• Facebook
• Twitter
• Email

"דרקונים וזונות" של תיאטרון נוצר היא לא עוד אגדה על עולם קדום רחוק. ההצגה שזכתה בשלושת הפרסים החשובים בפסטיבל עכוהאחרון (ההצגה הטובה ביותר, המחזה והשחקן), אותו פסטיבל שהממסד ניסה לטהרו מעיסוק בכיבוש, היא אלגוריה חד משמעית להשלכות מהפכת מירי רגב – רק תחליפו את דמות המלכה בהצגה בשרה ואת האיסור על אהבת אמת במגבלות על חופש הביטוי. ניתן לחוש איך קצב פעימות הלב של הקהל מחסיר ביט אחד כאשר המלכה מודיעה שהיא לא תממן יותר אהבת אמת ובכלל זה את מופעי הספורט העממי של מלחמות האבירים. זו הנקמה המתוקה של האמנות.

בהצגה שכתב בועז דבי אנחנו מקבלים מבט לתוך חייו של נושא כלים, אריק שמו, שעולמו מתפרק עם איבוד הפרנסה – האישה עוזבת, הוא הופך לאב חד הורי, אין לו כסף לשלם למיינקת, ובאין דרישה לנושאי כלים עם האיסור הממלכתי על קרבות הוא נגרר ללשכת העבודה ומוצא את לחמו במופעי ארוטיקה של גברים. האווירה הציבורית ברחוב קשה – אנשים מפחדים לדבר בחופשיות מהחשש לקבל קנס וכולם מלשינים על כולם.

עוד כתבות מעניינות:
ההצגות והיוצרים הכי נועזים בתיאטרון הישראלי
עוד לפני חוק הנאמנות, התיאטרון הישראלי מנוון ומגויס מדי
כך הפרינג' צריך להילחם בחוק הנאמנות של מירי רגב

זו הצגה טובה באמת שמוכיחה שבפרינג' הכל קורה. היא משעשעת ומלאה המצאות פשוטות ומקסימות (בימוי: ערן בן צבי), תלבושות משגעות (מיכל לאור) ותפאורה ורסטילית ויעילה (מושיק יוסיפוב). סיפורו העצוב של הדרקון הזקן והעייף (גרבוז? אורשר?) בביצועו של איציק לילך שובר את הלב. בכלל, הקאסט נהדר, ובראשו יובל סטוניס (35) המגלם את אריק נושא הכלים – תפקיד שעליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל עכו. הוא נדד בעבר חסר כל ברחבי ישראל, מהחרמון עד סיני, הסתובב עם מוזיקאים ולמד לנגן בגיטרה, חליל וכלי הקשה, לפני שהבין שמקומו על הבמה. "בעצם למדתי איך לחיות בלי כלום ולמדתי שכשאין לך שום דבר – באמת יש לך את הכל. בטבע, לא כמו בעיר, אין לך דחף לצרוך כדי להישאר בחיים, יש לך עין, אוזן, טעמים וריחות, אתה חיי עם מה שיש ולומד להעריך את זה".

ההצגה הזאת טוענת: משהו רקוב בממלכת דנמרק.
"המחזה לוקח אותנו לזמן אגדה, במקום שהוא ליד המציאות שלנו. החלום של אריק, נושא הכלים של האביר פרדיננד, הוא להיות המסי של נושאי הכלים, ומיד בהתחלה הוא מפוטר מעבודתו כי זו לא תקופה טובה. יש הרבה צנזורה כי המלכה אוסרת על אהבה, אוסרת לקלל. המחזה נכתב בימים הראשונים למינויה של מירי רגב לשרת התרבות ב־2015, ואכן בפסטיבל עכו קיבלנו הרבה משובים של צופים שזיהו את האנלוגיה הפוליטית, אף שיש לקהל חופש לקחת את זה לאן שהוא רוצה".

מנצלים את האהבה

רפרטואר ההבעות הגופניות של סטוניס עשיר, ואין ספק שהוא חי את הדמות. הוא עשה גם טלוויזיה – באודישן הראשון שלו היה לו מזל של מתחילים והוא קיבל תפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה "המובילים" ועוד שלל תפקידים ב"נויורק", "גאליס" ו"השועלים", אבל לא תמיד מגיעה ההזדמנות.

בניגוד לאריק, אתה מצליח להתפרנס ממשחק?
"אני עובד בהרבה תיאטראות, בערך בשש־שבע הצגות, ונוסף על כך אני מלמד. יש פער גדול בין מה שאני נותן למה שאני מקבל. יש נטייה לנצל את האהבה שלנו למקצוע, כאילו באים ואומרים לנו: 'אתם אוהבים את זה? תעשו את זה בחינם!', או במעט כסף או בתנאים גרועים".

שחקנים מדברים על הזעזועים בעולם התרבות ליד פינת הקפה בחזרות?
"מי שירצה ליצור משהו חריף שיזעזע ויציב מראה לחברה, אני מניח שזה עדיין יקרה, ימצא לכך את הפלטפורמה הנכונה. חוק הנאמנות לא יעצור את היצירה, לא ייצור מצב של שחור או לבן, עדיין יהיו אלף ואחד צבעים וגוונים. אנשים אומרים שהם לא מוכנים שיסתמו להם את הפה, ואני מניח שאנחנו נראה את הקונפליקט הזה תופס צורה בקרוב. זה מתכתב עם 'דרקונים וזונות' כי את אריק נושא הכלים שום דבר לא עוצר, הוא לא מוותר. כי אתה יודע איך זה, כשחוסמים אותך ומצנזרים אותך – כן יפרוץ ויתפוצץ".

מה שינה אותך בעבודה על התפקיד הזה?
"קודם כל למדתי מאנשים. הבמאי ערן בן צבי אסף חברים שלו, אנשים שהוא אוהב, להפקה הזאת. לא הכרתי את כולם בהתחלה אבל הוא פשוט קלע בול. נהנינו כל כך בתהליך העבודה, התקשורת בינינו הייתה מוצלחת וערן ניצח עלינו בצורה רגועה, שקטה ומלאת דמיון. הוא נתן לנו חופש, נתן לנו להרגיש שאנחנו גאונים וחכמים, הרים לנו".

הזדהית עם הגיבור אריק?
"בטח, ראיתי באריק הרבה מיובל, ברדיפה הבלתי פוסקת אחר החלום הגדול שלו, בחוסר האונים שלפעמים נופל עליך. זה נתן לי מראה ברורה מאוד לחיים שלי, הסחרור הזה אחר הגשמת החלום שלך. אבל אתה מתבגר ומבין שאף אחד לא עושה לך דווקא בדרך, ואם אתה רוצה להזיז משהו אתה צריך לעשות את זה באמונה שלמה, בחיוך ואהבה".

← "דרקונים וזונות", תמונע, שונצינו 8 תל אביב, שלישי (11.12) 20:00, 80 ש"ח

• מירי רגב
• פרינג'
• במה
• תרבות
• שרת התרבות והספורט

• Facebook
• Twitter
• Email

ניצחנו. ניצחנו את צרת התרבות וזה ניצחון מתוק. לא נכחיש גם את השמחה לאיד נוכח המראות הקשים מהכנסת, כשהאישה הבלתי-ראויה הזאת צווחת ומתלהמת כטוקבקיסטית עלובה במסיבת העיתונאים שבה חגגה את כישלונו המר של חוק ה"נאמנות" עליו עמלה שנתיים. כיף.

אז למה אנחנו לא חוגגים?בשבוע שעברהקדשנו את הגיליון למאבק בחוק בפרט ולמלחמת התרבות בכלל. טובי היוצרים והכותבים התגייסו כדי לומר שהחוק המביך הזה אינו חשוב, אם יעבור ואם לא, כיוון שהוא רק פיקסל קטן בתמונה גדולה ומשמעותית יותר. ובתמונה הזאת המאבק אינו על תקציבי תרבות (הנמוכים ביותר מבין מדינות ה-OECD) ואפילו לא על חופש הביטוי (שמאויים כאן רק באופן חלקי ביותר, אם בכלל). המאבק הוא על הדמוקרטיה עצמה.

טורים אישיים:לוסי אהריש//קוואמי//רון דהן//מייסלון חמוד//רפי ניב

אתמול שמענו שרה בישראל מסבירה שמי שמתנגד לחוק, כולל שותפיה בקואליציה בעבר ובהווה, תומך למעשה בהעברת כסף למחבלים. אם אפשר היה להתבלבל ולחשוב שהיא מתכוונת לכספים שהעביר נתניהו לחמאס, הרי שהיא עצמה הפיצה איור ובו אמן נכלולי מנסה למשוך כסף מהכספומט של המדינה בעודו אוחז בדגל ישראל בוער מאחורי גבו. אותה שרה מפיצה את האיור הזה כבר כמעט שנתיים והמסר שלו ברור: אמנים ואנשי תרבות הם האויב המאיים על קיומנו.

ברגע הנורא הזה הייתה צריכה להישמע זעקה שתטלטל את הארץ או לכל הפחות תוביל לפיטוריה. אבל לפוליטיקאית הקטנה הזו יש גיבוי מלא מראש הממשלה המושך בחוטיה. זה הרי אותו ראש ממשלה שבטרם היבחרו השווה גם את ועדי העובדים ואת עובדי רשות השידור לאנשי חמאס. כי זאת אינה טעות – זאת מדיניות.

הסימון הזה של אויבים מבית שמסוכנים אף יותר מהאויבים שמבחוץ בגלל התחזותם, הוא שעומד בלב המאבק ומגדיר אותו: לא דיון מלומד או ויכוח מנומק על תקציבי התרבות הממשלתיים, אלא עצם הלגיטימיות של רעיונות אופוזיציוניים לממשלה המבטאים התנגדות למשטר.

בדיוק בגלל זה הקריאה שעלתה מעמודי העיתון בשבוע שעבר לא נגעה למאבק בחוק עצמו, אלא להכרח שבהגברת הווליום היצירתי של ההתנגדות במעוזי התרבות והאמנות. ולכן, למרות התבוסה הקשה של הממשלה בקרב, אין מה לחגוג. כי במערכה עצמה הכוחות שמפעילים את שרת התרבות לגמרי מנצחים. הפחד משתק ומנצח. ולכן זו שעתם הגדולה של יוצרים רדיקלים, אמנים נועזים ואנשי תרבות אמיצים. יש עוד הרבה עבודה לעשות עד ששרת התרבות תהיה רק הערת שוליים בהיסטוריה. רק התחלנו.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• אמנות
• תרבות
• שרת התרבות והספורט

• Facebook
• Twitter
• Email

הם אומרים

בחודש הבא יתפרסם דוח מבקר המדינה שיתייחס לקשיים הכלכליים שבהם שרוי תיאטרון הבימה. בעקבות כך הודיעה השרה רגב שתבחן את מעמדו "מתוך כוונה לחזק ולהעצים תיאטרון לאומי על כל הנגזרות הנובעות מכך". על פי הודעתה, מבלי להמעיט בחשיבותו של המוסד, ראוי לשאול במה בא לידי ביטוי היותו של הבימה תיאטרון לאומי.

אתם אומרים

על הציר בין תגובות "מי נתן לך רישיון" לבין הדרישה לשבור את מונופול האמנות ומסחטת הכספים השמאלנית, הכי אהבתם את השתיקה מכיוון האופוזיציה. הבימה בירכו על המהלך וסירבו לבלוע את הטרול, אבל יותר מעניין לדעת מי יזכה בתואר התיאטרון הלאומני של ישראל ואם לכנסת מותר להשתתף בתחרות.

אנחנו אומרים

הימין קובר את התרבות בחצר הלאומנית ורגב כזה, "בוא שנייה, נשבעת רק רוצה לדבר". את רוב כספי הציבור מבזבזים הקולגות המושחתים שלה, אבל רגב נטפלת לשנקל שמצאה מאחורי הספה. עוד צעד חסר תוכן כמו ההשתלטות על משרד שלא רצתה בו והקפיצה הפופוליסטית על הטיקט המזרחי. לו היינו הבימה, לא בטוח שהיינו נלחמים מולה על התואר הנחשק.

כתבו לנו: מה הדבר שהכי עצבן אתכם השבוע?
editor@timeout.co.il

• לאומיות
• דו"ח מבקר המדינה
• התיאטרון הלאומי
• הבימה
• שרת התרבות והספורט
• מירי רגב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• לאומנות
• עירוני
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר כמה ימים – מאז שפורסמה ב״הארץ״ התוכנית של משרד התרבות לגבש רשימת יצירות אסורות – מסתובבת ברשת עצומה בשם ״הרשימה השחורה – אנשי תרבות מסרבים לשתוק״. העצומה פומפוזית גם באיכות השמות המופיעים בה וגם במספרם. נכון לכתיבת שורות אלה נאספו בה כמעט 5,000 חתימות, אבל העצומה הזאת היא שארית מהקיץ האחרון, מכוונת בכלל לשרת התרבות מירי רגב, וגם כשלפני יותר מחצי שנה היו בה אלפי חתימות שום דבר לא
באמת השתנה. גם מי שיש לו מה להפסיד ישרבב פנימה את שמו, בין שזה מדאגה ואכפתיות אמיתית ליסודות הדמוקרטיה הנסדקים, ובין – למקרה שהדברים יסתדרו – כדי להיזכר כמי שהיה בצד הנכון של ההיסטוריה.

זה ממש בסדר, הגיוני ומובן, אבל אין בעצומות האלה, עד כה, שום דבר שמדגדג את הקונצנזוס. לכל היותר הן מעצבנות ימנים ונותנות נחת לשמאלנים, בעוד המציאות מתעוותת וממשיכה את דרכה במסלול אפל. דווקא עכשיו הבחירה של אחינועם ניני לפרוש מאמ״י (ארגון אמני ישראל) עקב ההחלטה להעניק פרס מפעל חיים לאריאל זילבר היא צעד אמיץ. לא בגלל ההשלכות שלו כלפי ניני עצמה – יהיו אשר יהיו – אלא כיוון שיש במעשה הזה יותר אקטיביות מאשר שרבוב שמה בעצומה.

אין הפתעה גדולה בכך שזילבר, שב־15 שנה האחרונות נרשמו תחת שמו לא מעט התבטאויות גזעניות, הומופוביות ונוטפות שנאה, נבחר לקבל את הפרס. כשבאמ״י אומרים שהם לא מערבבים פוליטיקה ואמנות, פיהם ולבם ופיהם – אפשר להאמין שאין חבר בוועדת הפרס שחשב אפילו לרגע להעניק לזילבר את הכבוד בגלל דעותיו החשוכות. אבל אותם אמנים שחותמים על עצומות, בשמם גם מחולק פרס למי שלא היה חושב פעמיים אם לסתום להם את הפה; בגלל הדעות, לא היצירות.

הבחירה להתנתק מארגון שהבחירות שלו לא תואמות את ערכיה היא לגיטימית, והקריאה לעשות כמוה אינה בבחינת סתימת פיות, אלא פשוט החלטה שלא להיות מזוהה, בשום צורה, עם מי שעומד מאחורי אמירות אנטי מוסריות. אפשר להמשיך לחתום על עצומות, יש משהו מנחם בלהיות חלק מקולקטיב צודק, אך בסופו של דבר יהיו אלה המעשים – נחרצים יותר או פחות מאלה של ניני – שיוכלו להביא לשינוי. אבל לא היא ולא אף אחד אחר יוכלו לעשות זאת לבד. ההירתמות המיידית לעצומות היא אמנם הבעת עמדה, אך היא לא תוביל לשום מקום, אין לה מטרות ויעדים. חתימות כבר לא עושות כותרות כמו פעם, לא מכנסים בעקבותיהן דיונים דחופים וספק אם מישהו מתקשה להירדם בגללן. את החתימות אפשר לחלק למעריצים.

• אמנות
• אמ"י
• אחינועם ניני
• אריאל זילבר
• משרד התרבות
• הארץ
• הומופוביה
• דמוקרטיה
• תרבות
• פרס מפעל חיים
• מירי רגב
• גזענות
• טורים אישיים ובלוגים
• אנשים
• עצומה
• הרשימה השחורה
• שרת התרבות והספורט

• Facebook
• Twitter
• Email

העדפותיה של שרת התרבות והספורט בעניין חלוקת התקציב וההתערבות שלה בתכנים גרמו לתחושה שאת השינויים שיקרו תחת שרביטה, יהיה קשה מאד להפוך בחזרה. אבל הכותרות הצבעוניות שמייצרת רגב מאפילות אולי על הרגעים הטובים שלה. אז הנה, קחו אחד כזה: במשרד התרבות והספורט התקבלה השבוע החלטה להעלות את סכומי התמיכה באירועי התרבות של הקהילה הגאה ביותר מ-200 אלף שקלים, וארבעה פרויקטים של המרכז הגאה בתל אביב נכנסו לרשימה.

"לפני הכל, כשיש צעד חיובי אני מברך עליו", פותח איתי פנקס, חבר מועצת העירייה ויו"ר המרכז הגאה בתל אביב. "בשורה התחתונה, מירי רגב העלתה באופן משמעותי את תקציבי התרבות לקהילה הגאה וזה מבורך. אני לא חשוד בתמיכה בליכוד, אבל חושב שהיחסים שלה עם הקהילה והגישה שהפגינה כלפינו היא חיובית וחותרת לשוויון באופן עקבי. שוויון מתבטא גם בחלוקת משאבים, וזה קורה בתקציב שהיא אחראית עליו". הפרויקטים שזכו לתמיכה ממשלתית הם להקת הנוער של אנסמבל המרכז הגאה, כפר הגאווה, הגייזמרים (המקהלה הגאה) והגלגל, תיאטרון קהילתי לקשישים.

מאחורי הקידום התקציבי לקהילה הגאה בעיר עומדות סיעות מרצ ורוב העיר שמיוצגות בעיריית תל אביב, בשיתוף פעולה עם יניב ויצמן, מחזיק תיק הקהילה הגאה. הפעילות שלהם הניבה פרי נוסף: תקציב מטעם עיריית תל אביב לתכנון של הרחבת המרכז הגאה בגן מאיר. "מדובר בבנייה של קומה נוספת, וסוף סוף תהיה מעלית שתנגיש את המרכז לכולם. הולכים להיות שינויים גדולים", ממשיך פנקס. לדבריו, התמיכה הכספית משקפת את שביעות הרצון מתוצרי המקום. "המרכז עמוס בפעילות, עד שלפעמים אנחנו נאלצים לדחות אירועים. אביהו מיזן, רכז התרבות במרכז הגאה ומנהל המרכז יובל אגרט עושים עבודה מצוינת שמושכת עוד ועוד אנשים למקום. הגדלת התמיכה של משרד התרבות היא עוד ביטוי לזה שהפעילות התרבותית במקום איכותית ומבוקשת וזוכה להכרה מצד הגורמים המקצועיים, גם ברמה ברמה הלאומית".

• הגלגל
• יניב ויצמן
• המרכז הגאה
• שרת התרבות והספורט
• הקהילה הגאה
• איתי פנקס
• מירי רגב
• רוב העיר
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• מצעד הגאווה
• עיריית תל אביב
• מרצ
• תיאטרון
• משרד התרבות