ענן חוסר הוודאות שעליו דיברנו בפרק הקודם עדיין מרחף מעלינו, ו"ארץ נהדרת" הגיעה לפרק חצי סיכומי בשבוע שבו אחרון החטופים, רן גואילי ז"ל, חזר מעזה. כמו במציאות, גם כאן הסוף לא היה אמוציונלי מדי ו"ארץ" חתמה את מאבק החטופים במערכון פתיחה קצר מאוד וסמלי, בלי ביצועים מרגשים ואמוציות גדולות, כי המציאות הישראלית המתוסבכת מעידה שכבר עברנו הלאה, למלחמות ולחשבונות של המחר.

>> זאת לא קומדיה נשית. זאת קומדיה אנושית. וזה פאן פאן פאן
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם

ואם היה טון מיוחד לפרק ה-13 של העונה ה-23, הוא העיסוק הרב בשקר. או בשם הנפוץ יותר – "פייק". "ארץ נהדרת" תמיד עסקה בפער שבין הזיוף לאמת, אבל הפעם אפשר היה לראות כמה מופעים של הדגמת תרבות השקר שבה אנחנו חיים. זה התחיל בחלק הפוליטי, שבו בנימין נתניהו, ינון מגל ועידית סילמן הרהיבו והציגו את מלחמת שבעה באוקטובר בתור הישג מזהיר של מנהיג אמיץ – ולא בתור מה שהיא הייתה, בין תיקו מאופס עלוב להפסד מחפיר, כאשר השלב השני של תוכנית טראמפ מתחיל, מעבר רפיח נפתח ללא נוכחות ישראלית, וחמאס עדיין חמוש מעל הראש ושולט בעזה.

"ארץ" ידעה להמחיש את הפער הזה, כמו גם את העובדה ששלוש הצלעות של מכונת הרעל הוכיחו שוב חוסר מוחלט בעקרונות. זה נעשה היטב ברמה הקומית, אבל חשוב מזה הייתה פה אמירה סאטירית חשובה ולא קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי: לא באמת ניצחנו. אחרי שנתיים שבהן החברה הישראלית שילמה מחירים נוראיים (בכל הרמות), חזרנו במידה רבה לנקודת ההתחלה. לאותו "6 באוקטובר" מפורסם. זה לא נאמר מפורשות וגם הפרק היה די קליל – אבל בתוך הדיאלוגים ובתוך חגיגת השקר הסתתרה גם האמת המרה הזאת, שאי אפשר להחביא מאחורי זעקות ה"שכוייח" של מגל וערוץ 14.

גם ההופעה של דונלד טראמפ (כנראה הדמות שמופיעה הכי הרבה בעונה הזאת, ולא בכדי) המשיכה את מופע תרבות השקר בהצגה של "מועצת השלום" (תוך שימוש ב-AI) שבה משתתפים הקטארים, הטורקים, סקאר וגם וקאנה מ"דברים מוזרים". גם כאן, מה שגרם להזדהות הרגשית הוא התחושה שיש שקר ענק שנמכר לנו, הפעם השקר של "מועצת שלום" שבאה לפתור סכסוכים, אבל מכילה בתוכה את כל מי ששופכים דלק על המדורה המזרח תיכונית, פשוט כי טראמפ החליט. יו גאטה לאב סקאר. היז א טאף קוקי.

בדרך, קיבלנו עוד היילייט קומי בלתי צפוי ששוב מגיע משחקן הנשמה בסגל של "ארץ", יובל סמו, הפעם בתור יו"ר רשות שדות התעופה פנחס עידן (על רקע התחקיר עליו ב"חדשות 12"). זו דוגמא טובה למה ש"ארץ" יכולה לעשות במיטבה: גם להציף נושא יחסית משעמם ולא סקסי (מינויים פוליטיים בחברה ממשלתית) וגם לעשות את זה בצורה מאוד מצחיקה (עם היכולות הקומיות המצוינות של סמו). זה לא יעשה רעש או כותרות, אבל אותי אישית זה כבש.

חוזרים לשקר ולאמת – הפעם באמצעות המטאפורה של "המירוץ למיליון". מערכון החוץ, בכיכובו של יהודה לוי (בגילומו של יניב ביטון), היה מקרה נדיר שבו הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הכותבים: קודם כל, זה עשה משהו ש"ארץ" אוהבת לעשות (לקדם פורמטים של "קשת" במסגרת התכנית), ומה שיפה פה זה שלא נעשו הנחות – להפך, הפאנץ' של המערכון (אחד מהם, לפחות) היה המחשה לכמה הפורמט הוזל עם השנים. מיליון ש"ח לא ממש שווים הרבה (בטח אחרי מס), מונטנגרו זה לא יעד מאוד סקסי ואם כבר טסים לחו"ל – אז בדרך כלל רוצים להישאר שם, פשוט כי שם אפשר לחיות טוב יותר. השימוש בטקסט מוכר (כמו להיט ריאליטי) כדי להגיד משהו עמוק יותר הוא המהות של "ארץ" כשהיא טובה.

אחרי ה"עוד כותרות" – הגענו לפאנל השני ובליבו אתגר בדמות החיקוי של אמילי דמארי על רקע האירוסין שלה לדניאל עמית. בחודש אוקטובר פרסם רן בוקר ב-ynet כי הדמות של דמארי כבר היתה על השולחן ב"ארץ", אבל הוחלט לוותר עליה ברגע האחרון. עכשיו, דמארי מופיעה על המסך ואולי גם זה סמל לכך שהמלחמה הסתיימה. עבר יחסית מספיק זמן (יותר משנה מאז ששוחררה בשעה טובה מהשבי) ואולי זו גם המחשה לכך שבאמת עברנו הלאה, שדמארי הפכה ממישהי שחוותה אירוע טראומטי לעוד סלבית ישראלית רגילה, לבחורה בת 29 שמתאהבת באמצע החיים. לא ירדו עליה, זה היה חיקוי ברוח טובה ומכבדת שאפילו הוציא אותה גדולה, ובכל זאת זה היה אתגר שאפשר היה ליפול בו – וכך לא קרה.

החיקוי השני שעשה כותרות ברשת היה של טונה, בפעם הראשונה. הראפר עלה על הרדאר של "ארץ" בעקבות שני אירועים: הראשון הוא בחירתו ל"רווק השנה" והשני הוא הסדרה שהפיק ביחד עם "קפה טורקי עלית" (סדרה שגם היא משודרת ב-12+). איך היה? דווקא בתוך פרק טוב זה התפספס. החיקוי של טונה, למרות שנפל לידיים של חקיין אדיר בדמות אלי פיניש, לא היה מדויק מספיק ולא זיהה את המניירות. כן הצליחו לפצח את טונה מוזיקלית (בעיקר ידעו לחקות את הפלואו הייחודי שלו) אבל גם נפלו לקלישאות ראפרים כמו מעיל פרווה (מתי הוא לבש כזה?) או ביטבוקס (כי הוא ראפר, הבנתם? הוא גם מתחיל משפטים ב"יו יו"). גם כאן, זו סוג של מחמאה לטונה שעלה לליגה של הגדולים אבל אפשר היה לעשות את זה בצורה טובה ומצחיקה יותר.

שני נדבכים אחרונים היו לפרק, הראשון הוא סדרת מערכונים חדשה (עוד אחת שמושקת במהלך העונה הזאת), הפעם כזו שמקורה בקהילה ההיפית של פרדס חנה. כמו "חירטאקוס" זצ"ל, גם הסדרה הזו היתה אמורה לעלות בעונה שלא התממשה בגלל ה-7.10; אבל הביצוע שלה היה מצוין, בעיקר הודות לשני מגלמי דמויות מעולים: תמיר בר וגיתית פישר. את שניהם כמעט לא רואים בפאנלים הפוליטיים, אבל הם כן מצליחים לגלם דמויות במערכונים בצורה פנטסטית. הייתי רוצה להאמין שיש כאן להיט חדש, אבל ב"ארץ" לא הוכיחו יציבות עם סדרות מערכונים (ע"ע מערכוני נתב"ג) אז אני לא אופטימי ומקווה לטעות.

אחרונה הגיעה גם ליב יאטאנוב – אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדרה הזו, אבל הפעם דווקא הצליחו להבריק איתה. ההוצאה שלה "החוצה" אל טקס "משפיעני השנה", עשתה רק טוב לדמות שמגלמת תום יער. היא שלפה אותה מהמערכונים, הפכה אותה למעין גרסה חדשה של "הישראלי היפה" של סמו, דמות שנטמעת בתוך סביבה אמיתית ומביכה את המרואיינים. זה היה מוצלח וגם התחבר לתמת השקר של התכנית סביב תופעת משפיעני הרשת והפייק הגדול שבליבה.

בסוף, מה שהכי בלט הוא דווקא הנוכחות על המסך של דמות אחרת בביצוע יער – ריקי קיטרו. לא סתם מתקשרת-שרלטנית הופכת להיות כל כך מרכזית בתוכנית – הבריחה למיסטיקה, כנראה, היא העניין כולו. פסיכולוגית, הרצון להתעמק בעולמות הנסתר מפצה על כך שגם ב"ארץ", כמו החדשות וכמו המנהיגים עצמם, לא ממש יודעים מה יילד יום. אבל בניגוד לפרק הקודם, שבו סימני השאלה קצת הקהו את ההומור, נדמה שהפעם ידעו לשבור אותו. זה היה פרק כמעט מושלם של "ארץ נהדרת" שבעיקר המחיש כמה היא חשובה בתור ספקית אמת במציאות שקרית, אי של ודאות בתוך ים של אי ודאות.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית