>> רובי קסוס (כדאי שתעקבו) הוא יוצר רב תחומי הנע בין תיאטרון, מוזיקה וכתיבה, ומבסס את מעמדו כאחד הקולות המסקרנים ביצירה המקומית. במקביל לפרויקט המוזיקלי המצליח "תהיה ילד" (עם אלון אולארצ’יק), קסוס מגיע לראשונה לתיאטרון הבימה כדי לחגוג את "באמצע הרחוב", הזוכה הגדולה של פסטיבל סוליקו בשניים מבית תיאטרון השעה הישראלי, שגרפה ארבעה פרסים. ההצגה, המבוססת על ספרו של רועי סלמן, תעלה ב-28.2 בתיאטרון הבימה 4, בכיכובם של שון אמסלם וכרמל זורע.אם יהיו לכם כרטיסים תוכלו לראות אותה.

>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> הממלכה המנומרת וזיכרונות אפופים סקס אפיל // העיר של יולי גודיי
>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס

1. לליפופ: הפיצוצייה הכי משפחתית בעיר

הפיצוצייה הכי מחממת לב שאני מכיר בעיר. היא מנוהלת על ידי סרגיי וקטיה, זוג צעיר וחרוץ שמנהל אותה במסירות, באדיבות וברוחב לב. תמצאו שם אווירה נעימה שכונתית ומלא אהבה. סרגיי וקטיה מכירים את הלקוחות בשמם הפרטי ומלווים את התושבים ברגעים הקטנים והגדולים של החיים עצמם, ביום, יום. קחו רגע אחד להבין את רוח המקום: באחת ההתקפות על תל אביב בצהרי היום, קטיה ירדה אל המקלט הציבורי עם שקית מלאה קרטיבים וסוכריות וחילקה בנדיבות לילדי השכונה! כן, כן, יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך.
בזל 44 תל אביב

2. מרכז קהילתי מגיד: הבית השני של תושבי השכונה

מרכז מגיד הוא הדוגמה הכי יפה בעיני בעיר לכך שמרכז קהילתי הוא בית נוסף לתושבי השכונה. המרכז מתנהל כמו קיבוץ קטן בלב שדרת נורדאו שבו כולם מכירים את כולם: מהספרנית ועד הבריסטה בקפה, מההורים בחוגים ועד אחרון העובדים במרכז. איל גבריאל, מנהל המרכז, ולירן רביב, אחראי התוכן, מנהלים את המקום ביד רמה תוך תשומת לב גדולה לתושבי השכונה וצרכיהם. באופן אישי, בתור תושב השכונה, מרכז מגיד משמש עבורי מרחב ליצירה וחזרות, ובמקביל מקום מעולה לשתות קפה אחה"צ בזמן שהבכור שלי בחוג ג'ודו. רגע מושלם שמחבר בין תרבות, חינוך וקהילה.
שדרות נורדאו 63 תל אביב

3. תא תרבות דה וינצ'י: מפעל לפועלי תרבות

אחד המקומות השווים ביותר לאומנים מכל התחומים בתל אביב. מרחב יצירה אמיתי בלב העיר. במבנה אחד גדול ורחב, שתי קומות ופטיפון שחור במבואה שמנגן ללא הפסקה, מתכנסות להן יחדיו כל האומנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה, כתיבה וסדנאות מלאכה, וכל כולן פועלות באווירה משפחתית ותומכת. איזי וטל מובילים את המקום בראייה אמנותית רחבה, שמאפשרת לאומנים ליצור ולעבוד בתנאים מעולים ובמחירים מסובסדים ועוזרים להם להגשים את כל החלומות. את החזרות ל"באמצע הרחוב" עשיתי בחדרי החזרות של דה וינצ'י, והיה הכי כיף בעולם! בנוסף, למקום יש קארמה מעולה! לא מעט יצירות שנולדו בין כותלי המקום זכו להכרה ולפרסים בפסטיבלים חשובים בעולם התרבות בארץ (כותב מניסיון אישי. כאמור, "באמצע הרחוב" זכתה בשלושה פרסים שווים בפסטיבל סוליקו 2025).
ליאונרדו דה וינצ'י 14 תל אביב

4. חוד המחט: קפה, יין, פיצה ותקליטים

חוד המחט הוא אחד המקומות הייחודיים בצפון הישן, מקום שמציע בית קפה בבקרים ובר יין בערבים ובין לבין גם חנות תקליטים מובחרת. הוא נפתח במקור כחנות תקליטים בכיכר מסריק על-ידי יגאל בבוטה ז״ל ומאז מותו המפתיע לפני חמש שנים, החליטו חבריו הטובים של יגאל ובראשם רועי להמשיך את המורשת של חברם האהוב. הם אומנם העתיקו את מיקומו לדיזנגוף אבל שמרו על השם ויצרו מרחב קסום שמחבר בין קפה מעולה, תקליטים נדירים ופיצה נפוליטנית סודית (רק בימי שני וחמישי). כאספן תקליטים מובהק אני מוצא את עצמי חוזר אל חוד המחט שוב ושוב גם שותה קפה מעולה ועל הדרך רוכש עוד תקליט. מקום קטן, שכונתי ומשפחתי שמספר סיפור של חברות אמיתית. אי אפשר שלא להתאהב בו.
דיזנגוף 225 תל אביב

5. רחבת בזל: הלב של השכונה

לוקיישן שנולד מחדש מאז ימי הקורונה והפך בחמש שנים האחרונות למרכז קהילתי אמיתי. הרחוב ההולנדי שאפיין אותו בוטל, הוקמו בריכות דשא, הוצבו כיסאות ברזל, נחסמו הגישות לרכבים מכל הצדדים והרחבה הפכה למעשה למקום בטוח לילדים, להורים, לסבים ולסבתות להיפגש כל יום אחר הצהריים באווירה קסומה של תושבי השכונה, כמו פעם. בימי המלחמה הפכה רחבת בזל לחמ"ל שכונתי מרגש, מלאה במתנדבים ותרומות, פסיפס אנושי של ישראל היפה. דוגמא מובהקת למקום ששינה את פניו, קיבל חיים חדשים והפך להיות הלב החברתי והשכונתי של הצפון הישן בכלל ושל משפחתי בפרט.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תופעה עירונית שמתרחשת כרגע בכל העיר: השיפוצים הבלתי נסבלים, שקורים גם בשכונה שלנו, מכל כיוון! לפעמים אני מדמיין שמישהו בעירייה קם בבוקר אחד והחליט: "חברים, הולכים לשפץ במקביל את כל הבניינים שנמצאים בפאתי רחבת בזל, קדימה, תאשרו את כל פרויקטים של ה'פינוי בינוי', תאשרו את כל התמ"אות, תנו אור ירוק לכל קבלן! אה, וגם תגזמו את כל העצים! באותו יום, בכל השכונה, ואל תאספו את הגזם!'. תופעה מרגיזה ובלתי נסבלת. מדרכות נחסמות, רחובות נסגרים לתנועה, אבק ולכלוך בכל מקום ורעש אין סופי באוזניים מכל כיוון, כל היום. שלא לדבר על זה שאין חנייה! מבטלים חניות רבות לטובת הקבלנים והמכולות ושאר הספקים, והחניון המשויך לא פנוי רוב שעות היום. בקיצור, שייגמר כבר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מקליד/ה", הצגה מקורית וכל כך ישראלית שכתבה וביימה, אשתי האהובה, רוני ברודצקי. ההצגה מבוססת על שיחות אמיתיות מהוואטסאפ שעובדו לבמה בצורה חדשה, רעננה ומקורית. הצגה מצחיקה, מרגשת, כזאת שמציבה לכולנו מראה על איך אנחנו נראים/מתנהלים בשיחות שכולנו טובעים בתוכן, בקבוצות או בפרטי, כל היום. מומלץ ביותר (התאריך הבא: 20.02 20:30, צוותא תל אביב).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה. כבר כמה שנים שמעתי על הרומן הזה ועד כמה שהוא שנוי במחלוקת בקרב הקוראים, אבל הרגשתי שבכדי לקרוא אותו כמו שצריך כדאי לפנות לו זמן פנוי. כאמור, 640 עמודים. הוא מתאר חברות של ארבעה חברים ללימודים שנפגשים בקולג' קטן במסצ'וסטס ועוברים לניו יורק בכדי להתחיל את מסלול חייהם. במהלך הקריאה אתה נקשר באופן אישי לדמויות (הודות לכתיבה המבריקה של המחברת), נקשר לסיפורי החיים שלהם בהווה ובעיקר בעבר הנוקשה שלא מרפה גם ממרחק הזמן. חיים קטנים, כל כך טוב את החיים, את הטוב שבהם, את הרע מכל שבהם, את האהבה, את הפרידה את ההצלחה את הכישלון ואת המוות. מומלץ מאוד, אבל לא מתאים לכולם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים- מגיע להם פרס ישראל!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון ברקוביץ' – הגננת של שני הבנים שלי! גן שני, אשכול שלל צבעים. בתקופה שבה קשה למצוא אנשי חינוך בכלל, ואנשי חינוך טובים בפרט, אנחנו, למזלנו הגדול, זכינו בשרון: גננת מעולה שמחנכת את הילדים מתוך אהבה גדולה ושליחות אמיתית למקצוע. שרון מייצרת מרחב שמעודד את הילדים לסקרנות, ליצירתיות להשתמש בדמיון ולהתפעל מיופיו של העולם. הבן שלי הולך בכל בוקר בשמחה לגן וחוזר שמח עוד יותר בסוף היום, מי צריך יותר מזה! אה, והוא גם מאוהב בה, איך אפשר שלא?

מה יהיה?
יהיה טוב! חייב להיות. בימים מורכבים שיש בלי סוף, לצערנו, אני מתעקש לזכור את התמונות הראשונות מתחילת המלחמה: שכולם, ולא משנה מאיזה צד פוליטי, יצאו מבתיהם ונרתמו למשימה והתנדבות. זאת ישראל היפה והיא זאת שגם תנצח את הרוע.

• העיר שלי
• תיאטרון
• פיצוציות
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• מרכז קהילתי
• חוד המחט
• בזל

בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה
• טור אישי

>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

>> תמרה מובשוביץ (כאן עוקבים) היא אשת תיאטרון רב תחומית, כותבתואמנית דראג בדימוס. השבוע יפתח בתיאטרון הבימה הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית (26-31.12), אותו היא מנהלת אמנותית עם המחזאי והבמאי יותם גוטל. השנה הפסטיבל מוקדש ליוצרות מכל תחומי התיאטרון הישראלי, וותיקות וחדשות כאחד, כאשר במרכז הפסטיבל יעמדו שש קריאות מבוימות של שבע מחזאיות ומחזאי אחד, המשקפות מנעד רחב של דורות וסגנונות. לצד הקריאות, יתקיימו אירועים מיוחדים וחד פעמיים, בהובלת כותבות, מוזיקאיות, קומיקאיות, ושחקניות מהשורה הראשונה של התיאטרון הישראלי, כמו למשלמחזה של יונה וולךשיוצג לראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי, כפי שניסתה לממש בחייה (ללא הצלחה), או מפגשי סטודיו למשחק עם ליא קניג או אורלי זילברשץ, מופע מוזיקלי חשוף של זאנה איבגי, ועוד אירועים משמחים לחובבי הבמה.כאן בקישורתמצאו את כל הפרטים, ורכשו כרטיסים.

>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה
>> שער בין העולמות ומקום של מפלט ונחמה // העיר של אתי ציקו

1. כניסות אמנים

לא רק של הבימה, גם של תיאטראות אחרים. יש משהו ממלא יראה במרחב הלימינלי העל-זמני הזה, גם כשעוברים בו עשרים פעם ביום. פוטנציאל העניין והיצירתיות מחוץ לכניסות אמנים הוא מהגבוהים בעיר,ותמידיש הזדמנות לפגוש מישהו שאתה מעריץ, ממהר לאסוף ילד מהגן או בדרך לאכול צהריים.

2. שאקטי יוגה קולג'

כנראה שכל תל אביבי מאוהב במקום של היוגה שלו, ובצדק, הרי מה יש בסוף מלבד הגוף החבוט וההזדמנות להיות שעה וחצי בלי הטלפון, בטח כשאת בתחום ההפקה. המקום הזה בחובבי ציון הוא היציב בחיים שלי. גם כשלא דורכת שם חודשים, רגועה רק לדעת שהוא קיים, ושבמורד המדרגות הצבעוניות האלו, מישהו מחייך ושותה עכשיו בשקט תה.
חובבי ציון 52, תל אביב

3. בתוך המים בים

בעיקר אם זה ביום חול, בעיקר אם זה ראשון בצהריים, בעיקר עם הגב לאופק והפנים לעיר, שגם היא אינסופית. בול באמצע הבועה ומבחוץ לגמרי, הדיסוציאציה הכי אלגנטית.

4. נילוס

החלוקה היבשה היא שאנשי התיאטרון יושבים בפיקוק, ואנשי הקולנוע בנילוס, אבל אני מורדת בקביעה. גם בזכות המפות הלבנות והכיסונים, אךבעיקר בזכות מורן הבעלים, שהיא אישה נדיבה ומטריפה (ועם סטייל משגע, ושמופיעה במדור הזה קבוע). הנילוס כאן כי נחוץ מקום אחד בעיר להרגיש בו, מצד אחד, קצת בבית, ומצד שני, שיש עוד בשביל מי לעטות הבעה מחוכמת ולמרוח אודם. רק עד שהיין משפיע, וגם התחכום נמרח.
אלנבי 33, תל אביב

5. פינסקר 4 / כיכר מוגרבי

ביוני הדף של טיל מאיראן העיף לי חצי בית. הוא נחת עשרים מטר משם, על בניין רכבת בפינסקר-אלנבי, שהחברות הכי טובות שלי גרו בו כמעט עשור, בדירת שותפות כמו בספרים. המחשבות והשיחות הכי יפות של גיל עשרים שלנו נולדו בדירה הזו. אני עוברת שם בדרך לים ובכל פעם מחדש מצלמת את הבניין המרוסק, שיהפוך בקרוב לגראונד זירו, ואחריה בטח לרב קומות, התחדשות עירונית בחסות המלחמה. שלא תימחק לי אף פעם התמונה הסוריאליסטית הזו, של זכרונות מרוסקים ליסוד.

מקום לא אהוב בעיר:

קפה נחמה וחצי הסגור. זה נשל שהנחש העירוני עוד לא סיים להשיל, והוא עומד שם תלוי מול הפרצוף שלנו, לפני שתושלם החלפת העור המלאה. אני יצרנית רשימות אובססיבית, וכבר שנים מונה מקומות שנסגרו לי, כל בר ששאפתי להתמזג בו בטבעיות כנערה, כל קפה ברנז'אי בסמטה פלונית או אלמונית, כל במה שהופעתי עליה וכבר לא קיימת. בנחמה, אחרי אלף לילות, וצהריים עם אמא ופגישות עבודה ודייטים, כבר ידעתי שאני ממש בסדר. שלמרות הסטיגמה – כן נחמדים אלי, שיש איפה להוריד הצגה עם בירהמול הלפטופ, לבהות בטקסט שאף פעם לא אסיים לכתוב. עוד לא מצאתי איפה לשחזר את רומנטיקת הכותבים הזו, וזה קצת מפחיד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "מקום טוב הכל רע", של נורית וענת דרימר. עבודת במה שמוכיחה שעוד לא עשו הכל, שעוד אפשר להיות חדש ופרטני (גם כשאתן שתיים). יצירה שמזכירה לך שמותר ליצור, היא תמיד ראויה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״פעולות פשוטות״, המחזה שכתב יותם גוטל (שותפי לניהול פסטיבל המחזאות), ונמצא בימים אלה בחזרות בהבימה. פיסה כתובה חדה מאד, שלוכדת את כל הרגשות הלא מילוליים במציאות החיים כאן, ושמה בהן מעט מילים (ובקרוב גם תנועה ותמונה וקול).ו-האלבום האחרון של גון בן ארי, אבל גם אלה שלפניו. שיקפצו ההייטרים, האיש גאון בדורו, ואם זה מה שאמונה באלוהים עושה לתפיסת המונח ״יצירה״ אני שוקלת ברצינות להצטרף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אמנם מוזר לומר על המלחמה ש״זה נגמר״, כי במובן מסוים, עכשיו רק מתחיל הקשה הכי קשה והכי מפחיד.ועדיין, זה נראה כמו זמן נכון להתכנס, לטפל בעצמנו, ולצד היציאה להפגנות ולשיתוף הפוסטים הכועסים, להקדיש זמן לאנשים אהובים, להורים, לאחים, לסבא ולסבתא. זה הכי כיף והכי משתלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ירדן מרציאנו. כותבת, מרצה, אקטיביסטית קווירית-נכה גאונה וחריפה, וגם פצצת על אם יורשה לי. מספיקה שיחה אחת איתה כדי שיעוף לכם השכל.

מה יהיה?
יהיו חורפים קצרים יותר ויותר. יהיו עוד בתי קפה אהובים שיסגרו. תהיה רכבת קלה. יהיו מחזות טובים שייכתבו, יהיו גם גרועים. יהיו ביציות קפואות שלא נספיק להפשיר. וזה כל מה שאני יכולה לדעת בוודאות.

• העיר שלי
• תיאטרון
• הבימה

מגניבות היא עניין חמקמק. תיאטרון, למשל, יכול להיות דבר מגניב ביותר או דבר בלתי מגניב בעליל. הוא יכול להיות עכשווי ופרוע וצעיר ובועט. הוא יכול להיות מאובן ומעונב ושמרני וארכאי. זה תלוי במגוון גורמים, החל מהיוצרים והשחקנים, דרך הניהול האמנותי ועד לקהל עצמו. אבל לפחות ב-25.12 (חמישי החל מ-19:00 ועד אור הבוקר) יהפוך תיאטרון הקאמרי לאחד המקומות המגניבים בארץ במסגרת פסטיבל מונטאז', פסטיבל של לילה אחד שיתפרש על כל חללי המבנה בשת"פ מסעיר בין הקאמרי ובין פרויקט דבק של עיריית תל אביב-יפו.

>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> גילה וננסי באות לגילה וננסי: הילולת היומולדת של גילה גולדשטיין ז"ל
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יש לנו יקום מקביל

מונטאז' הוא פסטיבל לילה חד־פעמישבו תיאטרון, פרינג’, מוזיקה, פרפורמנס, חיי לילה ותפאורה מתערבבים לחוויה כאוטית, קסומה וכאמור, חד־פעמית. מרכיבי התיאטרון מתפרקים ומורכבים מחדש: מחזה, במה, תפאורה, תלבושות, תאורה ומוזיקה יוצרים מרחב לילי מתעתע ומלא הפתעות. בין היתר תוכלו לראות שם למשל הופעות של דני קוטנר, אודלי ונויה עדר, לבקר בבית המרקחת הפואטי, לצפות במהדורה שיכורה של להיט הקאלט "רינגו", במהדורת סינג-א-לונג של "החב"דניקים" או בהצגת הילדים למבוגרים "מרסל" עם ג'ייסון דנינו הולט ומיטל רז, לרקוד לצלילי די.ג'ייאים או לבקר בתוכנית האי-רוח החד-פעמית לא פחות של אור בוטבול ועמרי הכהן.

הקהל ינוע בין קומות ומרחבים, יצפה בכמה מיצירות הדגל של הקאמרי בגרסאות מיוחדות לצד הפקות חדשות ונועזות, יפגוש את הצגות הפרינג’ הבולטות של השנה, מופעי פרפורמנס ייחודיים והופעות מוזיקה אנרגטיות, ויגלה יצירות מקוריות של "קאמרי דור חדש 2.0" בחללים לא שגרתיים. הלילה יסתיים במועדון "קאמרינו" – קלאב דיסקו גלאמי שייפתח במרתף התיאטרון ללילה אחד בלבד בהובלת מוזמביק בר האהובים. הקהל יוכל לרכוש כרטיס שוטטות מיוחד שיאפשר שיטוט במבנה התיאטרון לאורך הלילה ללא כניסה להצגות, או לרכוש כרטיס להצגה הכולל גם כרטיס שוטטות.

פסטיבל מונטאז' הוא שיאו של שיתוף פעולה מתמשך בין התיאטרון הקאמרי לבין תוכנית דבק של עיריית תל אביב-יפו לעידוד צריכת תרבות בקרב צעירים בעיר. לאורך ארבע שנות עבודה משותפת, פותחה מסגרת קאמרי לייט נייט (הצגות לייט־נייט, בר ייעודי ומפגשי שחקנים) שהפכה לאבן שואבת לצעירים. כבר בשלבים הראשונים נבנה בסיס ידע משמעותי: ראיונות עם עשרות צעירים, ניתוח התפיסה שלהם את התיאטרון, זיהוי תכנים מתאימים ויצירת מאגר קהל צעיר פעיל. מהלך זה הוביל למכירת עשרות אלפי כרטיסים בשנה לקהל צעיר, ולהפיכתה של" רינגו" להצגת קאלט בקרב הדור הזה. במקביל, דבק והקאמרי ממשיכים לפתח יחד את תחום הנוער ורצועות התוכן הייעודיות, המביאות אלפי בני נוער לתיאטרון מדי שנה.

בשנה החולפת יותר מרבע מיליון צעירות וצעירים צרכו תרבות במסגרת מיזמי תוכנית דבק של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב–יפו, המובילה זה חמש שנים מהלך עירוני רחב היקף לחיבור בין מוסדות התרבות הגדולים בעיר לבין קהל בגילי 18–35. התכנית מיישמת מודל עבודה כפול: מצד אחד טיפוח דור חדש של צרכני תרבות באמצעות חוויות תוכן מותאמות ורלוונטיות, ומצד שני אתגור המוסדות עצמם לחדש, להתעדכן ולצאת מאזור הנוחות באמצעות פיתוח פורמטים טריים, מרחבים לא שגרתיים ותפיסות שיווק עדכניות. בתוך המהלך פועל צוות גרילה צעיר באגף התרבות, שמפתח תוכן ייעודי, מבצע מחקרי קהלים, יוזם שיתופי פעולה יצירתיים ומלווה תהליכי עומק בתוך הנהלות המוסדות.
>> פסטיבל מונטאז', חמישי 25.12 החל מ-20:00, תיאטרון הקאמרי, שדרות אול המלך 19 (המשכן לאמנויות הבמה).כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון הקאמרי
• עיריית תל אביב
• פרויקט דבק