כן, זה היה קרינג' מוחלט. אבל "ארץ נהדרת" גרמה לנו לבכות

תחת הרושם המעורער שעוד לא נמחה מהנאום של דונלד טראמפ ומ"חזון המזרח התיכון החדש שלו", ובתוך המבוכה שמעוררים הימים האלה, "ארץ נהדרת" חזרה למסך אתמול עם פרק חדש ועם התחושה שקצת כמו המציאות, גם הפרק הזה של "ארץ" היה לא יציב והכיל כמה רגעי שיא, אבל גם כמה החמצות גדולות ורגעים שהיו יכולים להיעשות טוב יותר.

>> כולם רוצים להיות "פאודה" החדשה. אבל לא כולם יכולים // ביקורת
>> מערכות החדשות חייבות לעצור את ריאליטי החטופים. ובדחיפות // ביקורת

הסטייטמנט המרכזי של הפרק הגיע כבר בראשיתו, ודווקא לא היה קשור לנושא המרכזי (ביקור נתניהו בארה"ב, על כל האספקטים שלו). זה היה המערכון ששודר לפני הפתיח, לצלילי השיר "תתארו לכם" של שלמה ארצי. שם, באמצעות AI, הוצגה מעין "ממשלה אלטרנטיבית" – כזו שבה לירי אלבג היא ראש הממשלה, עינב צנגאוקר היא נשיאת המדינה, אמילי דמארי היא השרה לביטחון לאומי ועוד ועוד.

אסתטית, השימוש ב-AI הוא לא פשוט ומעורר קרינג' רב (ואולי גם דרך אינטליגנטית לעקוף את זה שאי אפשר באמת לחקות את גדי מוזס או יפה אדר) – אבל נדמה לי שבמקרה הזה החזון ניצח את האסתטיקה. זה היה רגע מרגש, שהעמיד לחלוחית בעין (מה ש"ארץ" עושה מעט מדי, לטעמי) והיה אמירה מערכתית חשובה. זה היה עוד מקרה שבו "ארץ" מדגישה את הפער בין ההשראה שמספקים אנשים מן השורה (אזרחים, חיילים, מתנדבים) – לבין היעדר ההשראה העמוק שמספקים הפוליטיקאים שיופיעו עוד שנייה על המסך. כמה שאר רוח, הקרבה, אנושיות ופטריוטיזם במלוא מובן המילה היו אצל כל אחד מהגיבורים שמסתובבים סביבנו, וכמה אין את חומרים ממש אצל המנהיגות הנוכחית.

כלומר, זהו בעצם החזון האופטימי ש"ארץ נהדרת" משרטטת. כמובן שאין כאן קריאה אמיתית ללירי אלבג להיכנס לראשות הממשלה (היא מספיק סבלה בחיים שלה), זו ההקצנה שסאטירה יודעת להשתמש בה, אבל היא כן קריאה לבני דורה של אלבג – אלה שנלחמו כתף אל כתף בעזה, אלה שלקחו אחריות על המדינה כשהמדינה נעלמה, לעשות את הצעד הנוסף ולהחליף את דור הפוליטיקאים הישן.

לצערם של אנשי "ארץ", שאר הפרק לא ממש עמד בסטנדרט הזה. היו כמה הברקות משמעותיות, הן ברמה הקומית והן ברמה התסריטאית: גיבור הפרק, עם כל הכבוד לאיחוד המרגש בין ביבי, שרה ויאיר היה החיקוי של דונלד טראמפ (שלאט לאט הופך להיות דמות קבועה, בהתאם למקום שלו בחיים שלנו עכשיו). מעבר לעובדה שהחיקוי הולך וגדל עליי (והיו לו כמה רגעים מצחיקים באמת), היתה כאן תקיעת סיכה בבלון האופוריה סביב טראמפ. 

כמו בפרק ששודר באמצע ינואר, שבו השרים וראש הממשלה שרים "טראמפ יבוא", ואז מגלים שההבטחה של טראמפ לא משהו; המסר של "ארץ" היה להציג את טראמפ כפי שהוא – מי שכל חייו היה סוכן מכירות ממולח, שידע לשווק עסקאות נדל"ן מפוקפקות. עזה החדשה היא בסך הכל עוד פרויקט של האיש הזה – ולכן, לכל הפחות, כדאי מאוד לקחת את המילים שלו בעירבון מוגבל.

גם החיקויים של כתבי "חדשות 12", יונה לייבזון וירון אברהם, היו הברקה – לא רק ביכולת לפצח את המימיקות העדינות של אברהם (ובעיקר את הסרקזם) או את המכניות המסוימת של לייבזון, אלא בעיקר בסכין הקטנה שננעצה שם כלפי המהדורה ששודרה לפני "ארץ"; הלעג לשימוש בביטוי "גורם מדיני בכיר", ועצם ההבנה שגם החדשות הפכו לסוג של מופע שמשחק כל הזמן את המשחק העדין שבין חדשות לבידור.

חיקוי נוסף שבאמת הצליח היה זה של רון דרמר – עוד דמות שלא קל לחקות, אבל הצליחה להפיל בעיקר בזכות מי שחיקה – אורי לייזרוביץ', אחד האנדרייטדים הגדולים בתולדות "ארץ". הוא ייצר דמות חדשה (כי אף אחד לא באמת יודע איך דרמר מדבר) שהיא גם מצחיקה וגם סאטירית – להמחשת חוסר הקשר שבין דרמר לבין הישראליות הכביכול-אותנטית שהממשלה אמורה לייצג.

מה שפחות עבד, בעיניי, היה שורה של ראיונות שאפשר היה להסתדר בלעדיהם בבטן התכנית. מדני לוי המפכ"ל בניו יורק (כולל בדיחת ה"אני לא הומו אבל אני אשתמש ברפרנסים של הקהילה", בדיחה שכבר בוצעה בקטע שבו שלמה קרעי מתייחס לאירוויזיון), דרך רמטכ"ל תאילנד (ניסיון הרבה יותר מדי מתאמץ להכניס את הבדיחה על כך שאנחנו לא זוכרים את השמות של התאילנדים שחזרו מהשבי), וכן – גם מערכון "האיחוד" בין ביבי, שרה ויאיר לא המריא. את התובנה שמדובר בחבורת נהנתנים סיפרתם כבר לא מעט – הרבה יותר מעניין אותי, כמו בפרק שעבר, ההשקה של זה למינויים ולבחירת האנשים בתפקידים הבכירים. הרגע שבו זה פוגש את חיינו באמת.

זה המשיך גם עם שני מערכוני החוץ שכיכבו בתכנית – הראשון הוא מערכון "הצלב האדום", קאמבק מעניין לימי "מערכוני ההסברה" בעונה הקודמת. שוב מערכון שמבוצע באנגלית, שוב טייק אוף על פרסומת כדי להעלות נושא כאוב (הפעם את ההתנהלות השערורייתית של הצלב האדום סביב הטיפול בחטופים). אבל אם בעבר "ארץ" ידעה לעשות את זה בצורה מתוחכמת (נניח, כמו במערכון החמאסניקים שחוגגים בקטאר), הפעם יש תחושה שהפאנצ'ליין קצת התארך והחמיץ. גם המערכון על ה-AI שסגר את התכנית היה משעשע ברובו (בעיקר הפאנץ' שלו), אבל הרגיש כמו משהו שאפשר היה להדק ולקצר ועדיין היה עובד באותה המידה.

מתוך פרק של שעה, מה שייזכר הן בעיקר אותן 46 שניות בתחילת התכנית. "ארץ נהדרת" חזרה כאן לרגעים שבהם היא מצליחה לצאת קצת מהשגרה הקומית, ולהגיד משהו עמוק יותר על החברה שבתוכה היא חיה. זה תמיד קצת מוזר לבכות מתכנית מצחיקה, אבל נדמה לי שהאופטימיות – שהגיעה מתכנית די צינית – היתה רגע שבו היה מותר גם לדמוע קצת ולהודות שהגיבורות והגיבורים האלה שוב איתנו, רגע לפני שנתפנה שוב לצחוק על דניאל גרינברג.