Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: כשמכות הופכות לדרך חיים, גם האלופים סובלים
בזרועה נטויה. "מקגרגור לנצח". צילום: יח"צ נטפליקס
ובתמורה לסבל האלופים אחנו זוכים לדוקומנטרי בנטפליקס שמציג אותם ברגעי הכאב. קונור מקגרגור, אחד מלוחמי ה-UFC הגדולים בתולדות הספורט, ואחד האנשים הכי מפחידים בעולם, נחשף בדוקו אישי ומעמיק על משברי שלהי הקריירה שלו
אנחנו חולים על דוקו ספורט. יש משהו ממכר בכל הדרמה, הזיעה, הניצחונות וההפסדים, ומעל הכל, בכל הדמויות המרתקות שמככבות שם. צריך להיות אדם מאוד מיוחד (או שרוט, תלוי איך תופסים את זה) כדי להפוך לספורטאי ברמה שמצדיקה דוקו, וצריך להיות משוגע אמיתי כדי להפוך להיות אלוף עולם במכות. ולוחם ה-UFC קונור מקגרגור, מכונה משומנת של כח מפלצתי במשקל 77 קילוגרמים, הוא גם משוגע, גם שרוט וגם מיוחד. והוא בעיקר מקגרגור. לנצח.
הסדרה הדוקומנטרית החדשה על הלוחם הוותיק, שנקראת "מקגרגור לנצח", היא לא התיעוד הראשון של האגדה. הסרט "Conor McGregor: Notorious" מ-2017 כבר סקר את נסיקתו למעמד אייקון בתחום הלוחמה המשולבת, החל מבית הוריו העניים מדבלין ועד להפיכתו ללוחם הראשון ב-UFC שהחזיק בו-זמנית בתואר האליפות בשתי קטגוריות משקל נפרדות. אבל הסדרה הדוקומנטרית של נטפליקס כבר מלווה את הלוחם בשלהי הקריירה שלו, בשנים קריטיות במיוחד, ובשלב שהוא צריך לעשות החלטות קשות בנוגע לעתידו בספורט, אם בכלל יהיה כזה.
צוות הדוקומנטרי זכה לתעד את מקגרגור החל מחזרתו מפגרה בת שנתיים כדי להתמודד מול הלוחם הבלתי מנוצח החדש (דאז, זה היה 2018) חביב נורמגומדוב. מי שיודע איך נגמר הקרב הזה כבר יכול לנחש לאן הסדרה מתקדמת. אך זה לא נפסק כאן, כי הדוקו גם עוקב אחריו במהלך שנות הקורונה, ולאורך משברים בריאותיים (הטריילר עצמו כבר מראה את שבירת הרגל שלו מלפני שנתיים), כך שניתן לצפות גם ללא מעט קטעים על ההשלכות הגופניות של לוחמה מקצועית בגילאי ה-30. אמאל'ה, זה הולך להיות מרתק.
לפעמים אני נורא מתבאסת שלנו, היהודים, אין את המנהג היפה הזה של תא וידוי. זה עם הבוטקה הקטן שנראה כמו שירותים כימיים, רק שבפנים יש ריח של עץ ישן, פרגוד ואיזה אבא שיושב כל היום ומקשיב לסטיות שלך, ועוד בחינם. לו היה כזה, הייתי מזדחלת אליו מדי פעם, ביראת קדושה השמורה לילדה שגדלה על ערמות חציר בטקסס, ולוחשת:
"סלח לי, אבי, כי חטאתי.
אני יודעת שאסור לי, שאין זה נכון,
אך מדי פעם, בבואי למכון,
אני חוצה את גבולות ההליכון.
אני יודעת שמעבר למכשירי האירובי, שם נשים עמלות על צמצום היקפים,
יש עולם שלם של גברים מתנשפים.
ושם, מעבר לעננת אבקות החלבון שהם נופחים,
גם אני מבקשת לצפות בשריריי מתנפחים".
אני מניחה שהכומר היה אומר לי להפסיק עם התחביב הזה תכף ומיד ורושם לעצמו שהבחורה שמגיעה בימי ראשון עם ריח של זיעה ואבקת מגנזיום היא פסולת חיתון עם נטייה חד מינית, אך סביר להניח שלא הייתי מקשיבה לו. מי לוקחת עצות מבתול בן 40, ג'יזס?
ובאמת, אין דבר שמחרמן אותי יותר מהבעתם המופתעת של גברברי חדר הכושר, עת אני נכנסת בגוזיה ורודה למרחב הזכרי המובהק, זה שכולל הרבה ברזל, אוויר חם ואגו, מכינה לעצמי מוט וכמה פלטות, ומרימה. גם בשנת 2015, כשמועדוני קרוספיט קמים בכל מרתף רענן והאימונים הפונקציונלים מוציאים גברים ונשים מאיזורי הנוחות שלהם, אישה שמרימה משקולות היא קוריוז, תופעה, עיוות של הטבע. תעיד על כך השאלה הנפוצה ביותר המופנית לאלה שחרף הרמת הגבות בוחרות להרים משקל כבד: "את לא מפחדת לגדול?”, או הטענות על איבוד המראה הנשי והפיכת הרחם לחביתת חלבונים.
צילום: איליה מלניקוב
מסיבה זו בדיוק החלטתי להתמסר השבוע לתחום אימוני הכוח, תחום שאינו כוס התה הטיבתי של ציבור הקוראות שמתייחסות למתחם המשקולות במכון כאל יער אסור. במשך שבוע עשיתי אהבה עם מוטות, פלטות ודעות קדומות, בסיועו של מייק רוזנר, מאמן שמשלב משקולות בשיטות ה־Weightlifting (הרמת משקולות שדורשת מהירות, גמישות והמון כוח מתפרץ) וה־Powerlifting (הרמת משקל כבד המבוססת על כוח) בתיבול תרגילים המבוססים על משקל גוף.
מסקנה ראשונה:מייק הוא לא מהבחורים שמציעים לעזור לך עם החבילות הכבדות שלך. להפך: במפגשנו הראשון הוא העניק לי משקולת של 45 ק"ג ופקד עלי לרדת לסקוואט. בניגוד לאימונים רבים, שבהם הדגש הוא על מספר חזרות רב ככל האפשר, לאימוני המשקולות קצב אחר, רגוע יותר. לא כי מדובר בגרסת הפיטנס לאשראם במדבר (השרירים אכן יתחננו למים ולאיזו מתיחת יוגה), אלא כי הגוף חייב לנוח כמו שצריך בין סט לסט על מנת להתאושש מהמשקל הכבד, וגם מספר החזרות מצומצם בהרבה מאימוני ה־HIIT למיניהם. לא מפחיד כמו שחשבתן.
מסקנה שנייה:אימוני כוח לא יגרמו לך להפוך לבודי בילדרית. בכלל, התפיסה שמשקולות הופכות נשים ל"גדולות" אינה מדויקת. לא מדובר במוט שמסתובב כשעליו שווארמה, והפלטות העגולות האלה בקצה שלו אינן בדיוק מלאווח. בתום האימון השני, שכלל גם תרגיל דד ליפט עם משקל של 60 ק"ג (אני כבר שומעת את אמי צורחת "הרחם! הרחם!”), הרגשתי איך הישבן והירכיים שלי עושים כבוד לטייץ. חיטוב זה כיף, גם אם נאלצים לדדות ברוטשילד בהליכות ברווז בשבילו. הלו, אל תסתכלו עליי ככה, חגגתי אתמול עם מוט מסוג אחר.
מסקנה שלישית:אימון כוח זה חתיכת דבר מעייף. בחיי, רק לפני שלושה שבועות רצתי חצי מרתון במשך שעתיים וסיימתי רעננה כחרצית באביב. לעומת זאת, שעה שכוללת הפסקות נדיבות, מספר קטן של חזרות וסטים מדוייקים, גרמה לי לייחל ליציאה לפנסיה ולחלום על כיבוי אורות בשש בערב. מג'יק מייק הזמין אותי לשכב על הספסל. אני אוהבת את המאמן הזה, חשבתי לעצמי; הוא מאפשר לי לנוח בשכיבה!; אך אז הוא הניח בידי 25 ק"ג וביקש ממני לדחוק אותם מהחזה.
מסקנה רביעית:שריר הרחמים הוא שריר מכווץ מאוד אצל מרימי משקולות.
ביום השלישי כבר הגעתי מלאת מוטיבציה. אחרי הכל, כשאת מבינה שהגוף שלך מסוגל להתמודד עם אתגרים רציניים ושהמגבלות היחידות נמצאות בראש שלך, יש לך את כל הסיבות לעוף על עצמך. בין הנפות (Snatch), דחיקות (Clean and jerk) ולחיצות (press), שתובלו בתרגילי בטן אימתניים על הספסל הזה שלא באמת נוצר למנוחה, הצלחתי גם לשחרר חיוכים. למייק הם אולי נראו כמו התעוותות בלתי רצונית (אולי זו הסיבה שהוא לא חייך בחזרה?), אבל בסתר לבי ידעתי: נולדתי להרים לעצמי. בבוקר היום הרביעי הצלחתי לראות שרירי בטן שקצו משנת חורף ממושכת. את שישיות המים כבר לא גררתי במדרגות אלא הרמתי בקור רוח ביד האחת (ארבע קומות, ביצ'ס!), מותירה את היד השנייה פנויה לעוד לייק מיותר באינסטוש. בסוף השבוע מייק אמר לי שרואים לי את שריר הטרפז. איזה שם מדהים לשריר. הרגשתי כמו נערת גומי.
אז הנה. הבחורה חצתה את הקווים למרחבים האסורים שבהם הכוח וההתנשפויות הם נחלתם של בעלי הטסטוסטרון ונותרה בחיים, שלא לומר עם שמחת חיים. שלא לומר אישה, סטרייטית, עם רחם במקום (נראה לי), בלי לקטוף את הקמפיינים שתוכננו לאלי האנה.
המסקנה?רדו מההליכון, ליידיז. יש משקל עודף שדווקא תשמחו לאמץ.
מייק רוזנר, 180־200 ש"ח לאימון אישי, 6667491־054
צילום: איליה מלניקוב
הרהורי הבטטה
הסיבות להתחיל או לוותר מראש
יתרונות:
האימון מסייע להורדה במשקל, לעלייה במסת השריר, משפר קואורדינציה, כוח וכוח מתפרץ ואף יכול לתרום לעלייה בצפיפות העצם.
ברגע שהתאבזרתם בטכניקה נכונה, אפשר לעשות את האימון הזה במכון, בזמנכם הפנוי. שלא לדבר על מכוני הקרוספיט ועל תחום האימונים הפונקציונלים, שייראו לכם אפילו עוד יותר נוצצים ברגע שתתחברו לפלדה.
את התוצאות מרגישים די מהר: שבוע אחד והג'ינס ישב עליי אחרת לגמרי.
לא תאמינו כמה תחומי החיים האחרים הופכים לקלים יותר: מהרמת ארגזים במעבר דירה (חיוני בעיר!), דרך הרמת הילד לשק קמח (מותיר רושם כביר!) ועוד סחיבת שופינג מוגזם במדרגות (טוב לקרדיו!).
חסרונות:
אימון נטול טכניקה או בליווי לא מקצועי יוביל לפציעות.
הפרצופים שאימון כזה מפיק לא מצטלמים טוב לאינסטוש, ראו הוזהרתם.
האימון מותיר את הגוף רעב כזאב. זה הזמן להזכיר ששום שריר עוד לא יצא החוצה מבליסת קרפ עם נוטלה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
