הפסד צורם: איך HBO ויתרה על סדרת הספורט הכי טובה מזה שנים?

ישנם הרבה דברים שלא ברורים בנוגע לסיום הסדרה "לייקרס: קבוצה מנצחת" (שתיקרא מעתה "ווינינג טיים" מטעמי מי בכלל קורא לזה "קבוצה מנצחת"), אבל דבר אחד בטוח: זה קרה מוקדם מדי, ברמת תחושה של צער אמיתי. קצת מצחיק להגיד את זה על אחת הסדרות היותר טובות ששודרו בשנים האחרונות – בטח בכל מה שקשור לספורט – אבל סיימנו עם תחושת פספוס חזקה במיוחד.

17 פרקים בלבד החזיקה "ווינינג טיים", הסדרה של HBO על הלוס אנג'לס לייקרס של שנות השמונים, לפני שהלכה לעולמה. 10 פרקים בעונה הראשונה, 7 בלבד בשנייה. לפי אחד ממפיקיה, קווין מסיק, לפרידה הזאת היו שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא ירידת רייטינג חדה בין העונה הראשונה לעוקבת, אך הסיבה השנייה – וכנראה המכרעת – היא שביתת התסריטאים, שהקשתה מאוד על הפקתה של עונה שלישית.

ועדיין, עד כמה שאפשר להבין את הסיבות הארציות האלה למהלך – זה מצער. מצער, כי כבר הרבה זמן לא נתקלנו בסדרת ספורט כל כך טובה – ריאלית, מעניינת, כזו שנותנת הרבה כבוד לענף שאותו היא מייצגת, ובעיקר כזו ששואבת אותך פנימה. גם אם אתם לא אוהבים כדורסל, אפילו אם אתם לא ממש אוהבים ספורט – "ווינינג טיים" של אדם מקיי (שיצר גם סרטים כמו "סגן הנשיא", או "מכונת הכסף") היתה חגיגה אמיתית, שנגמרה בהחלטה די אומללה. הסדרה הסתיימה לבסוף דווקא ב-1984, שם זה נגמר בהפסד די כואב בשבעה משחקים – וזה למרות שהשושלת של הלייקרס (והמאבקים מול בוסטון) הסתיימה בסדרה של 1987, עם ניצחון של הלייקרס ופט ריילי. וכן, אנחנו יודעים שבסרטי ספורט טובים זה לא תמיד נגמר כמו בהוליווד (תרתי משמע, במקרה של הלייקרס), אבל גם אם מקבלים את ההנחה הזו – היתה תחושה חזקה של אנטי-קליימקס. תחושת כישלון לא מוצדקת, לסיפור על מנצחים.

כי הסיפור של הלייקרס הוא, בסופו של דבר, סיפור הצלחה. היריבות מול בוסטון אמנם היתה חריפה, ולסלטיקס היו את הרגעים שלהם – אבל הלייקרס יצאה בגדול עם ידה על העליונה: מג'יק הצליח להשיג את מנת חלקו ולהיכנס אל הנצח (עוד לפני האיידס); ג'רי באס, גיבור הסדרה, העביר את הזכויות לביתו ג'יני, והארגון הפך למשגשג. וכל הכיף הזה התבטא אך ורק בכתוביות הסיום המהירות שסגרו את הסדרה לתמיד.

הסיפור הזה היה צריך להימשך, אם לא לעוד עונה, אז בוודאי לעוד כמה פרקים. הפרק האחרון (שעלה לאוויר ביום א' האחרון) השאיר תחושה עמוקה שזה נגמר בצורה לא מתוכננת, שהסדרה היתה אמורה להימשך, אבל נגדעה באיבה. כי היה הרבה לאן להמשיך, והעובדה שזה לא נמשך עושה עוול לאחת מיצירות הספורט הטובות שראינו בשנים האחרונות (ובכלל). זה מתחיל עם המוזיקה המעולה (כולל שיר הפתיחה המצוין של הרכב ההיפ-הופ "The Coup"), ממשיך בקאסט הנפלא (ג'ון סי ריילי, קווינסי אייזיה בתפקיד הפריצה, ג'ייסון סיגל שמפתיע לטובה, וההברקה ושמה אדריאן ברודי בתור פט ריילי), ונגמר בבחירות אמנותיות קטנות, כמו שבירת הקיר הרביעי או הערות שנעשו דרך העריכה. בנוסף, "ווינינג טיים" גם סיפקה כמה מטאפורות אדירות על מנהיגות, על התמודדות עם הצלחה, על העימות המטאפיזי בין ג'רי באס לרד אאורבך של הסלטיקס. והיה גם כדורסל – סצנות מרהיבות של משחקים, שחזורים מדויקים של כמה מהלכים היסטוריים – מאסטרפיס אמיתי.

עם זאת,, לצד ההצלחה האמנותית, היו לא מעט אנשים לא אהבו את "ווינינג טיים", ובעיקר כאלה שחיו אותה עוד לפני. ג'רי ווסט, אגדת הלייקרס ומי שזכה לטיפול לא ממש מחמיא בסדרה בתור סוג של אלכוהוליסט זועם ומתוסכל, תבע את היוצרים על סכום כסף גבוה במיוחד (אולי עוד סיבה לכך שהיא נגמרה מוקדם מדי), וקארים עבדול ג'באר הבלתי נגמר כתב על הסדרה פוסט ארכני בבלוג שלו, בו טען שאפיזודות רבות פשוט לא קרו במציאות (למרות שלדעתי, הוא כן זכה לתפקיד מצוין בגילומו של סולומון יוז). ולמרות שהיא היתה שנויה במחלוקת, היא בכל זאת נתנה מקום ומשמעות לסיפור הגדול מהחיים של הלייקרס. כזה שכלל סקס, סמים והרבה אלי-אופ. ומעל הכל, היא היתה כיף לא נורמלי לצפייה.

לאור הכישלון המהדהד של "דה איידול", אפשר היה לצפות ש-HBO יידעו לשמור על מוצר טוב שיש להם, אבל כנראה שהתנאים הסביבתיים הרגו דווקא את אחת הסדרות היותר טובות שיצרה החברה. אז עם מה נישאר? תודה לאל שיש שידורים חוזרים. כי גם בצפייה שנייה ושלישית, "ווינינג טיים" עושה את העבודה. בנוסף, למי שמעוניין – נוצרו לא מעט סדרות דוקו על הלייקרס, כשהטובה שבהן (בעיניי) היא "Lakers/Celtics: Best Of Enemies" של ESPN, שמתארת את היריבות בין שני המועדונים וסדרות הפלייאוף הנהדרות. ואולי, כך אפשר לקוות, יום אחד מישהו ייקח את השורשים המצוינים שנזרעו בשתי העונות הללו וימשיך את הדרך (נטפליקס, אנחנו מסתכלים עליך). הסיפור הזה, וגם הסדרה הזאת, ראויים ליותר. הרבה יותר.
שתי העונות של "לייקרס: קבוצה מנצחת" זמינות ב-yes, ב-HOT ובסלקום TV