אישה על כיסא הבמאי: מסמך חשוב, שנועד בעיקר לקולנועניות משוכנעות

"אפילו הצלם היה צלמת", אמר קובי מידן בתוכנית מיוחדת של "סוכן תרבות" שבמהלכה הוכרזו באחרונה פרסי אופיר לקולנוע הישראלי שנת 2020. רוב הפרסים, בהם פרס הסרט הטוב ביותר, הוענקו לסרטה של רותי פרי-בר "אסיה". פרי-בר, שסרטה מתמקד ביחסים בין אם לבתה החולה, החליטה להרכיב צוות הפקה שרובו נשים, גם בתפקידים שעדיין מזוהים עם גברים. הזיהוי האוטומטי הזה עולה מאותה התנסחות מוזרה של מידן, וגם משמו האירוני של סרטה התיעודי של סמדר זמיר "על כסא הבמאי יושבת אישה", שיוצג במסגרת פסטיבל סולידריות אונליין (3-10 בדצמבר).

הטריילר לסרט: 

הסרט אינו עוסק באמנות הקולנוע של במאיות, אלא מתמקד בחוויות מההפקה של 26 נשים ישראליות (מתוך כ-60 בסך הכל) שיצרו סרטים עלילתיים. כולן יושבות על רקע שחור ומספרות על מפגשים עם לקטורים (גברים) אטומים בקרנות, על תמות שאינן מטופלות בסרטים של גברים (וגם של סטודנטיות שגדלו על סרטים של גברים), על התמודדות עם ציפיות סטריאוטיפיות (גם שלהן מעצמן), על התנהלות שונה על הסט, על הקושי להחליט מה עושים קודם – סרט או ילד. לא מדובר במקהלה ששרה בקול אחד. חלק מהמרואיינות מתמודדות גם עם הציפיות המוקדמות של זמיר, ומסרבות להתנסח כנציגות של המין הנשי.

חמישה סרטי מופת ישראלים שביימו נשים

כוחו של הסרט הוא בריבוי קולותיהן של יוצרות רהוטות ומעניינות, בנות דורות שונים – ממיכל בת אדם, ציפי טרופה ולינה צ'פלין, דרך ג'ולי שלז, איילת מנחמי, דינה צבי ריקליס ומיכל אביעד ועד קרן ידעיה, מיה דרייפוס, הגר בן אשר, שירה גפן, מיכל ויניק, מייסלון חמוד, דנה גולדברג, רמה בורשטיין וטליה לביא (וזאת רק רשימה חלקית). עם זאת, מארג הראיונות הזה מתפקד כמסמך מחקרי בעל ערך ארכיוני, יותר מאשר כסרט.

מייסלון חמוד. צילום: איליה מלניקוב

ההתחלה מאוד חיננית ומבטיחה. באמצעות קטעים מסרטי ארכיון "על כסא הבמאי יושבת אישה" מגולל את סיפורה של אלידע גרא, שב-1969 יצרה את "לפני מחר". הסרט הזה, שנגאל מהשכחה ב-2013 כשהוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות (כמה חבל שזו היתה שנתו האחרונה של הפסטיבל הנהדר הזה), נרשם כסרט הישראלי הראשון באורך מלא שבויים על ידי אישה. אבל כשבעלה נטש את הבית אחרי מלחמת יום כיפור, גרא היתה צריכה לפרנס את עצמה ואת ילדיה, ולכן התמקדה במחול ולא יצרה עוד סרטים. גרא, שהלכה לעולמה ב-2017, מגולמת בסרט בקולה של השחקנית גיליה שטרן שמדברת במבטא אמריקאי.

אחרי האקספוזיציה הזו, הסרט (שאורכו שעה) עובר לשוט מסוגנן מתוך סרטה של מיכל בת אדם "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית" מ-1994, שבו הבמאית מגלמת במאית המביימת סרט אוטוביוגרפי. אבל אז התמונה מתחלפת בקלוז אפ של בת אדם, המספרת למצלמה על אנשי הצוות שהיה להם קשה לקבל הוראות מאישה שיודעת מה היא רוצה. היא אינה אומרת דבר על 12 הסרטים שכתבה וביימה. וכך גם רוב הבמאיות שמדברות אחריה. פחות מחצי מהן זכו שקטעים מסרטיהן ישולבו ב"על כסא הבמאי יושבת אישה". ולכן אף שיש בסרט לא מעט עניין, נראה שהוא פונה בעיקר לקהל משוכנע מראש של קולנועניות, ואינו תורם הרבה להעמקת ההבנה של הקולנוע המרתק שהן יוצרות.

הדוברת האחרונה היא יעל קיים, שמספרת איך רק אחרי מות סבתה, שלדבריה "אף פעם לא יצאה מהמטבח שלה", היא הבינה שדמותה התגלמה בגיבורה של סרטה היפה "ההר". "הסיבה שרציתי שהדמות הזאת תופיע במטבח עם הגב, זה כי כשהייתי קטנה, הייתי באה אליה אחרי בית ספר והיא היתה מושיבה אותי על שולחן קטן במטבח, והיא היתה עם הגב אלי כי היא היתה עושה כלים, והיינו מדברות".  קיים ממשיכה ומספרת שסבתה לא רצתה להיות במטבח, אבל ההיסטוריה טפחה על פניה. הסיפור העצוב (והמייצג) הזה זורה אור על הסצנה מתוך "ההר" שמשולבת אחריו, אף שבסצנה הזאת הגיבורה החרדית, המתבלת את התבשיל שהיא מכינה ברעל עכברים, מצולמת דווקא מהצד.

הדוגמה המעניינת הזאת מחדדת מה חסר בשאר הסרט, שהאפילוג המרגש שלו מוקדש לדברים מעוררים השראה שאמרה רונית אלקבץ המנוחה, הנשמעים על רקע סצנה יפיפייה מתוך סרטה "ולקחת לך אישה".

הסרט יהיה זמין לצפייה בישראל בלבד ל-24 שעות החל מ-5.12.2020 בשעה 20:00 שעון ישראל, ועד לתאריך 10.12.2020. במוצ"ש ב-21:00 תיערך שיחה עם הבמאית סמדר זמיר בהנחיית רנא אבו פריחה. לפרטים נוספים.