כשעלתה לאוויר אופרת הראפ הראשונה של "שם טוב האבי" אי שם ב-2020, נדמה היה שמדובר בעוד מערכון מושקע מבית היוצר של תמיר בר. במבט ראשון, הציפייה הייתה לקטע קומי ארוך עם הומור נונסנס וכמה חרוזים נחמדים בצד. אבל אז הגיע הביט הראשון, ואחריו השני, ופתאום התברר שלא הגענו לעוד מערכון של תמיר בר, אלא לשיעור בתרבות.
>>לגסה סופר סאייה: איך ראפר אתיופי מעפולה מגיע לעשות ראפ ביפנית?

הפרק הראשון של "שם טוב האבי" היה, בבסיסו, חלומו הרטוב של כל חובב היפ-הופ ישראלי. השילוב בין ראפ מחתרתי, ביקורת חברתית נוקבת וקומדיה מדויקת, הביא ליצירה שאי אפשר להישאר אדיש אליה. תמיר בר וישי סוויסה לא באו לעשות עוד קטע קומי, הם גייסו את חוד החנית של סצנת ההיפ-הופ המקומית, כמו רביד פלוטניק, מיכאל סוויסה, שקל, לוקץ' ועוד, כדי ליצור אמנות אמיתית שתבעט בקהל בכל הכוח, במטרה להרים אותם גבוה.

בחלק הראשון בסדרה, התבלטה היכולת לפרוץ את גבולות הז'אנר. זה התחיל כנחלתם של ה"היפ-הופ הדס" שאוהבים את הטקסטים שלהם עם טיפה רעל וביקורת, ומהר מאוד הגיע לאוזניים של קהל רחב יותר שהתאהב מיד. בתוך כל ראפר מסתתרת דמות קומית שמחכה להתפרץ, ובכל סטנדאפיסט חבוי ראפר שרק מחכה לביט הנכון. תמיר בר הוא ההוכחה החיה לכך: דמות קומית פנומנלית שמצאה בראפ את הכלי האולטימטיבי לביטוי עצמי.

בחלק השני בסדרה, הכל כבר עלה שלב. הפרק השני לקח את האופרה לאקסטרים ופתח דלת רחבה למיינסטרים הישראלי. פתאום, לצד הביטים המושחזים, ראינו תוספת של ענקי תרבות כמו ברי סחרוף וארקדי דוכין – אמנים שראפ הוא לאו דווקא השפה הראשונה שלהם, אבל השתלבו בפאזל הזה בצורה מושלמת.

החוכמה של בר וסוויסה הייתה לשמור על ה-DNA של ההיפ-הופ גם כשנכנסו "התותחים הכבדים". הם צירפו אמנים כמו נגה ארז ותומר יוסף, שנמצאים באזור החיוג של ההיפ הופ, ויצרו גשר בין הרוק הישראלי הקלאסי לבין הסאונד החדש והבועט שמביא סוויסה להיפ הופ הישראלי.

למרות השדרוג בהפקה ובליהוק, הלב הפועם של היצירה נותר זהה: ביקורת חריפה, כואבת ומצחיקה בו"ז על החברה הישראלית. השימוש בשירים ככלי להעברת מסרים חברתיים, בשילוב עם משחק קומי משובח, הפך את "שם טוב האבי" ליצירת קאלט של ממש.

זו כבר לא עוד צפייה ביוטיוב של מערכון אלא תופעה תרבותית. את הקאלט הזה אי אפשר להשאיר כלוא בתוך המסך הביתי, לכן היה לי ברור שזה הזמן לתת ליצירה הזו את הכבוד הראוי עם הקרנה חגיגית ומשותפת. חברתי לבר הבירות "שניט" וביחד הרמנו ערב הקרנה משותפת שבסיומה תתגלגל למסיבת היפ הופ לתוך הלילה. מוזמנים לבוא, אנחנו באים להרים.
הקרנה חגיגית "שם טוב האבי" 1+2 ומסיבת היפ הופ לתוך הלילה, שניט, הארבעה 12, תל אביב. יום ו' (26.12), כניסה חופשית

• טור אישי
• שם טוב האבי
• היפ הופ
• תמיר בר

המון זמן שלא נתקלנו ביצירה ישראלית מקטבת כמו סרט ההמשך הקצר "שם טוב האבי 2", שעלה לפני שבוע בדיוק לחשבון היוטיוב של התאגיד. מאז שנחת החלק השני ליצירתו של תמיר בר, נראה שהשיח סביבו לא פוסק – חלק התאהבו ביצירה כאילו דמותו המשיחית של הראפר הפיקטיבי באמת תושיע אותנו, וחלק הרגישו שבר סבל מתסמונת סרט ההמשך והביא קשקוש מפואר. גם כאן במערכת טיים אאוט לא הצלחנו להגיע להסכמה, כאשר שני מבקרי הטלוויזיה שלנו נאלצו לחלוק בדעתם בין מי שאהב למי שסבל.

"היופי הגדול של 'שם טוב האבי' – על שני חלקיו – היא העובדה שהוא פשוט עובד בשתי רמות", כתב אבישי סלעבביקורת המפרגנת והנלהבתשלו. "מצד אחד הוא כיפי וקל לעיכול, עם לא מעט בדיחות, עם הקומדיה המעולה שתמיר בר מביא למסך ועם סגל עמוק של כישרון. הוא גם עובד בתור משהו שאפשר להאזין לו עם טקסטים חכמים, ביטים מעולים (ההפקה של ישי סוויסה וניר דנן, שמוכרים לכם מהעבודות עם רביד פלוטניק וטונה), ווייב אמריקאי עם מסר כל כך ישראלי מבולגן. אידיליה".

לעומתו, לירון רודיק דווקא הרגיש שהאידיליה מתפרקת לתוך עצמה במופע נרקיסיסטי שכולו הילול דמותו של תמיר בר האמן, ואף השווה אותו לסרטי זאק סניידרבביקורת הקוטלת שלו. "'שם טוב האבי 2' אולי מתפאר בהפקה מרשימה (באמת מרשימה, כולל שימוש נרחב ב-AI), אבל כשהסיפור כל כך לוקה בחסר והחריזה, שהיא אחד מהמרכיבים המרכזיים בראפ, כל כך חסרת מעוף, מה ההבדל בין זה לבין לראות את אחד מהסרטים הגרועים להחריד של זאק סניידר? ברור שהקהל יעוף על זה, וכמובן שהמוני אנשים ישירו בזמן הקרוב על יהוד, ומן הסתם זה יהפוך לקונצנזוס כמו הסרט הראשון. מצער אותי להגיד שזה מעיד על הקהל הרבה יותר ממה שזה מעיד על תמיר בר כאמן". והאמת היא שאנחנו פשוט שמחים שיש לנו תרבות מעניינת להתווכח עליה לרגע, כי זה מה שאמנות טובה עושה. הלוואי ונתווכח רק על אמנות.

• ביקורת טלוויזיה
• תמיר בר
• שם טוב האבי
• כאן 11

כשתמיר בר הגיח לחיינו לפני בערך עשור הייתי בעדו. הוא היה מצחיק, קצת מוזר ויצירתי מאוד. כשהוא התחיל לעשות ראפ בתור סבא אורי ב"ארץ נהדרת" זו הייתה קונטרה די חזקה לדודו פארוק: ראפר פיקטיבי שלא אמור לעשות ראפ, אבל הוא עושה וזה אפילו מוצלח. ההצלחה האמיתית של בר הגיעה עם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", אופרת ראפ קצרה עמוסה במיטב הראפרים הישראלים. כולם עפו על זה. הייתי היחיד בעולם שלא סבל את זה. החריזה הייתה בינונית ומטה, העלילה דלה עד לא קיימת ותמיר בר לא השתמש בכישרונות סביבו כדי ליצור משהו באמת איכותי. אתמול חזר לחיינו שם טוב האבי עם סרט קצר, שממשיך את העלילה של הראשון והפעם ביהוד. ולא רק שאין שיפור, זה רק ממשיך להתדרדר.

>> שורו הביטו וצפו: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

הסרט, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, ממשיך את הסיפור – אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה – של הסרט ראשון, וכעת שם טוב האבי שינה דרכיו, ברח לארה"ב והקים משפחה. כשזהותו נחשפת מתחיל מרדף שבעקבותיו הוא מגיע ליהוד ונקלע לסכסוך בין התושבים על אפליקציית ווייז, ובסוף – הוא הופך לשליט של יהוד. אחר כך, בעקבות האיחוד בין נווה מונסון עם יהוד, מתפתח סכסוך עם המנהיג של נווה מונסון שרוצה להדיח את שם טוב האבי מכס המלוכה שלו.

כמו הסרט הראשון, גם הפעם יש לא מעט הופעות אורח, רק שסצנת הראפ לא קיבלה בלעדיות. טל ראשון ומתן פרץ זורקים מילה פה מילה שם, נגה ארז מדברת על התחת שלה לשנייה, אמיר חצרוני קיבל חצי שנייה וכיסא לפרצוף ואור בוטבול גם הרוויח שם חצי משפט. בקיצור, תמיר בר הקיף את עצמו בכישרון ומה הוא עושה איתו? לא הרבה.

בתחילתו, הסרט נראה מבטיח. דניאל חן עושה שם תפקיד מעולה, ברי סחרוף מקבל תפקיד משמעותי בשיר השני, ואז זה מתחיל להימרח. ותמיר בר שוב נתקע ללא חרוזים. המשורר ערן צלגוב, שלימד אותי שירה, ציטט לא פעם בשיעוריו את דבריו של רבי אברהם אבן עזרא שאמר "לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו. שלח תשלח את השור למישור ואת החמור לארץ המור". זה שיעור שתמיר בר וכל יוצרי הראפ הישראלי צריכים ללמוד: לא כל דבר שמסתיים ב"ים" מתחרז. קונים, מוכרים, מערבבים, טעים – לא חרוזים.

אני יודע שזה ראפ, אני מאד אוהב את הז'אנר, ואני יודע שכל הקונספט של שם טוב האבי אמור להיות מצחיק בסך הכל, אבל גם לא צחקתי, אז לפחות שהחרוזים יהיו טובים. ובאמת לא קשה למצוא אמנים שיודעים לחרוז בסצנת הראפ. בסרט הקודם השתתף ג'ימבו ג'יי, אשף חרוזים מהטובים בארץ, אי אפשר היה להתייעץ איתו? או עם מיכאל סוויסה שמופיע גם בסרט הזה ורוב הזמן נמצא ברקע כמו עציץ? ואם החריזה גרועה בכוונה ובקטע אירוני – זה לא עובר. זאת לא התקטננות על החריזה, זה סימפטום למשהו הרבה יותר גדול: הנרקסיזם של תמיר בר שמונע ממנו להתקדם.

חרוזים אינם הבעיה היחידה של הסרט הזה, אלא גם העובדה שאין פה באמת הבנה של איך בונים סיפור. סיפור לא נבנה סביב דמות, אלא סביב אמירה, ואם האמירה לא מספיק חזקה או ברורה, הסיפור הולך לאיבוד. הבנתי את הקטע, "שם טוב האבי 2" מנסה לדבר על יהודה וישראל, לקשר את הנונסנס שלו (שמחוץ לשם טוב האבי הוא מצוין) למצב הפוליטי. יופי, אבל מה הוא אומר על זה? שצריך להתאחד? סירייסלי, זה המסר? ואם זה סתם לכיף ולצחוקים – אז למה ככה? ובכן, כי תמיר בר הוא, כאמור, נרקסיסט.

לשם הבהרה, אני מדבר על תמיר בר האמן, לא תמיר בר האדם, כי באופן גורף כל מי שדיבר איתי עליו, עבד איתו או הכיר אותו מקרוב אומר שמדובר באדם הכי מקסים שיש. אני מאמין לזה. אבל תמיר בר האמן הוא נרקסיסט ששם את עצמו במרכז ובונה את היצירה סביב עצמו. האם הוא חשב בכלל לתת שיר שלם לדמות שלא הוא משחק? האם הוא חשב בכלל לפתח תהליך לדמויות מסוימות? אני לא יודע, כל מה שאני יודע זה שהתבזבזו לי 25 דקות מהחיים שבהן לא נאמר שום דבר בעל ערך.

"שם טוב האבי 2" אולי מתפאר בהפקה מרשימה (באמת מרשימה, כולל שימוש נרחב ב-AI), אבל כשהסיפור כל כך לוקה בחסר והחריזה, שהיא אחד מהמרכיבים המרכזיים בראפ, כל כך חסרת מעוף, מה ההבדל בין זה לבין לראות את אחד מהסרטים הגרועים להחריד של זאק סניידר? ברור שהקהל יעוף על זה, וכמובן שהמוני אנשים ישירו בזמן הקרוב על יהוד, ומן הסתם זה יהפוך לקונצנזוס כמו הסרט הראשון. מצער אותי להגיד שזה מעיד על הקהל הרבה יותר ממה שזה מעיד על תמיר בר כאמן.

תמיר בר בסך הכל עשה שוב את מה שעבד לו בעבר. זה לא הופך את זה לטוב ואהבת הקהל לא מצביעה על איכות. לא סתם התעקשתי על החריזה לאורך הביקורת. זה כלי מרכזי ביצירה כאן, ותפקיד האמן בחריזה, בכתיבה, בבניית הסיפור, הוא לאתגר את הקהל. לתת לו עלילה כתובה היטב שתגרום לו גם לצחוק וגם לחשוב. כי להדביק הופעות אורח רנדומליות וחסרות משמעות זה לא מספיק. ב"שם טוב האבי 2" לא צחקתי, ולא חשבתי, וגם לא חידשו לי כלום. איזה בזבוז.

• ביקורת טלוויזיה
• תמיר בר
• שם טוב האבי
• כאן 11
• היפ הופ ישראלי

זה לקח חמש שנים, אבל סוף סוף זה קרה – אצל לא מעט אנשים בארץ הזמן עצר באמצע היום, כי סוף סוף הגיע "שם טוב האבי 2". החלק השני של אופרת ההיפ-הופ הפופולרית, שעלתה לראשונה ביולי 2020 (אלוהים, כמה עבר מאז), נחת במפתיע אל תוך היוטיובים ולסטרימינג של כולנו.

"עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי" המקורי היתה יצירה חדשנית למדי, שגם מצאה לעצמה קהל ענק שהתאהב בה. זה היה רגע הפריצה הגדול של תמיר בר למיינסטרים, אבל יחד איתו – זה אולי גם היה רגע מפתח בתולדות ההיפ-הופ הישראלי.תאגיד השידור הישראלי (זה שקם על חורבות רשות השידור) החליט לתת את הבמה שלו ליצירת היפ-הופ די מטורללת, בהובלת קומיקאי יחסית אלמוני אז – אבל גם עם דור שלם של ראפרים שבא מאחוריו. רביד פלוטניק, לוקץ', ג'ימבו ג'יי, מיכאל סוויסה ועוד שמות נוספים היו שם – וזה היה הרגע שבו קהילת ההיפ הופ כולה פרצה ישר ללב המיינסטרים.

>> שורו הביטו וצפו: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

"שם טוב האבי" הראשון היה להיט לא קטן בקרב דור מאוד מסוים – שורות כמו "מאני מאני דיק מאני דיק וג'יינז", "משתנה של מדינה" ו"אני לא מרגיש ת'פה שלי" הפכו לא רק למטבעות לשון – אלא גם לסטיקרים טובים בווטסאפ. בעיצומה של הקורונה, כשכולנו עוד התלבטנו אם לצאת מהבית בכלל, באה יצירה מדהימה שפרצה את כל הגבולות אבל גם קבעה רף פסיכי לנסות ולעבור שוב."שם טוב האבי 2", כמו כל סרט המשך טוב לשלאגר, נתקלת באתגר לא פשוט – היא צריכה לנסות ולהתעלות על יצירה אהובה מאוד, חמש שנים אחרי הפעם הקודמת (בכל זאת, באמצע היתה איזו טראומה לאומית ומלחמה של שנתיים), והיא גם יוצאת לתוך למדינה אחרת, עם פחות מצב רוח לדאחקות ויותר צלקות על הלב.

זה הדבר הראשון שמורגש ב"שם טוב האבי 2" – יש בה הרבה פחות נונסנס. סצנת הפתיחה של החלק הראשון הצטלמה במרפאת שיניים, בסצנה מוזרה בין שם טוב לבין הרופא שלו (מאיר סוויסה) והזיות מתודלקות בחומר הרדמה. בסיקוול סצנת הפתיחה מתרחשת כביכול בחו"ל, בדירת מילוט ששם טוב, גיבורנו, בורח אליה, אחרי שהצליח להיחלץ מהכלא ובנה לעצמו חיים חדשים. עכשיו הוא בורח מאמריקה וחוזר לישראל – או במילים אחרות, "וולקאם טו יהוד" – ומגלה שהעיר מרוסקת ומלאה בריבים פנימיים. הוא משתלט עליה כדי לצבור כוח והשפעה מטורפים – עד שהוא מבין שאין דרך אלא לאחד כוחות.

קצת מוזר להסתכל על יצירה שבאה לשעשע ולנסות למצוא בה סימבולים – אבל כאן אפילו לא צריך יותר מדי להתאמץ. "שם טוב האבי 2" מכירה במציאות המורכבת וגם שולחת מסר לקהל שאליו היא מגיעה: המלחמה הפנימית, בין ישראלים לישראלים, היא אסון מטורף שדורש התגייסות של כולם כדי להימנע ממנו. "מי מפחד פה מהחושך?/ אתם לא לבד/ מי ייגע לנו בחופש?/ כולם אגרוף אחד/ אל תשכחו מה שעברנו/ עד שהגענו לכאן/ כיפה אחת מברזל/ ואחת מבד". פתאום, מתוך היצירה המצחיקה, פורצת איזו אמת החוצה ישר ללב. וכשקולטים לשנייה את אור לוי, החטוף שחזר מהשבי, בקהל ששומע את הנאום של שם טוב, המילים מקבלות משמעות הרבה יותר מצמררת.

כן, אין ספק ש"שם טוב האבי" התבגר כמו כולנו, לא רק מבחינת המסר שהוא נושא והתחושה הקצת יותר כבדה שאופפת אותו. זה נכון גם מבחינת המשתתפים בו, כשאם בחלק הראשון ראינו בעיקר את קהילת ההיפ-הופ הישראלית (על גווניה), ההצלחה הגדולה משכה פנימה גם שמות מעניינים אחרים, כולל כמה אגדות מוזיקה ישראלית של ממש.

ברי סחרוף (אלוהים איזה וורס!), נגה ארז, אורי רוסו ואפילו ארקדי דוכין. גם קומיקאים כמו דניאל חן, מתן פרץ, תומר יוסף – אפילו אור בוטבול ("חרטטוני", "אושר צרוף") קופץ לשנייה לרגע מטא חמוד – כולם מתבלנים את היצירה בתור משהו הרבה יותר מיינסטרימי, משהו שבא מהשוליים אבל היום כבר מנסה לדבר לכולם.

היופי הגדול של "שם טוב האבי" – על שני חלקיו – היא העובדה שהוא פשוט עובד בשתי רמות. מצד אחד הוא כיפי וקל לעיכול, עם לא מעט בדיחות, עם הקומדיה המעולה שתמיר בר מביא למסך ועם סגל עמוק של כישרון. הוא גם עובד בתור משהו שאפשר להאזין לו עם טקסטים חכמים, ביטים מעולים (ההפקה של ישי סוויסה וניר דנן, שמוכרים לכם מהעבודות עם רביד פלוטניק וטונה), ווייב אמריקאי עם מסר כל כך ישראלי מבולגן. אידיליה.

זה מעורר מחשבה גם על על תאגיד השידור הציבורי כמקום שלכאורה היה אמור להיות מבוגר או ממוסד, אבל הופךמתפקד באופן הרבה יותר צעיר, פרשי ומעיז מהטלוויזיה המסחרית. קשה לדמיין את קשת מפיקה יצירה בד-אסית וחתרנית כמו "שם טוב האבי", וכמעט בלתי אפשרי היה לדמיין את רשות השידור הישנה (זאת עם הג'ובים והצוותים המנופחים ומסמכי נקדי) נותנת את המנדט לכזה דבר. כמה טוב שיש את התאגיד הזה – שמסוגל לתת קול ליצירה ישראלית מגניבה ורעננה שגם מוצאת קהל גדול.

"שם טוב האבי 2" הוא מתנה קטנה שישראל 2025 מקבלת בתקופה קשה. יצירה כיפית, מרקידה, מצחיקה, אבל גם כזו ששולחת אותך עם קריאת כיוון לגבי המקום הזה. ישראל האמיתית, שקצת מזכירה את "יהוד" המפורקת שמתוארת בסרט, פנטזיה על שני שבטים שמסתכלים אחד על השני כשהלילה בוער – ומבינים שאין להם ברירה אלא להיות עיר אחת. אצלם זה הוויילד וויילד ווסט – אצלנו זה הוואה וואה וואה.

• ביקורת טלוויזיה
• שם טוב האבי
• תמיר בר
• היפ הופ ישראלי
• כאן 11