Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אל תהיו ליצנים: הסייל שיסדר לכם תחפושות מקוריות באמת לפורים
מתוך האופרה "פאליאצ'י" (צילום: יוסי צבקר)
אוקיי, יש מצב שפתרנו לכם את מצוקת התחפושת לפורים: האופרה הישראלית תפתח את מחסן התלבושות שלה ותקיים מכירת ענק של תלבושות שעוצבו למופעים הגדולים שלה, עם פריטים החל מ-50 שקלים. אנחנו כל כך הולכות להתחפש למוצארט סקסית
מכירים את זה שעוד מעט פורים ואין לכם למה להתחפש? מכירות את זה שבא לכן לעטות תחפושת מקורית אבל בכל החנויות יש רק תחפושות של עובדות מין? ובכן, סמנו ביומנים את יום ראשון ה-12.2, כי יש לנו מידע מוקדם על הפתרון שירים לכם את החג הקרוב: מכירת תלבושות ענקית ומשוגעת של בית האופרה הישראלית. אגב, הנה סרטון חמוד של משהו שקורה שם הערב אם אתם במקרה בסביבה:
בכל מקרה, כן כן, הבנתם לגמרי נכון, האופרה הישראלית פותחת את מחסני התלבושות שלה לקהל הרחב ותקיים מכירה של מאות תלבושות לקראת חג פורים. במכירה יוצעו מאות תלבושות מרהיבות ומושקעות שנתפרו במיוחד עבור הפקות אופרה שונות ומגוונות לאורך השנים וביניהן מהאופרות "ריגולטו", "לה טרוויאטה", "נבוקו", "אותלו", "אטילה" ורבות אחרות. זה אומר כמובן הרבה בגדים בארוקיים ופיאות מפונפנות, אבל האופרה הישראלית הפגינה בשנים האחרונות ורסטיליות עיצובית כך שלכו תדעו איזה אוצרות תמצאו שם. נגיד, היינו שמחות לאמץ את השמלה והפאה שבקליפ הזה:
מה שבכלל נחמד זה שלפחות חלק מהתלבושות המושקעות שמעצבי האופרה הישראלית רקחו לאורך השנים, יימכרו בתמחור עממי יחסית ותוכלו לרכוש שם פריטים במחירים שמתחילים ב-50 שקלים, משל הייתם בכלל באיזה באזאר באלנבי ולא באחד ממקדשי התרבות הגבוהה של תל אביב. המכירה תתקיים בסטייל הראוי באכסדרת בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), 12.2, בין השעות 12:30 ל-16:30. מהרו כי מלאי המלמלות, התחרה והמחוכים מוגבל.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני שונאת את פורים, אני כל כך שונאת את פורים שלכתוב על פורים עושה לי בחילה. החג הכי מעיק ותובעני שיש במועדי השנה. ראיתם פעם את ראש השנה מבקש משהו חוץ מכמה ברכות לכבוד השנה החדשה? ומה רע בשבועות, שהמצווה בו היא לאכול מוצרי חלב?
אם אני מפרקת את זה, אני מניחה שההתחפשות הכי קשה לי. נניח בצד את הניסיון למצוא תחפושת מגניבה, לא מושקעת מדי אבל קצת מעבר לקרניים של במבי (לפחות עשר בנות עכשיו אמרו: "היי מה הבעיה עם רק קרניים של במבי?") – קשה לי לדפוק הופעה. זה משהו שאני לא מסוגלת לקחת על עצמי.
דווקא מעצם ההתחפשות הזו אני מרגישה שאני חושפת את העצמי שלי, מתערטלת לגמרי בפני כולם. המוטו של פורים זה "נהפוך הוא". מי רוצה לעשות את זה? אחרי שאנחנו מחפשים את עצמנו כל השנה, מי רוצה לצאת מהמסכה שלו ולהיות משהו אחר? תראו איך טוב לנו מאחורי האגו והחרדות פה, למה ככה להפריע?
הסיפור של רות אלבזכל פוביית הפורים הזו התחילה אצלי לפני המון שנים. גדלתי עם אחות תאומה ולצערי ההורים לא לקחו את פורים ברצינות וחיפשו אותנו באותה תחפושת כל שנה (כן כן, כבר ניתקתי איתם קשר, לא לדאוג) – רגע, לא סיימתי – ובמשך חמש שנים רצוף חיפשו אותנו באותה תחפושת אחת: צוענייה. התחפושת שאליה כל התחפושות הולכות למות. אם בילדות רציתי לעשות נהפוך הוא, להיות ההפך מאחותי, להיבדל ממנה, להיות שונה – יכולתי רק לחלום על זה. היינו מסתובבות שתינו, מאופרות בהגזמה בסומק ואודם שנמרח בצדדים, מחופשות לצועניות או לספרדיות, מדקלמות את מה שאמרו לנו להגיד.
כשגדלתי קיבלתי אחריות לתחפושות שלי ללא עזרה מההורים. תודה, עשיתם מספיק. אבל כשאת דוסית בת 12 בחג שכל מהותו החל מהגיל הזה היא להשוויץ בתחפושת שיושבת יפה על הציצי או על הרגליים, קשה לנצח את השיטה.
היום, אחרי החזרה בשאלה, עדיין לא מצאתי חוויה מתקנת לזיכרון הילדות שלי. אולי הנזק כבר נעשה ואין שום דבר שיגרום לי לאהוב את החג הזה. למען האמת די נחמד לי להניח את פורים בתיבת החגים הרעים שלי, אי אפשר לאהוב את כל החגים. מעדיפה לשמור את אכילת המתוקים המופרזת שלי לעוגות הגבינה של שבועות. אם כולם היו מתחפשים לעוגות גבינה, הדברים היו נראים קצת אחרת. ובעצם, תתחפשו בבתים שלכם, למה ככה מול כולם?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המאיירת שירה ברזילי מקוקטית הבינה שהקעקועים הזמניים הקטנים פינו את מקומם לכאלה עם ביצים גדולות יותר. הדביקו אותם על הזרועות ודברו לכולם בגסות רוח – ויש לכם תחפושת אקטואלית לאללה.
ריקוד המכונה: האמן גילי אבישר חולם להיות מייקל ג'קסון
גילי אבישר לא היה מסוגל ליצור ולו פיסת לבוש פונקציונלית אחת, אז הוא נטש את עיצוב האופנה לטובת האמנות והפך את הבדים לעבודות מופרעות. לרגל תערוכת היחיד שלו הוא מספר על הרצון להיבלע בבטן של לווייתן ועל האובססיה למייקל ג'קסון
בשנת הבר מצווה שלו הגיע גילי אבישר לעצמאות ותפר לעצמו תחפושת של פרדי קרוגר. באותה שנה הוא גם התכבד ושלח למגזין "ווג" מכתב שכלל רישומי אופנה פרי עטו. "כתבתי להם שאני רוצה להיות מעצב אופנה ואם הם יכולים רגע להסתכל. מובן שכל הרישומים היו חתומים, כדי שלא יגנבו לי את הדגמים". "ווג" לא השליכו את מכתבו של הילד החיפאי לסל האשפה של ההיסטוריה, אלא שלחו לו תשובה מנומסת שאבישר (35) עדיין שומר. "הם כתבו שאני צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה".
ב"ווג" חשבו בוודאי על שנקר, אבל לא חזו את המהפך שעבר אבישר במגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו חיפה. "עוד בפרויקטים הכי פשוטים יצאו לי דברים לא לבישים. די מהר הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצב אופנה. פרויקט הגמר שלי היה חליפה של ילד נאצי עם מחוך ובּוּש. הכל היה סקסיסטי, שוביניסטי, צבאי". אבל הבדים ומכונת התפירה הפכו לאבן ולמִפְסֶלֶת שלו, והוא עובד איתם באינטנסיביות ובאינסטינקטיביות: "אני עושה הרבה דברים תוך גלגול העיניים למעלה, סטייט אוף מיינד מסוים. אני לא אוהב להפסיק באמצע, מעדיף לשמוע את הרעידה של המכונה. רק כשאני קולט שהמחט כמעט נכנסת לי לאצבע אני עוצר".
גילי אבישר בתערוכה (צילום: יולי גורודינסקי)
תערוכת היחיד שלו, "לוויתן", המוצגת בימים אלו בקומה השנייה של מוזיאון נחום גוטמן, כוללת שלל פסלי טקסטיל, עבודות התפורות מפיסות ומפתותי בדים, וגם פאייטים, חלקי דלתות וקרעי כיסאות היוצרים דגלי ענק, לטאה, דג והכלאה בין עפרה חזה למאוורר. חלל הגלריה נראה כמו חלום של מונדריאן על המאהל בארלוזורוב שבו חיות דראג קווינס מזוקנות על אסיד.
שלוש עבודות המפתח בתערוכה הן דווקא עבודות וידיאו שבהן עושה אבישר מעשים ביצירי הבד שלו. באחת מהן נראה האמן מכורבל כעובּר, עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של תלבושות כובלות, נטולות פתחים לעין ולפה ועושה תנועת פרכוס ביולוגי משונה. באחרת הוא מוצג בדמותה של דיאנה רוס, שר על פלייבק בעודו עטוף בצפרדע מנומרת ועוטה כפפות בעלות ציפורנים ארוכות. ברגעים אחרים דיאנה מענטזת בשמלת פאייטים לצלילי להיטים של כוכבות הפופ המזרח תיכוני אסאלה נסרי וננסי עג'רם. העבודה "גרין סקרין" מקבצת ומחיה רבים מהאובייקטים המוצגים בתערוכה, לצד קנקל ממולא נוזל ורוד ובהשתתפות חתול.
"העבודה הזו היא העוגן שלי בתערוכה מבחינת השימוש באובייקטים ומה הם יכולים לעשות, מעצם זה שהם לא עושים שום דבר. אני לא רוצה סיפור, אני לא רוצה נרטיב, אני לא רוצה לתת לצופה משהו שהוא יכול להיכנס ישר לתוכו, ואני גם לא רוצה לתת לעצמי את הדבר הזה".
מה המשמעות של ה"טופ שוט", הצילום מלמעלה שאתה משתמש בו?
"זה קצת כמו אינקובטור. אני נכנס לחלל ויש עין שהיא מצלמה, עין שצופה, יש לה תפקיד על. מגיל צעיר אני מרגיש שיש עין שצופה בי ואני מקיים איתה תקשורת, כמו חבר שהולך איתי".
כלומר, הרגשת חלוקה פנימית של צופה וחווה?
"כן, זה מלווה באימה. מי צופה בי? אל תסתכלו עליי! משהו אמורפי שמצד אחד אתה מחפש אותו ורוצה תקשורת איתו, ומצד שני אתה דורש שלא יסתכל עליך. עוד לפני שהייתה לי תקשורת נוחה עם בני אדם הייתה לי תקשורת נוחה עם מצלמה. מגיל צעיר צילמתי את עצמי. עשיתי לעצמי מסיבה וצילמתי את עצמי מדמם ועטוף בגרביונים".
התחפשותי והישרדותי. גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
בוא נדבר על הרגע שבו הגלאם והפופ והכיף שבעבודות הופך לעודפות חונקת.
"הקושי לנשום אחרי התלבושת השמינית שעטיתי עזר לי להיכנס למעין קתרזיס. התהליך הוא גם התחפשותי וגם אקזיסטנציאליסטי, הישרדותי".
זה מדבר על חוויה של גוף או על חוויה ספיריטואלית? אולי זה משל לאמנות, או לחיים – שמוגדרים תמיד על ידי הקושי שלהם?
"על הכל. על הצורך להיחנק, הצורך לחוש קושי. אם תנסה לחשוב על האופן שבו אתה הולך, מיד תיפול. ואני כן רוצה לחשוב איך אני אלך. אני רוצה ליפול. אני רוצה ליצור לעצמי את הקושי".
אמנם פרשת מעיצוב האופנה וחבל, כי הדבר הזה – מה זה בכלל תלוי על הקיר, ז'קט? – נראה מהמם והייתי שמחה ללבוש אותו; אבל בעבודות הווידיאו אתה כן לובש או חובש או עוטה את העבודות שלך.
"התחפשות מאז ומתמיד עניינה אותי: איזו דמות אני יכול להיות, איזה אמן אני יכול להיות, מי אני. אנשים רוצים שתגיד להם מי אתה כל הזמן. באיזה צד אתה, במי אתה בוחר, מה אתה עושה, אם אתה צמחוני או טבעוני. אם תגיד שאתה צמחוני ואחר כך תאכל בשר – אז אתה תהיה כבר משהו אחר".
איך נולד האלטר אגו שלך כדיאנה רוס?
"לפני שנתיים הייתי בסיטה, קריית האמנים בפריז, במשך חודש, ולא היה לי מה לעשות. חשבתי שאני יכול ליצור שם רק וידיאו, הרי אין מצב שאני ארשום או אפסל בפריז, כבר עשו שם הכל. אז החלטתי ליצור סדרה של עבודות וידיאו שבהן אני לבוש כדיאנה רוס. במהלך כל השבוע הייתי מחופש לדיאנה כשברקע השיר'Endless Love' התנגן בלופ, שמעתי אותו מאות פעמים. כל השבוע הייתי רק בסטודיו, בישלתי והתקלחתי שם. העבודות תיעדו את דיאנה רוס בתוך הפעולות המינימליות האלה בסטודיו, 'Endless Lope'".
אבל למה דווקא רוס?
"כשעבדתי עכשיו על התערוכה, האוצרת מוניקה לביא עלתה פתאום על הקשר: מייקל ג'קסון תמיד רצה להיראות כמו דיאנה רוס ועשה ניתוחים כדי להידמות לה וראה בה מעין אימא מאמצת. ואני ומייקל הרי חברים. כלומר, היינו חברים. כבר בגיל 13 היה קליק. כתבתי לו מכתבים שאני רוצה לבוא לנוורלנד".
כתב מגילות. גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
גם הוא ענה לך, כמו "ווג"?
"לא שלחתי את המכתבים בכלל, הם היו בעברית. מגילות כתבתי לו. אחרי שמוניקה עשתה את הקישור הזה הבנתי שתמיד רציתי להידמות למייקל, ובעבודה הזאת ניסיתי להידמות למי שמייקל רצה להידמות לה. הפכתי לאימא המאמצת שלו, ובעצם לאימא המאמצת של עצמי".
יש בעבודות שלך הרבה מוטיבים שבטיים, כמו טוטמים ומסכות סמי אפריקאיות, שבלי להגעיל אפשר לומר שהם אופנתיים. אנחנו יותר ויותר תופסים את עצמנו כחברה פרימיטיבית?
"אנחנו כנראה חברה סופּר פרימיטיבית. זה תרבותי, מה שמנסים ליצור פה כל הזמן: 'תוריד ת'שערות, אל תוריד ת'שערות; תגלח, תצבע את השיער, תעשה בוטוקס'. חוסר הנוחות בתוך העור שלי הוא תמידי".
התביעה לשינוי תמידי היא משהו חיצוני־תרבותי ששייך לתקופתנו, או שזה נובע מהנפש שלך ובתקופות אחרות היה נקבר עמוק בפנים ובעזרת השם הופך לפסיכוזה?
"ברור שהתרבות הקפיטליסטית מכתיבה את זה שאתה חייב לעבור שינוי בחיים שלך כדי להגיע לאנשהו. אני מנסה לעבור את השינויים האלה בתוך עצמי".
גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
דווקא אובייקט העל שעל שמו קרויה התערוכה, הלווייתן, נעדר ממנה. "דמיינתי משהו עצום שמכסה את החלל, שכל העבודות נמצאות בתוכו, במעי של לווייתן. אובייקט העל ירד אבל השם נשאר כסוג של עוגן".
בטן של לוויתן היא מקום מוגן מסערות או מקום שחייבים לצאת ממנו?
"אני אשמח לשהות בבטנו של לוויתן. לא בדיוק לשהות, אלא שייקח אותי כבר, שאכנס לבטן שלו והוא ישחה לאיזה מקום נידח. זה מה שרציתי שיקרה עם העבודות, שיהיה רחם שייקח הכל. הכל כל הזמן ארעי פה. כל המקום, כל המדינה, כל הסטודיו – אני כל הזמן על כרעי תרנגולת של הישרדות. לפני כל תערוכה אני בלחץ איום, חושש שהסטודיו יישרף…"
שנחום גוטמן ימות…
"שכל מה שרע יקרה. אז אני מגבה הכל, ואז מגבה את הגיבוי, ואז חרד לגיבוי של הגיבוי".
לוויתן, מוזיאון נחום גוטמן, עד ספטמבר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![ספריי שיער של Label M ׁ(צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/ספרי-P_wo_500_377.jpg "ספריי שיער של Label M ׁ(צילום: יח"צ)")
![שפתון של איב סן לורן (צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/איב-P_wo_500_566.jpg "שפתון של איב סן לורן (צילום: יח"צ)")
![תוספות שיער של ביוטיקר (צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/תוספות-שיער-P_wo_500_754.jpg "תוספות שיער של ביוטיקר (צילום: יח"צ)")
![סדרת פלאשמוב (צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/סדרת-פלאשמוב-של-מארקווינס-1_wo_500_322.jpg "סדרת פלאשמוב (צילום: יח"צ)")
