ארי פולמן רוקד עם חנוך לוין ואנה פרנק. הפוליטיקה תגיע מעצמה

"מתאבל ללא קץ", מחזה של חנוך לוין מ-1999 שלא הועלה בחייו, עלה על במת תיאטרון הקאמרי בינואר 2020 וגרף ביקורות מתפעמות. ב-2 במרץ, חודשיים לאחר מכן, נפגשתי עם במאי ההצגה, ארי פולמן, בסטודיו שלו ביפו לצורך ראיון על ההתנסות הראשונה שלו בתיאטרון. שוחחנו גם על סרט האנימציה שלו "איפה אנה פרנק", שעליו עבד במשך שנים רבות. אבל אז הגיעה הקורונה וסגרה את העולם. 

מתוך המחזה "מתאבל ללא קץ". צילום: רדי רובינשטיין

מיליוני מחוסנים אחרי כן, "מתאבל ללא קץ" חוזרת לבמה (החל מה-29.7). בזמן שחלף, פולמן הספיק להשלים את הסרט, שזכה לבכורה עולמית בפסטיבל קאן מוקדם יותר החודש. לרגל צימוד האירועים הזה הגיע הזמן לשלוף את הראיון מהמחשב שלי ולשלוח אותו למחשבים שלכם. הנה לפניכם הראיון כפי שנכתב אז, כשעוד לא ידענו מה מצפה לנו.

התיאטרון הוא עולם מלא בספוילרים

"הרמתי ידיים בנושא הספוילרים. קראתי היום ביקורת שתיארה הכל לפרטי פרטים. אז ויתרתי. בהתחלה אמרתי שאשלח לכל מי שכותב על ההצגה איזה ברושור". ארי פולמן, במאי קולנוע בדרך כלל, עובד לראשונה בתיאטרון, ומגלה ששם עניין הספוילרים פרוץ עוד יותר מאשר בקולנוע. כמי שחוותה את ההצגה המסעירה הזאת בלי לדעת דבר מראש, אני מתחייבת לא לחשוף שום דבר מהותי מעבר למה שמתגלה בדקות הראשונות, כי חלק מהאימפקט האדיר של ההצגה עלי היו הגילויים המאוחרים ששלחו אותי אחורה, לעכל מחדש מה שראיתי. 

המתאבל שבשם המחזה הוא מלך, בגילומו של מוריס כהן המצוין. כוכבת נוספת של ההצגה היא התפאורה החיה בשחור לבן, המשלבת אנימציה ותיאטרון צלליות מצולם שמוקרנים על מסך מאחור, ועל קשת שממסגרת את הבמה בחזית. את התפאורה עיצב דוד פולונסקי, שעבד עם פולמן בסרטים שפרסמו את שמו בעולם, "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים". 

כשנכנסתי לאולם וראיתי את הבמה ואת הצעצועים החיים, חשבתי טים ברטון.
"אל תגידי לדוד, הוא ייעלב. הוא מחבב אותו פחות ממני. ההשראה היתה אקספרסיוניזם גרמני טהור – 'הקבינט של ד"ר קליגרי', 'נוספרטו' והסרטים של פריץ לנג. שחור לבן, אור וצל, פרספקטיבות מעוותות בעיקר בהתייחס לעומק, והבלטה של המלך על ידי האדום". 

כמו שעשה ספילברג ב"רשימת שינדלר".
"לא חשבנו על 'רשימת שינדלר'. בכלל לא הייתי זוכר את הסרט אם הבן שלי לא היה עושה עליו עבודה לבית הספר ביום השואה. לא יכול לסבול את הסרט". 

למה חשבת שאקפרסיוניזם גרמני יתאים לטקסט הזה של חנוך לוין?
"כי יש מחזה בתוך מחזה, עם טוויסט. וסוג של אימה. אני לא יכול ליצור שום דבר אם אין לי עולם. מתייחסים אל חנוך לוין כאל גדול המחזאים, אבל הוא היה גם במאי עצום. הייתי צריך להתנתק מזה לחלוטין. והיה עניין נוסף. ליליאן ברטו (אלמנתו של לוין – י.ש.) אסרה עלי לשנות אות בטקסט. זה היה מכשול שלקח לי זמן להתרגל אליו".

חנוך לוין. צילום: פסי גירש

איך הסתדרת עם זה?
"היום אני חושב שהיא צדקה. זה טקסט כל כך גבוה ומעולה שצריך לשמור עליו לאורך הדורות. אבל אתה חייב להרגיש חופש כבמאי. והרגשתי כבול. אמרתי לה שאם חנוך היה מביים את זה בחזרות הוא היה משנה דברים תוך כדי עבודה. היא אמרה 'נקים ועדה. אם אתה רוצה להוריד ו"ו חיבור, תבוא ותטען'. אז שחררתי. זה עזר לי להתרכז בדברים אחרים. יש מלה אחת שהוספנו בכל המחזה – יוסי סגל בא אלי יום אחד בחזרות ואמר 'כשאני אומר 'והרי אבות אנחנו, יש פיות ילדים להאכיל?', אני יכול להוסיף נכדים?'. אמרתי 'בוא נוסיף נכדים'. היא תתמודד. באירוע הסיום שתינו קצת וסיפרתי לה והתגלגלנו מצחוק. גם השיר שאפי (בן צור) שרה במחצית – עבדתי עם המחברת המקורית של חנוך והיה פתק משודך לאחד העמודים עם השיר הזה. אז הוספנו את זה והיא הלחינה".

חשבתי שהתמונות האחרונות קצת פחות חזקות ושאולי לוין הניח את המחזה בצד עד שימצא סיום עז יותר.
"אין לדעת אם המחזה גמור. דיברתי עם שתי נשותיו ואנשים שעבדו איתו. אף אחד לא יודע אם המחזה גמור ולמה הוא לא העלה אותו. הוא אחד האדירים שלו בעיניי. אני מאמין שאם הוא היה מביים את זה הוא היה מטפל בשלושת התמונות האחרונות. מוצא פתרונות ברמת הקצב. כמו בקולנוע, כשאתה יושב בחדר עריכה ואתה צריך לזרז את זה קצת". 

הכוח של התיאטרון כאמנות, ושל השחקן החי שעומד מולך, הוא אדיר

מאז שעלתה על הבמה, פולמן צפה בכל ההצגות, פרט לאחת. לדבריו, "הפחד שלי בבכורות זה כשלים טכניים. הבכורה של 'קלרה הקדושה' היתה בפסטיבל חיפה, והסרט נשרף שש פעמים. כך הקרנת סרט של 86 דקות נמשכה שעתיים וחצי. אז זה מה שהעסיק אותי בהצגות הראשונות. ברגע ששחררתי, כי הבנתי שזה מופיע ערב ערב, היה לי יותר קל. כבמאי קולנוע יש לך אובססיה לנעול. להגיד לשחקן 'זה זה. מחר זה חייב להיות זה גם'. כי בקולנוע אם זה זה, יש לך את הטייק, וגם אם תצלם עוד עשרים טייקים, בחדר עריכה אתה לבד. בתיאטרון החיים שזה מקבל הם נפלאים. זה דבר שגודל בתוך עצמו". 

ספר לי על ההחלטה לעצב להצגה עם רקע חי.
"באתי עם העולם שלי. יש הרבה אספקטים של הלם בהצגה. כשאתה קורא את המחזה רזה, זה קשה מדי. היה צריך לעטוף אותו במעטפת הזאת, מהאקספרסיוניזם דרך המחול והמוזיקה והצעצועים הגדולים, שהם לא במחזה, כדי שזה יהיה נגיש בכלל". 

מתוך המחזה "מתאבל ללא קץ". צילום: רדי רובינשטיין

חשבת בכלל לעבוד בתיאטרון לפני שליליאן פנתה אליך?
"תמיד קינאתי בחברים שלי, שחקנים, שמספרים לי על הפקה חדשה ואני נוסע באוטו, תקוע באיזה פקק, וכבר רואה פוסטרים שזה עולה. אתמול דיברנו על זה ומחר זה כבר עולה. יחסית למאתיים שנה שאני עובד על כל סרט אנימציה, זה נשמע לי כמו חלום. וגם הכוח של התיאטרון כאמנות, ושל השחקן החי שעומד מולך, הוא אדיר. מצד שני, היכולת ליהנות מתיאטרון יותר קשוחה מאשר בקולנוע. אני יכול לראות עם הבן שלי את 'פרסונה' בפעם הראשונה, ומחר ללכת איתו לקניון ולראות 'משימה בלתי אפשרית 6' שזה אחלה בילוי. בתיאטרון אם לא הכל פיקס נורא קשה לך, כי כל זיוף צורח. אלה אנשים חיים, ואין את הפילטרים שיש לך בקולנוע, בעריכה, במצלמה מוחזקת ביד, באלף מניפולציות". 

אתה רואה הרבה תיאטרון?
"כן. גם בלונדון. אני הרבה שם. את כל הרקעים של 'איפה אנה פרנק' צילמנו עם צוות הסטופ מושן של ווס אנדרסון". 

״אני מסבך לעצמי את החיים כי אני דפוק״

מה באמת קרה עם הסרט הזה?
"זה סיפור ארוך. שבע וחצי שנים אני עובד על זה. הפקת ענק קשוחה מאוד. שש מדינות – ישראל, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, אנגליה ואוסטרליה. תקציבים מפלצתיים. 129 אלף ציורים. 1,200 שוטים. הדמויות באנימציה קלאסית והרקעים בסטופ מושן".

למה אתה מסבך לעצמך את החיים?
"כי אני דפוק. לא רוצה לעשות כל פעם אותו דבר. רוצה משהו שיאתגר אותי. אבל זה היה רעיון משוגע. וכל מה שהיה צריך לקרות קרה". 

ארי פולמן בפסטיבל קאן עם "איפה אנה פרנק" (צילום: גטי אימג'ס)

אחרי הראיון פולמן מראה לי סצנה מתוך הסרט, שעוקב אחר החברה הדמיונית קיטי שאנה הקדישה לה את היומן שלה,  וזה נראה מדהים.

איך בכלל הגעת לאנימציה?
"עשיתי סדרה תיעודית בשם 'החומר שממנו עשויה האהבה' שיצאה ב-2004. עקבתי אחרי שמונה סיפורי אהבה וצילמתי פסיכואנליטיקאים ופסיכיאטרים שיביאו את הזווית שלהם על האהבה. כשהתחלתי לערוך את זה, החיבור בין הסיפורים האמיתיים לפן האינטלקטואלי לא עבד. מישהו שבור לב נחשף למצלמה, ומדברים עליו במונחים אינטלקטואלים. זה יצא מתנשא. חיפשתי דרך לשלב את הדברים וככה הגעתי לאנימציה. עבדתי עם יוני גודמן ודוד פולונסקי וראיתי שאני חי בתוך השפה הזאת, כי אני לא נשפט על ההגזמות שלי. אחרי 'באשיר' אמרתי בחיים לא, ואז עשיתי את 'כנס העתידנים'. ואז אמרתי באמת בחיים לא ואז הגיע 'איפה אנה פרנק'. לפחות הפעם זה לא היה רעיון שלי".

"איפה אנה פרנק" (צילום: יחסי ציבור)

אחד הרגעים המפעימים בהצגה צומח מתוך מונולוג של המלך. "מרַכז חיי בבוהן נעה, מעלה-מטה בתוך הנעל; אלמלא נדנוד הבוהן, במה הייתי ממלא את מרחבי הציפייה? 'ואיך החיים?' תשאלו, "תודה, מזיזים בוהן". הבוהן הנעה של המלך מתניעה מעין מחול של כל הדמויות. תהיתי איך נולד הרגע הבימתי הזה. "אמרתי לכוריאוגרף, אנדריאה קונסטנזו מרטיני, שזה רגע שאני רוצה להגדיל, כי זאת סובלימציה פיזית של המלך על האובדן. אמרתי 'בוא נעשה תנועה כוללת של הבמה סביב הבוהן'. והוא כבר עיצב את זה. כך גם בטקס הוודו. חיפשתי בטקסט הרחבות שיהיו בתנועה – רציתי לבנות עולם שיאפשר לספוג את העולם הקשוח הזה. ומצאתי את שני המקומות האלה". 

גם התנועה של מוריס כהן מושכת את העין. הוא מלכותי כזה.
"עבדנו על ההליכה שלו. והגבהתי אותו. לא רק בשביל שיהיה ענק, אלא שיהיה משהו בתנועה שלו שיסדר אותו אחרת. כל פיזיות של כל שחקן שם היא חלק מבימוי. אני לא מאמין שיש כזה דבר שחקן תיאטרון ושחקן קולנוע. אני חושב שזה מה שהבמאי עושה איתם. זה דרך חיים להיות במאי. זה איך שאתה רואה את העולם". 

מתוך המחזה "מתאבל ללא קץ". צילום: רדי רובינשטיין

איפה אתה מתחבר אישית לאבל הנצחי שבמחזה?
"השכול והמוות תוקפים כל אחד מאיתנו. כשאתה קורא את המחזה זה מדגדג לעשות משהו פוליטי. ואז אתה אומר בשביל מה, לא צריך. כל אחד ייקח את זה לשם, בעיקר בגלל הרפטיציה של המוות. את המיטה עיצבנו כמו מזבח, אבל לא צריך לנופף בפוליטיקה ישר לפנים של הצופה. מה שזה לא יהיה, במדינה הזאת זה תמיד ימשוך לקדושת המוות או למוות המיותר".

והמלך?
"המלך מונע מאשמה על זה שהוא לא מרגיש. האשמה שאנחנו ממשיכים לחיות ואין לנו את הכוח להתאבד. אשמה על החיים זה דבר שכל אדם שגדל בבית של ניצולי שואה מכיר ב-DNA. וגם אשמה של חיילים קרביים. הדלק הוא האשמה של המלך. האכזריות היא רק פועל יוצא של האשמה. האתגר שלי היה שבסוף תרחמי על המלך. כי אם הוא רק אכזר אז למה להביא אותך מהבית".
"מתאבל ללא קץ" תעלה בתיאטרון הקאמרי בסופ"ש הקרוב ובסופ"ש הבא. פרטים וכרטיסים כאן.