משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת ניצחון של שפיות

הסיפור של אינדינגב בשנתיים האחרונות הוא במידה רבה הסיפור של כולנו. הקריסה הגדולה של מדינת ישראל בשבעה באוקטובר 2023 שברה משהו בכל אחד מאיתנו ופגיעות ההדף לא הפסיקו להכות בנו עד היום. פסטיבל אינדינגב 2023 אמור היה להתקיים שבוע אחרי הטבח בפסטיבל נובה ובמרחק קילומטרים ספורים ממנו. המתחם כבר היה מוכן והולאם על ידי הצבא בימים שאחרי. הנזק הכלכלי שנגרם לפסטיבל האינדי היה משני לעומת הנזקים בגוף ובנפש. התחושה באותם ימים הייתה שזה כבר לא יחזור. שכולנו לא נחזור. איך אפשר לקום מדבר כזה. איך נוכל לחזור לרקוד.

קצת יותר משנתיים עברו והיום יקרה הבלתי ייאמן: אינדינגב חוזר הביתה. חזרתם של החטופים החיים הביתה ועצירת המלחמה יצרו רגע שבו אפשר פתאום לחזור. זאת לא "חזרה לשגרה", כי בישראל לא תהיה יותר שגרה עד להודעה חדשה. החזרה של אינדינגב למצפה גבולות וחזרתם של אלפי מעריציו שיעברו בשעריו היום ובמהלך הסופ"ש, היא חזרה אל התרבות אחרי שנתיים שבהן אי אפשר היה לרקוד, לצחוק, להתענג על היופי ולהתפעם מהמחשבה שביצירה התרבותית – בלי לחוש כאב מפלח מהשבר של הפקרת החטופים. וזה לא שלא ניסינו.

>> תופעת אור אדרי: "הלב שלי הוא משאבה והחברים שלי זורמים בו"
>> וואה וואה וואה: הקאמבק של שם טוב האבי הוא מה שהיינו צריכים
>> וואה וואה וואה: סליחה, הקאמבק של שם טוב האבי לא טוב בכלל

במהלך השנתיים האלה, ממש כמונו, אינדינגב ניסה להרים את הראש ולחזור לחיים. גם אנחנו סיפרנו לעצמנו שחייבים, שעל זה נלחמים פה, שצריך ואפשר ואפילו חובה לקיים תרבות בזמן מלחמה. המוזות לא יכולות לשתוק. אבל גילינו שדי קל להשתיק אותן. המלחמה המתמשכת הובילה לביטולי האירועים האלטרנטיבים שאנשי אינדינגב ניסו לקיים בחיפה ובתל אביב לאורך התקופה, וזה לא היה באד-לאק. אלה היו החיים בישראל. אלה עדיין החיים בישראל. שבריריים וזמניים עם אפס יכולת תכנון אמיתית קדימה. נסו להרים את הראש ומישהו או משהו יוריד לכם אותו.

על רקע כל זה, עצם קיומו של אינדינגב 2025 בסוף השבוע הזה הוא נס גלוי. זה לא היה קורה בלי התמיכה של הקהילה, שסיפקה להנהלת הפסטיבל את התמיכה הכלכלית בזמן חירום, בדיוק כפי שהמדינה כולה הייתה מתפוררת ללא התגייסותם של ארגוני המחאה והקהילות העירוניות בשעת המשבר הגדולה. זה לא היה קורה בלי ההבנה שתרבות היא אקט פוליטי עוצמתי וחיוני במציאות המתהווה, דבק שמחזיק אותנו ביחד ומצפן שמראה את הכיוון, ולכן אי אפשר לוותר עליה בשום מצב. גם לא כשיציאה לסרט, הופעה או הצגה הרגישה כמו טעות חמוצה וכואבת על רקע הקטסטרופה הכוללת. חייבים להחזיק ולתחזק את התרבות גם כשנראה שאין תקווה, כי היא עצמה התקווה.

וזה בדיוק מה שאינדינגב עושה, ועשה עוד קודם לכן בימים מעט רגועים יותר: היכולת לאסוף, לאצור ולחבר את הדברים הקטנים והיפים שמתרחשים במוזיקה הישראלית לכדי תמונה גדולה ומרגשת, תמונה יפה וברורה של מימדיה האמיתיים של תרבות האינדי ושל חשיבותה במארג הכולל של התרבות המקומית. אם מישהו טעה לחשוב שזה עניין קטן, שולי, נישתי – בא אינדינגב והראה שיש תקווה, יש צמיחה ויש התפתחות, כולל יחסי גומלין הולכים ומתהדקים עם המיינסטרים מצד אחד ועם האנדרגראונד מצד שני. כך הוא הפך להרבה יותר מפסטיבל. זו נקודת חיבור והיתוך תרבותית בעלת אימפקט רב-שנתי שהשפעתה מהדהדת מעבר לשלושה ימים שבהם הפסטיבל מתרחש. תמונת ניצחון מתמשכת של השפיות.

הדבר הנכון לעשות בסוף השבוע הזה, כאדם שוחר תרבות, הוא להשיג כרטיס לפחות ליום אחד ולדהור אל המדבר. אל תתנו לסולדאאוט לעצור אתכם. לאינדינגב מגיעה תמיכה וסולידריות מכל שוחר תרבות, גם אם זאת לא המוזיקה שלכם. כן, מרחק ריצה קלה מהגבול עם עזה, כשהדי המלחמה עדיין דועכים והטראומה עוד בעיצומה, המוזיקה הייתה יכולה גם לצרום. הניהול האמנותי של הפסטיבל הבין זאת היטב ויצר גם תוכנית פאנלים ודיונים במתחם אדמה שיעסקו בעזה, במלחמה ובמחיר הכבד שגבתה משני צדי הגבול, ובעיקר בתקווה שאפשר לשנות את כל זה ולחיות בשלום. איזה פסטיבל עושה דבר כזה? פסטיבל שהוא הרבה יותר מפסטיבל. כפיים לגזורים שלא מוותרים ומנסים.
>> אינדינגב 2025, 15.11-13.11, מצפה גבולות. כרטיסים אחרונים כאן