אחרי ההצלחה הגדולה של "הפשוטע", בתאגיד לא מבזבזים זמן ומיד מפנים את המקום לסיטקום הבא. "אנשים שפגשתי", הסדרה החדשה של מתן חלק, עלתה אמש, במוצאי יום הכיפורים, בכאן 11 – כשהציפיות ממנה היו גבוהות מאוד. עכשיו נשאר רק לראות אם היא גם תעמוד בהן. מתן חלק הוא אחד המטאורים הגדולים של עולם הקומדיה הישראלי. בחור שהחל את דרכו בטוויטר כאוהד הפועל באר שבע, תחת הכינוי "שזיף", והפך למשורר קומדיה עם סגנון ייחודי שהפך אותו ללהיט של ממש. משם הוא המשיך באותה התנופה לכתיבה לשלל תוכניות סאטירה ("בובה של לילה" ו"ארץ נהדרת", למשל), לשני ספרים ("אנשים שפגשתי בדמיון", שיצא ב-2023, ו"לעומק ולרוחב", שיצא שנתיים אחר כך) ועכשיו – לפסגה שלו עד כה, סדרה משלו. הקומדיה שהחלה בתור רפרנס נידח של משוגעים לדבר, "קומיקאי של קומיקאים", פוגשת סוף סוף את הקהל הרחב באמת.
>> הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא לא קלאסיקה, אבל הוא אמור להיות

"אנשים שפגשתי", לא קשה לנחש בגלל השם, מבוססת על ספר הביכורים של חלק – "אנשים שפגשתי בדמיון". כמו הספר, שהוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים, המשך לשרשורים שהוא ידע לייצר בכישרון רב בטוויטר, גם הסדרה מאמינה בריבוי סיפורים ודמויות. במרכזה נמצא "סימי סנטר", מרכז מסחרי שכונתי בבאר שבע, שממנו צומחים הסיפורים על האנשים שחיים ועובדים בו – ספק מומצאים, ספק אמיתיים – כשהגיבורה הראשית של הסדרה היא בעצם העיר באר שבע.

חלק חבר לאנשים שהוא מכיר היטב מעולמות הקומדיה והכתיבה: עמרי עמית ואדר מירום, שניים שכתבו איתו ל"בובה של לילה", ולצדם אבירם בוכריס. עמית ומירום כבר רשמו בשנים האחרונות שתי הצלחות בולטות. הראשונה היא "החיים הם תקופה קשה", שיצרו יחד עם חנוך דאום, והשנייה היא "תוצרת בית" – הלהיט הגדול של מלחמת "שאגת הארי" (אולי חוץ מההתראה האיומה ההיא של פיקוד העורף). החיבור האמיתי ש"אנשים שפגשתי" משדרת הוא, באמת, ל"תוצרת בית" – בשל העובדה ששתיהן מתחברות למקום הטבעי ביותר, לנוף הילדות של יוצריהן. מירום בא מערד, חלק – כאמור – מבאר שבע, אבל שתי הסדרות בעצם מנסות לספר את אותו הסיפור. את הבית הלא מושלם, הקצת מוזנח, הקצת הזוי ומאוד לא ממורק ותל אביבי, אבל גם את המקום היפה והמקסים שבו הם גדלו. עמית, מירום וחלק הצליחו להביא כתיבת פריפריה טובה למסך – שבדרך כלל לא ממש מתעניין במקומות האלה. אלא אם משהו מתפוצץ באוויר.

"תוצרת בית" ו"אנשים שפגשתי" משתמשות אמנם בשפה שונה – "תוצרת בית" הרבה יותר ריאליסטית וכואבת לעתים, "אנשים שפגשתי" הרבה יותר משעשעת ומצחיקה מהבטן – אבל לשתיהן יש קו אחד מחבר: היחסים המורכבים עם המולדת. גם כשהדמויות מתרחקות מהמקום שממנו באו, המקום בשום צורה לא עוזב אותן. עד עצם היום הזה. ובכל זאת, יש הבדל אחד משמעותי בצורה בין שתי הסדרות – והוא דרך הביטוי. "תוצרת בית", בסופו של דבר, מספרת סיפור אחד שלם. "אנשים שפגשתי", לעומת זאת, מאמינה בריבוי סיפורים. יש כמה דמויות שחוזרות על עצמן, אבל קווי העלילה בסופו של דבר נפרדים. אנחנו מגיעים מתוך רצון לפגוש את המגוון: מדמויות שקל להתאהב בהן ועד דמויות שעושות את העבודה קשה יותר. בכך, הסדרה מתארת בצורה נפלאה את המורכבות שיש בחיים במקום כמו באר שבע.

ובכל זאת, כמי שקרא את הספר ומאוד אהב, דווקא מתחשק לי לראות את חלק מספר סיפור יותר עגול. לא רק סיפורים קצרים שנגמרים בפאנץ', מצחיק ככל שיהיה – אלא משהו יותר מתמשך. אולי זה יהיה השלב הבא ביצירה המדהימה שלו. אבל את הדבר הספציפי שהוא עושה – מהשרשורים, דרך הספרים ועד סדרת הטלוויזיה – הוא בהחלט עושה ברמה הגבוהה ביותר.

הסדרה גם מצליחה להביא לעצמה קאסט מרשים מאוד. על משקל הכדורגל, אם "הפשוטע" הלכה על סגל צעיר שצמח מלמטה, "אנשים שפגשתי" הלכה על גלאקטיקוס: אורנה בנאי, טל פרידמן, יניב ביטון, דאנה איבגי, ארנון צדוק ואפילו הופעת אורח מרהיבה של אסי כהן. זו אולי הבעת האמון הטובה ביותר בקומדיה של מתן חלק – העובדה שהאנשים הכי מצחיקים בטלוויזיה בחרו לשים את הז'יטונים, ואת הזמן שלהם, על הסדרה של היוצר הצעיר.

כפי שנכתב כאן בעבר, "אנשים שפגשתי" היא חלק מהטרנד הלוהט של השנה העברית האחרונה בטלוויזיה – והוא הסדרות הביוגרפיות. אולי בצל המלחמה קצת קצנו בסדרות שמספרות סיפורים גדולים ואפיים, הריאליטי מעט דועך ומדע בדיוני אף פעם לא ממש התעורר כאן. מה שאנחנו מחפשים, אפשר לראות דרך הסדרות שיצאו השנה, הוא אנשים מצחיקים – אדר מירום, מתן חלק, בר אלמליח, חנוך דאום, אריאל וייסמן – שיביאו למסך את הסיפור שלהם. לפעמים הם יכסו אותו ולפעמים לא, לפעמים הם ילכו על גלאם ("הפשוטע") ולפעמים על ריאליזם ("תוצרת בית"), אבל האמירה היא אותה אמירה – סיפור החיים הוא הסיפור. כמה שיותר אמיתי, כמה שפחות בולשיט.

ואני חושב שזה היופי והקסם הגדול של "אנשים שפגשתי". היא סדרה שאמנם משתמשת בסיפורים פנטסטיים, ספק מומצאים, אבל ברור לך שהם מבוססים על אחוז מסוים של מציאות. לא תמיד זו מציאות נעימה – אבל כזו שאתה יכול להתחבר אליה. כי גם אם לא גדלת בבאר שבע אלא בעיר אחרת, אתה יכול למצוא בסיפורים שלהם את הסיפורים שלך. והקרבה הזאת, שוברת המחיצות, היא הדבר הכי יפה שטלוויזיה יכולה לעשות.

"אנשים שפגשתי" היא עוד רגע שבו דור שלם של קומיקאים עושה את הצעד קדימה, לעבר הפריים טיים. זה לקח הרבה זמן, אולי אפילו יותר מדי, אבל בהחלט אפשר לראות את זה עכשיו. דור שצמח ברשתות החברתיות ושייף את הקומדיה שלו בציוצים, פוסטים ורילסים – עולה עכשיו על הבמה המרכזית.

הקבוצה האהודה על מתן חלק, הפועל באר שבע, הייתה רחוקה 18 שניות מהעפלה היסטורית לליגת האלופות. לא אתפלא אם מועד הסדרה נקבע כדי ששני המוצרים האלה יושקו במקביל – באר שבע בצ'מפיונס ומתן חלק בפריים טיים של התאגיד. באר שבע בסוף לא עלתה, אבל חלק כן הצליח להעפיל לצ'מפיונס מבחינתו. וכמו כל סיפור סינדרלה טוב, כיף פשוט לראות, לצחוק ולהתאהב.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• אסי כהן
• תאגיד השידור הציבורי
• סיטקום
• טל פרידמן
• דאנה איבגי