לא פעם נכתב, גם כאן, על הדרך שבה "ארץ נהדרת" משקפת את מצב הרוח הלאומי. במובנים רבים, ובוודאי בשנתיים האחרונות, לא פחות ממה שהתכנית מציבה סדר יום, יש תחושה שסדר היום משפיע עליה. כשיש נושא ברור לנעוץ בו שיניים, לתוכנית יש גם סדר מאוד ברור ואנחנו יודעים לאן דברים הולכים. כשהמציאות יותר מתעתעת, כמו בשבוע האחרון, יש תחושה שהסדר קצת מתערער.

>> זה הזמן למרד: ארי פולמן, ערן קולירין ודוד וולך יראו לנו את הדרך
>> אני דראג פוליטי: זה דראג שואו – אבל העיקר בו הוא לא השואו

אפשר היה להרגיש את חוסר היציבות, שקצת משול לחוסר היציבות של כולם בתקופה הזאת. יש כמה מערכונים שעבדו טוב יחסית, כמה חיקויים שהבריקו – אבל גם כמה מערכונים שבקלות היה אפשר להסתדר בלעדיהם וכמה רגעים שכבר הפכו ממש לקלישאות. כשארץ יוצאת מהקלישאות (ולפעמים גם מהפאנל) היא מסוגלת להבריק באמת. כשהיא נתקעת בתוך השבלונה, בדרך כלל זה מרגיש – אין מה לעשות – מעט משעמם.

מערכון הדגל של התוכנית אתמול היה הראיון עם יואב גלנט, שהתכתב עם הראיון שהעניק שר הביטחון לשעבר ליונית לוי ועמית סגל בשבוע שעבר. יש כאן שני דברים חזקים ש"ארץ" הולכת איתם – הראשון הוא גלנט, לטעמי החיקוי הכי טוב של השנים האחרונות ב"ארץ" (מה שמקבע גם את מעמד המחקה, ערן זרחוביץ', בתור הג'וקר של התוכנית – האיש שמייצר את שוברי הקופות), חיקוי שמצליח לגעת היטב בבוקיות של השר והרמטכ"ל לשעבר באופן קומי להפליא. מגמה נוספת – שמאוד התחזקה בשבועות האחרונים – היא האצבע ש"ארץ" מפנה פנימה, אל החדשות, וספציפית אל חברת החדשות בערוץ שלה.

כמדינה עם אינסוף חדשות על המסך, טבעי שכוכבי החדשות יהיו גם גיבורי הסאטירה. הפעם הנשכנות כלפי חדשות 12 הייתה חזקה במיוחד וכוונה לשני הטאלנטים הבכירים של המחלקה – המגישה יונית לוי והפרשן עמית סגל. מה שהודגש הוא הפער ביניהם, כשלוי מושכת לכיוון פוליטי מאוד מסוים וסגל לכיוון פוליטי אחר; אבל יותר מזה, הייתה שם ביקורת על השואו המאורגן מדי שסיפק הראיון, כמו במשפט שגלנט-זרחו זורק "שחררי אותי, אמרתי שביבי אשם… אני מהטובים, אפילו הייתי בהופעה של הכבש השישה עשר". חץ ברור ש"ארץ" שולחת במחנה הטבעי שלה – על החיבוק המוגזם שהרעיפו על גלנט ועל ה"פאס" שנתנו לו אחרי שסיפק להם את ליטרת הבשר של האשמת נתניהו. יחסי תן וקח – אתה תתן לנו את הראש של נתניהו, אנחנו נשכח שאתה אחראי לא פחות מהיתר לטבח שבעה באוקטובר.

עוד דברים שעבדו ברמה הקומית, הם שני חיקויים שכנראה נשמע מהם עוד הרבה – יעקב ברדוגו (שמגולם על ידי יניב ביטון) ורון דרמר (שמגולם על ידי אורי לייזרוביץ', ה"סופרסאב" של התכנית). מעבר לעובדה ששניהם מבטאים את המסר הסאטירי, שניהם פשוט עובדים קומית ברמת הבטן; הם מאוד מצחיקים ומאוד קולעים למימיקות העדינות של מושאי החיקוי ולבעיה שלהם (אצל ברדוגו, הרצון הברור להתחנף לנתניהו ומשפחתו; אצל דרמר, הרצון להיות מוגדר כישראלי למרות שהוא לא מכאן ולא ברור איך ולמה הגיע לאן שהגיע).

מנגד, אכזבה התחושה שיותר מדי קטעים בתכנית היו יכולים לגמרי להיזרק הצידה. החיקויים של הזוג נתניהו או של סמוטריץ' ובן גביר הרגישו קצת כמו לסמן "וי" (אנחנו לא יכולים שלא להתייחס להם, אז הנה – הוא נהנתן, היא קפריזית, הוא אהבל, הוא קיצוני). גם מערכון המציל היה פשוט תמוה, טראמפ הרגיש נטול הקשר ואפילו מערכון ההסברה – שבדרך כלל היה מקום שבו "ארץ" כן מצאה את האדג'יות, לא באמת התרומם.

כבר דיברנו כאן לא מעט על האופן שבו "ארץ" ידעה להביא את האנרגיות דרך הפאנל השני, "התרבותי" והקליל יותר. גם כאן, צריך להודות, היתה תחושה שמצאו נושא וסביבו ניסו לחבר פאנל. החיקוי של הפודקאסט "הכל דפוק" היה נחמד, וגם החיקוי של בני הזוג מ"חתונמי", אבל האם באמת היה קשר ביניהם? ואולי דווקא שימוש נכון בבני הזוג נתניהו, למשל, או אולי אפילו (רחמנא ליצלן) במערכת היחסים האוהבת שבין נתניהו לקטארים – היה יכול להיות הרבה יותר אדג'י?

המגמה האמיתית שבולטת בשתי העונות האחרונות של "ארץ נהדרת" היא – בפשטות – פטריוטיזם. ל"ארץ" תמיד היו יחסים מורכבים עם מדינת ישראל. היא ממוקמת במקום מאוד אידיאולוגי על המפה (שמאל חילוני), ובמדינה שהלכה הרבה יותר לכיוון הימין הדתי (בוודאי בממשלה הנוכחית) וזה תמיד יצר איזשהו דיסוננס. במובן הזה, "ארץ" לגמרי חיה בתוך עמה – בתוך הסביבה הטבעית שלה, גם שלי בתור מעריץ של התוכנית, ששאל את עצמו לא מעט לאן כל הדבר הזה הולך.

נדמה לי ששבעה באוקטובר סיפק לקח כלשהו ליוצרים של "ארץ" – והם בחרו בפטריוטיזם הבלתי מתנצל. רואים את זה במערכוני ההסברה, בדרך שבה סיקרו את האירוויזיון הקודם, ברגעים כמו "חתונת החיילים" (שבעיניי הייתה מקסימה), בחיקוי המאוד גרוטסקי של יחיא סינוואר. אתמול בתוכנית היה לזה ביטוי מאוד מעניין: זה קרה בסוף התכנית, בקטע שבו השחקנים הופיעו נטולי תחפושות – וערכו מעין הצדעה לתומר נגר ז"ל, שמת במלחמה בעזה והנשק שלו נחטף. בעזרת מחווה של "בירה תומר", שהושקה לזכרו, קיציס הצדיע "לחיילים הגיבורים שלנו".

ברור שלא מעט גבות יורמו לגבי המשפט הזה, כשהוא נאמר בתכנית שאמורה להיות ביקורתית ואופוזיציונית. אבל זה דווקא המקום שבו "ארץ" צריכה לעמוד – וגם כל מי שאוהב את המדינה. להטיל ספק בממשלה ובממסד? תמיד. אבל לזכור שבסופו של דבר יש דברים שהם יותר גדולים מהמחלוקת. ל"ארץ" בסוף יש גם מחויבות כלפי הקהל שלה, להיות איתו – גם בכעס כלפי נתניהו, או בן גביר וסמוטריץ', שמחפשים איך להכשיל את עסקת החטופים; אבל גם לעמוד לצד המדינה (שיותר גדולה מהממשלה הכושלת שלה) כשישראל מותקפת.

מארק טוויין אמר כנראה פעם שפטריוטיזם זה "לאהוב את המדינה שלך תמיד, ואת הממשלה שלך כשהיא ראויה לכך". במובן הזה, "ארץ נהדרת" היא פטריוטית באמת (לא כמו הפייק שקיים שני קליקים משם), וזה המקום הנכון להיות בו. אפילו, ואולי במיוחד, בתקופה מבאסת וכואבת כזאת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת