לתמר אפק, אלילת הגיטרה הבינלאומית שלנו, יש אלבום חדש באנגלית בדרך, ויש סינגל חדש בעברית שהרגע יצא, ויש הופעה עם ההרכב החדש (מקס אולארצ'יק! גל לייזר! 30.1!), אבל היא רוצה לדבר עכשיו - ובצדק - דווקא על טכנולוגיה שפותחה מתוך פחד ואלימות והפכה לכלי שמאפשר רוך ואינטימיות // טור מיוחד
>> תמר אפק עובדת בימים אלה על אלבום חדש באנגלית, אבל בשבוע שעבר היא הוציאה סינגל חדש שאינו חלק מהאלבום דווקא בעברית, "אף על פי" (לאחר שלפני כשנה הוציאה את הקאבר המצליח ל"נגעה בשמיים"). יותר טוב מזה? ב-30.1 היא תופיע במרץ2 עם ההרכב החדש שלה, שכולל את מקס אולארצ'יק (!) וגל (שילוח) לייזר (גלדיס לייזר!), בערב שיכלול חומרים ישנים וגם חומרים מתוך האלבום החדש בהופעת בכורה עולמית מול קהל.אתם כמובן רוצים ויכולים להיות שם.
>>
שנים ספורות מפרידות בין הנסיעה הראשונה שלי לניו יורק, למיקס של האלבום הראשון, לבין הנסיעה לעבודה על האלבום השני בדצמבר 2025. אבל ההבדל בין שני הביקורים היה מהותי.
בפעם הראשונה הגעתי לעיר לא בתקופת מלחמה, אלא בין סבבים. נכנסתי ישר לאולפן שבו טכנאי המיקסים היה שקוע כולו בקונסולת API אנלוגית, עובד לאט, בידיים, מול חומרה כבדה ורכיבים פיזיים שמכתיבים קצב אחר.יש משהו כמעט אירוני בכך שחלק מהסאונד הכי חמים, עוטף ומנחם שאנחנו מכירים מהקלטות קלאסיות נולד בכלל מתוך מלחמה.
קומפרסורים אנלוגיים אגדתיים, כאלה שהיום מדברים עליהם ביראת כבוד באולפנים, לא התחילו ככלי מוזיקלי. הם פותחו בזמן מלחמות העולם ובשנים שאחריהן עבור צבא, רדיו ממשלתי ושידורי חירום. המטרה שלהם לא הייתה "יופי" או "אווירה", אלא משהו קיומי הרבה יותר: לשמור על קול אנושי יציב וברור בתנאים קיצוניים. למנוע צרחות פתאומיות, קריסות סיגנל, טעויות שעלולות לעלות בחיי אדם. גם ההקלטה על טייפ, כפי שהפכה בהמשך לנפוצה באולפני הקלטות, קיבלה דחיפה משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה, כשציוד מבוסס טייפ שימש לשידורי חירום ולתקשורת צבאית, ורק אחר כך התגלגל לשימוש אזרחי ומוזיקלי.
יש בזה משהו מרתק: טכנולוגיה שנולדה מתוך פחד, דחיפות ואלימות, והפכה עם הזמן לכלי שמאפשר אינטימיות, רוך וקרבה. רק שנים אחר כך, כשהמלחמות הסתיימו והציוד מצא את דרכו לאולפני הקלטות, קרה הדבר המעניין באמת: טכנאים ומוזיקאים גילו שכל המנגנונים שנועדו לייצב דיבור, הופכים מוזיקה לאנושית יותר. הקול נשמע קרוב, מלא, נוכח. תופים התחילו לנשום. כלים התחברו זה לזה במקום להתחרות.
בביקור השני שלי בניו יורק, גם העיר וגם אני היינו במקום אחר. אני הגעתי אחרי מלחמה, עם הצלקות המוכרות לכולנו, ומצאתי ניו יורק שונה, מצולקת עוד מתקופת ה-Covid: יוקר מחיה קיצוני, אולפנים שנסגרו, טכנאים שנאלצו לעזוב או להצטמצם. האולפן שבו מיקססתי נאלץ לעבור ל-Mode של עבודה In the box ולוותר על חלק מהציוד האנלוגי היקר, הן בגלל הקושי הכלכלי לתחזק אותו והן בגלל היעלמותם ההדרגתית של טכנאים מיומנים, זן שהפך נדיר עם המעבר החד לעבודה דיגיטלית.
המיקס הדיגיטלי עושה את העבודה, אבל הוא עובד על עיקרון אחר. הוא מדויק, גמיש ומהיר, ובדיוק בגלל זה הוא דורש מהטכנאי לפצות על מה שחסר. יש בו "Total Recall" מוחלט: פותחים את הסשן והכול חוזר בשניות – כל העריכה, כל ההגדרות, כל האוטומציה. זה מאפשר מנעד רחב של גרסאות ותיקונים בלי סוף. אבל אותו דיוק עצמו הוא לפעמים גם המלכודת: קל מדי להגיע ל"נקי", "שקוף", אפילו "קליני" – ואז צריך להחזיר ידנית את מה שפעם הגיע כמעט לבד: אופי, חיכוך, תחושת גוף.
ועדיין, גם היום אפשר להבחין בטכנאי מיקסים שחוסכים פרוטה לפרוטה כדי להחזיר לעצמם את היכולת לרכוש ציוד אנלוגי מתוך געגוע לחמימות שקשה לשחזר, ולנוסטלגיה של הקלטות שנבנו כולן מברזל, כפתורים ומגע אנושי. הכלים האלה נועדו לאחד קולות, לא לאפשר לאף אחד לצרוח יותר מדי ולא לתת לאף אחד להיעלם. הם מאזנים, מחזיקים, מרסנים.
שינוי מהותי נוסף בין הביקור הראשון לשני הוא כניסת ה־AI כשותף "הפקתי" ליוצרים ולטכנאים. הוא פותח מנעד עצום של אפשרויות ונותן מענה לפערים שנוצרו מתוך צמצום. בביקור האחרון שלי סיפרו לי על לייבל שרצה להציע לזמר מפורסם להקליט קאבר וביקש מטכנאי מיקסים לייצר ביצוע דמו ב־AI כדי לשלוח לו כהדגמה.
ובכל זאת, הכמיהה לא נעלמה. הכמיהה של טכנאים להשיג ציוד אנלוגי יקר דומה לכמיהה של יוצרי רוק להתחככות – לרצון לחזור ללהקה אמיתית ולחוסר שלמות. זו כמיהה להשתחרר מהדיוק הדיגיטלי ולהתמסר לכאוס: לנגינה אינטואיטיבית, לא מהוקצעת, שמדגישה את האנושי דווקא מול המכונה.מול כל זה, הציפיות ההפקתיות שלי מהאלבום השני התחדדו: אני לא מחפשת שלמות, ולא רודפת אחרי אידיאל סאונד כזה או אחר. אני מחפשת החזקה: סאונד שיודע להכיל סדקים ולא לטשטש אותם. אלבום שמשקף את הרעיון שהטכנולוגיה היא רק אמצעי, והמטרה המרכזית היא שהשירים יצליחו לגעת.