לי לעבודה שעשיתי עם ארבעה כוכבים שכתבתי לידה ‘כמעט מצוין'".

זה הולך להיות להיט

פדידה, יליד 1976, גדל בבת ים. אנשים שקוראים להם שרון הם בהכרח בני שנתונים מסוימים. זה שם נכחד שלא חוזר למעגלי הרטרו. "אבא שלי רצה לקרוא לי אייבי, גם על שם סבא שלי אברהם וגם כי הוא אהב מאוד את אייבי נתן", הוא מפתיע, "בכל אופן, בסוף כולם קוראים לי פדידה". הוא נשוי לאמנית להלי פרילינג, שאותה הכיר במהלך לימודי התואר הראשון בבצלאל. שניהם המשיכו יחד לתואר השני. לזוג יש ילדה בשם וגה, על שם הכוכב הקרוב יחסית למקום מגורנו, והם גרים בהוד השרון.

הסטודיו שלו מבולגן ומטונף באופן חריג ומעורר קנאה. פדידה, כאמור, הוא איש ההווה, ולא ניכר שהוא רוחש כבוד לכל מה שנמצא כבר מעבר לכתפו, כלומר לכל עבודה שכבר נוצרה, בניגוד לאלו העתידות להיווצר. "כל הזמן יש לי רעיונות", הוא מספר, "למשל, היה לי רעיון להתחיל מסחר יומי בבורסה. התחלתי לעבוד עם תוכנת דמו, קניתי ספרים בנושא. זה היה בתואר שני, כשחיפשתי דרכים להתפרנס. גם רציתי ללמוד סַפּרות אצל אבי פדידה, אני הספר של החבר'ה". בין ההרפתקאות של פדידה אפשר למנות את הפיילוט המצחיק־מטריד "זה מוטי!" – סוג של דיוויד לינץ' בהרצל שיצר עם מוטי ברכר ואסף מגל לתחרות "יוצרים ברשת", וחנות לקעקועים שלא יצאה לפועל אבל בזכותה ובאמצעות שתי חבילות טושים מוגזמות נולדה סדרת רישומים נהדרת בשחור ואדום. אחר כך הוא פתח חנות אינטרנטית לרישומים. "זה לא הצליח, ואז יניב יהודה אייגר מ־ZIZ אמר לי 'יש לי חור של שבועיים, בוא תמכור בעולם האמיתי'. ובאמת, במהלך השבועיים האלה אנשים באו וגם קנו עבודות".

אנשים עדיין מעדיפים לקנות בעולם האמיתי?

“כן. הרבה אנשים קונים בגדים באינטרנט, אבל כשאת קונה עבודה ממישהו, זה לא לגמרי מוצר. כאילו בשיח הקפיטליסטי של עולם האמנות כולנו סחורות, אבל מסתבר שזה עדיין לא המצב".

אחת ההצלחות הגדולות של פדידה בשנה האחרונה הייתה וידיאו קליפ שהוא ביים לשיר “לוקסוס" מתוך האלבום השני של רייסקינדר, בסגנון סרטוני ההוצאות להורג הפופולריים של דאע"ש. כן, פופולריים. זה מה שהם. זה לא אומר שההוצאות להורג הן פופולריות, אבל התיעוד שלהן בהחלט כן. על זה בדיוק מדבר גם הקליפ, שבו הסצנה המוכרת של השבוי על ברכיו לצד מחסלו רעול הפנים, אך הפעם היא נקטעת בגלל כניסת המאפרת, שתיית מים ועוד רגעי “מאחורי הקלעים" שכאלו. “היינו הראשונים שרצינו לעשות פרודיה על דאע"ש", פדידה מתאבל על אובדן הראשוניות שעלתה לו, להערכתו, בכמה עשרות אלפי צפיות, “דאע"ש עושים עבודה נהדרת בסרטונים האלה. צריך לפרק להם את הנוסחה, את הפחד". מובן שהצלחת הקליפ נובעת בדיוק מאותם גורמים ויראליים שהוא שם ללעג.

ואם בנוסחאות עסקינן, פדידה מעיד על עצמו שהוא סאקר של יוצרי להיטים. אם כנער בת ימי הוא היה יד ימינו של אביר המטאל המקומי רובי פורל, כבוגר מסתמן שהוא מעדיף את פאר טסי.

באיזה קטע?

“כתופעה פופית זה מסקרן. זו חבילה, מוצר שהוא סגור מכל הכיוונים, ומי שמצליח לפצח את הנוסחה ולהיות חלק מזה אני מעריץ אותו. את ‘דרך השלום' שמעתי ברדיו במונית ואמרתי ‘זה הולך להיות להיט' ולא ידעתי שזה כבר להיט".

אבל זה שטוח לגמרי, אין שם מבנה עומק.

“לא צריך. יש דברים שזו המהות שלהם. מה שאת רואה זה מה שזה. את בוחרת אם את מתחברת, אם צורם לך, אם נחמד לך. זה במקום הכי רגשני. אני לא יכול שלא להיסחף. צריך לעמוד מול הדברים, לא להיות ציניים".

אני לא צינית, בכיתי השבוע ב"אלוהים שלי" של עוזי חיטמן. אני לא מתרגשת כי מדובר בנוסחה.

“כטינאייג'ר הייתי בתוך הפריצה של המטאל. לא הבנתי שזו נוסחה: הסקיני, הנעליים, נראיתי אמריקאי. בדיעבד דווקא בתקופה הזו הייתי הכי סגור. אם זה לא היה קיצוני אז לא הייתה לזה משמעות. אני מאוד מעריך דברים שבאים לערער על סדר קיים, אבל מותר גם ליהנות מהדברים שמחליקים".

איפה אתה ב"התעוררות הזהות המזרחית"?

"זה אני, אני לא צריך להתעורר. אני חושב שכולנו מזרחים. אנחנו עם של המזרח התיכון. יש פה איזה קונפליקט שברובו הוא חלק מהסכסוך. צריך להבין שכולנו מזרחים. פה זה לא אירופה. כבר אמרו את זה. אולי מרגול?".