"ארץ נהדרת" מכריזה: המלחמה נגמרה. זמן להיזכר כמה ענק אסי כהן

אם "ארץ נהדרת" היא הססמוגרף למצב הרוח הלאומי, הרי שאפשר לראות בקלות את הנטייה שלו לצד החיובי: אחרי כמעט שנה וחצי אפשר היה לראות משהו שנדיר לראות בהיסטוריה של "ארץ" – פרק שעסק באירוע משמח – חזרת החטופות ותחילתה של הפסקת האש – סממן ראשון (וזהיר מאוד) לסוף הסיוט שאנחנו חיים בתוכו כבר 16 חודשים. בעקבות זאת, גם התכנית הייתה יותר משוחררת – יותר הומור, יותר קלילות ובעיקר הבדל של שמיים וארץ מהטון הדכאוני שבו נפתחה העונה.

>> עולם של מנותקים: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

את הביטוי לזה אפשר היה לראות במערכון שקצת התחבא בתוך הפרק, המערכון בכיכובן של ליאת הרלב וגיתית פישר כזוג האימהות (סוג של מערכון רץ, שהופיע כבר גם בעונה שעברה וגם בעונה הזו ). הפעם פישר והרלב ייצגו היטב את ההפכפכות של המוראל הלאומי – מצד אחד מאושרים עד דמעות מההישג, מצד שני זוכרים היטב למה היה צריך את ההישג מלכתחילה, וכל זה תוך ניסיון לתווך את הכל לילדים – שכמובן יודעים את האמת הרבה יותר טוב מהפסאדה הזאת.

"ארץ" חזרה אתמול אחרי פגרה של שבוע – לטובת גמר "הכוכב הבא" – וזה הוכיח שוב איך לפעמים דווקא ברייקים כאלה עושים לתכנית ולאנרגיות שלה טוב. הם מאפשרים לצבור אירועים (ופאדיחות) והתחושה היא שבתכנית יש יותר תוכן (כשבמקביל, גם במציאות דברים סוף סוף יצאו מהסטגנציה והתחילו לקרות).

לצד השמחה המובנת, בפני "ארץ נהדרת" עמד גם אתגר: איך אפשר לנעוץ שיניים סאטיריות בנושא כל כך רגיש? לחקות את התצפיתניות הרי אי אפשר (מסיבות ברורות), וקצת קשה לבקר את הממשלה במצב שבו היא סוף סוף קיבלה החלטה נכונה. אז מה עושים? עוקפים – הבלוק הראשון של התכנית הוקדש בעיקר לסיקור של "חדשות 12" את העסקה – עם ביקורת ישירה על הגלים הפתוחים הבלתי נגמרים סביב סיקור העסקה, מהרגשנות של יונית לוי (שלא יודעת איך לעשות לב) דרך הנאומים של ניר דבורי ועד הפארודיה הדי משעשעת על לי נעים וחברי החטופות.

מיד אחרי הפסקת הפרסומות הראשונה, "ארץ" גם שלחה מסר שקצת התחבא בתוך עטיפת הצלופן של הפרק החגיגי: לא ניצחנו. כלומר, גם הם לא ניצחו. לצד השמחה הגדולה משובן של החטופות, המסר המובלע הוא – שחזרנו לאותה תוצאה נצחית של המלחמות המודרניות. תיקו אפס. 

זה מתחיל במוחמד סינוואר, שתחת גל של אבנים בעזה החרבה מנסה להסביר שהשגנו את ה"ויקטורי מחלוטה"; ונמשך עם נתניהו, שלמרות העסקה הלא קלה ממשיך לנסות לשווק את המצב כהישג גדול. אם היתה כותרת לברייק הזה, הרי היא ששני הצדדים מכרו אשליה של "ניצחון מוחלט" ודי גמרו כשהם אוכלים את הכובע (למרות שיש להם עוד 400 בארגז). שני הצדדים יוצאים חבולים מהשנה וחצי הזאת ומתעקשים לזייף אורגזמת ניצחון.

מה שכן מנצח, לאט ובהדרגה, הוא החיקוי של עומר עציון לדונלד טראמפ – שממשיך לגדול עליי לאט לאט. הפעם, הוא ביטא היטב את חוסר המושג הכללי של טראמפ (וגם את בדיחת היבנה הקטנה שהוא דחף שם, משהו שכנראה אי אפשר בלעדיו לאור הימים האחרונים). האנרגיות של הפרק קצת ירדו עם פרק הפוליטיקאים – חיים כץ והתיקים, יריב לוין שמסרב להכיר בשופט עמית וגלית דיסטל ודודי אמסלם שנאבקים בוועדת החקירה. בתוך פרק ששמר על רמה די גבוהה, זה היה חלק שבקלות אפשר היה לוותר עליו, ובכל מקרה לא שחרר מהמיאוס שהאנסמבל הזה מעורר.

זאת ועוד, לפחות שני מערכונים נוספים בכיכובם של פוליטיקאים החטיאו את המטרה: מערכון הפתיחה שהציג את השיחה בין נתניהו (וסמוטריץ' שיושב ממש לידו) לבין חטופה שחזרה, והמערכון שבו שר הביטחון כץ (יחד עם גולדקנופף ושרה) מראיינים מועמד לרמטכ"לות. קו מחבר היה בין שניהם: לשניהם הייתה אמירה ברורה (ה"דעה המורכבת" של סמוטריץ', וחוסר הענייניות שבה מתמנים כאן אנשים, בהתאמה) – אבל התוצאה היתה כל כך מסורבלת ומפוספסת שזה לגמרי הלך לאיבוד.

הברקה אחת גדולה שהייתה בפרק הזה וראויה לציון היא המערכון המצטיין שבו חזרה אלינו דמותו של דניאל הגרי, הפעם כדי להסביר לחטופות מה פספסו. הברייק שוב הצליח לשלב בין האקטואלי לבין התרבותי, ונגמר בנאמבר של זוכת "הכוכב הבא" (ונציגתנו באירוויזיון) יובל רפאל, ששרה מאש-אפ של הלהיטים מהשנה וחצי האחרונות. ביצוע נחמד, אבל לא בטוח שעובר אודישן.

וכאמור, הרוב היה טוב (וכדמוקרט, הרוב קובע), ואפשר להגיד את זה בעיקר על המערכון שסגר את התכנית. "ארץ נהדרת" די התברברה בעונה וחצי האחרונות בחיפוש שלה אחר "מערכון עונתי" מנצח (סטייל הטורטלים, אדי קופל, שלא לדבר על הרומנים או לובה). בעונה שעברה הם ניסו לעשות את זה עם "כיתת הכוננות" שדי התרסקה, העונה היה להם פוטנציאל לא רע עם "חירטאקוס", אבל כנראה שהוא לא הניב את התוצאות שקיוו להם (זה ההסבר היחיד להיעלמות הדו שבועית שלה מהמסך).

ואולי אתמול הצליחו למצוא שם פיתרון לדבר הזה, באיחור די כבד, עם מערכון ה"מוסדניק" בכיכובו של אסי "אלוהים אדירים כמה כריזמה" כהן. במוקד המערכון, איש מוסד שהציל את הכבוד של מערכת הביטחון ומתראיין לאשת תקשורת (שלא ברור מי היא – דנה וייס? אילנה דיין? סתם דמות שהמצאתם?) בראיון חושפני. זה היה מערכון סיום משובח למדי, שהציג שוב את היכולות העילאיות של אסי בתור סוג של שייקה אופיר מודרני: שחקן שמצחיק באופן טבעי ומסוגל להיכנס לדמות בצורה מושלמת, ובעזרת כתיבה מאוד טובה מצליח לעשות משהו שבקלות יכול להפוך גם לסדרת ספין-אוף שלמה. הפייבוריט האישי שלי הוא הקטע שבו הוא נשבע לאשתו שהוא בוגד בה רק כדי שלא תחשוד בו חלילה שהוא הלך לאיראן.

הכותרת המרכזית של הפרק הזה ב"ארץ" היא ניסיון לראות סימנים ראשונים של חזרה לשגרה, עם לא מעט רגעים משמחים (חלקם אפילו קצת מרגשים), ותחוש זהירה של מצב פוסט-מלחמה. השטח העזתי בקושי מוזכר, חיילים יש בקושי, ודניאל הגרי בעיקר זורק רפרנסים לבדיחות באינטרנט. השלב הבא, כמו במציאות, אמור להיות שלב הפקת הלקחים. אפשר רק לקוות שכשזה יגיע, "ארץ" תצליח להבריק יותר ברגעים הנשכניים שלה ממה שעשתה אתמול.