זהו בידור. וזהו: "ארץ נהדרת" הפכה אמש לבני גנץ של הסאטירה

כמו במציאות הישראלית, גם העונה החדשה של "ארץ נהדרת" נמצאת בעיצומו של מצב ביניים: יש בחירות באוויר, אבל עדיין לא הכריזו עליהן. יש הפסקת אש, אבל היא די מחוררת וגם החטופים החללים לא הוחזרו. באופן אבסורדי, בתקופת המלחמה לפחות היתה מציאות ברורה שאפשר היה להתייחס אליה – וגם לנעוץ בה שיניים סאטיריות. עכשיו כולנו בתוך מסך עשן ונדמה שגם העונה ה-23 עדיין לא מתניעה.

כמו בפרק הפתיחה של העונה, אחרי תקופה כבדה ועמוסת האשמות, "ארץ" באים יותר להקליל ופחות לנשוך, לחזור לתפקיד המסורתי של תכנית הבידור על חשבון הביקורת. רגע השיא של הפרק הגיע כמובן בסוף – עם הקליימקס הרגשי וההופעה של אלון אהל שחזר חי משבי חמאס וניגן בפסנתר לצד הקאסט ששר את "מתחת לשמיים" של דייויד ברוזה ומאיר אריאל. בחירת השיר היתה בחירה קלאסית, מאוד ישראלית ובעיקר מיינסטרימית – והתחושה היא שאם צופים ב"ארץ", אפשר לזהות את המיינסטרים הישראלי משתנה.

הביקורת כלפי הממשלה עדיין שם – אבל הפעם לא מהצד השמאלי המובהק ש"ארץ" לקחה בעבר. מערכון הפתיחה, למשל, איגף את הממשלה דווקא בנושא סוגיית הגיוס – עם ההשוואה בין מחאת החרדים למחאת החטופים (שהחרדים כבר עשו בעצמם, כך שלא ברור מה פה הסאטירה). הסגמנט הראשון של התכנית התייחס להקמת הבסיס האמריקני בקריית גת – מערכון בהשתתפות נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' שמשרתים את טראמפ (כולל רפרנס ל"ספיחס"), בתוספת תמיר בר (המצחיק כתמיד) שמגיע בתור חייל אמריקאי לישוב הדרומי.

אבל את עיקר הנשיכות ספגה הפעם האופוזיציה – בחלק משמעותי מהתוכנית שבו הופיעו ראשי המפלגות בגוש המתנגד לממשלה. נפתלי בנט חזר למוקד (גם בעקבות ההובלה שלו בסקרים), ועיקר המסר היה שהאופוזיציה היא מפלצת רבת ראשים ובלתי מאורגנת, כולל ירידות על יאיר גולן ונעמה לזימי כפירומנים שמחפשים להדליק מדורות באיילון (סירייסלי?!). בהקשר הזה, קצת מוזר לראות את "ארץ נהדרת" יורדת כל כך על בני גנץ שמדבר על "קיצונים משני הצדדים". גם התוכנית, לפחות על פני השטח בפרק הזה, מאוד הקפידה להיות מאוזנת ולעשות בעצם את אותו הדבר.

ולא שהיה חסר איפה לנעוץ שיניים. נושא אחד שקצת מוזר שלא עלה כמעט בכלל (למעט חצי בדיחה של בן גביר) – היה הכדורגל הישראלי ואווירת המלחמה שאפפה אותו השבוע, בעידודו של בן גביר (אפרופו הדרבי שפוצץ וגמר גביע הטוטו שהתקיים תחת אבטחה כבדה). זה נושא שקרוב לליבם של לפחות שניים מבכירי התכנית – העורך הראשי מולי שגב והכותב הראשי דוד ליפשיץ, שניהם אוהדי הפועל ת"א. ליפשיץ גם הגיב על הנושא ברשתות החברתיות. ספורט הוא חלק מהחיים שלנו, ובעבר "ארץ" לא היססה לעסוק בו כחלק מהעיסוק באקטואליה. היתה כאן הזדמנות נדירה לשפוך אור על המציאות המשוגעת של האוהדים, והיא התפספסה.

דוגמא נוספת היתה "מערכון ההסברה" החדש – הפעם סביב זוראן ממדאני, המועמד לראשות עיריית ניו יורק, בבחירות שיתקיימו עוד שישה ימים. הביקורת עליו אולי מוצדקת – אבל זה משהו שהיה קשה לדמיין ב"ארץ" של לפני כמה שנים. זה המשך המגמה משתי העונות האחרונות: נקיטת צד ברורה, הסברתית ונטולת ביקורת עצמית בכל מה שקשור למעמד של ישראל בעולם. במובן הזה, "ארץ" מבטאת את המיינסטרים של כלל הציבור – שזז חזק לכיוון המרכז. גם כאן הסאטירה נראית פחות מרכזית מהרצון להשתייך למיינסטרים ולבדר אותו.

ברמת המשחק, ההברקה הגיעה מהכיוון של שרון טייכר, מהכוחות העולים של "ארץ", שנכנס לנעליים הגדולות של אסי כהן כאביגדור ליברמן. מעבר לתחושת המיצוי של כהן, גם ליברמן של אסי הרגיש קצת מנותק מהדמות הנוכחית שלו, ליברמן קצת יותר עייף, מדושן, צל חיוור של הפוליטיקאי הכריזמטי שהוא היה פעם. טייכר עושה את זה נהדר (איכשהו, יש לו יכולת נהדרת לגלם פוליטיקאים מבוגרים יחסית – ע"ע גולדקנופף), מה ששוב הדגיש את "העומק בסגל" (במונחי הספורט) של הקאסט בארץ. כמה כישרון יש שם.

היו בפרק גם המון היילייטס ברמה הקומית: הקטע עם וויטקוף וקושנר במסעדת "פרא" היה נחמד מאוד, גם יניב ביטון בתפקיד עורך הדין (אולי זיהוי של דמות שעוד תופיע בהמשך) ואפילו בן זיני ועדי הימלבלוי (אורי לייזרוביץ' ממשיך להפציץ מהספסל) שהיו יותר מצחיקים מהרגיל. שוב מוכח כמה "ארץ נהדרת" מוכשרת ברמת הביצוע – גם אם קצת פחות ברמת האמירה והטקסט בשני הפרקים הראשונים של העונה.

מקום שבו זה התבטא מצוין היה במערכון נתב"ג, שבעיניי התחזק ביחס לפעם הקודמת וגדל עליי. הוא זכה לחיזוקים בדמות גיתית פישר (שכל הופעה שלה ב"ארץ" היא ברכה), והקונפליקט שנוצר בין דיילת הקרקע (גיה באר-גורביץ') לדיילות הבכירות (שני כהן וליאת הרלב). ההמשכיות עשתה טוב למערכון ויהיה מעניין לראות לאן זה יילך הלאה, והאם קו השיפור יימשך.

אבל בסוף, עם כל הכבוד לפאנצ'ים ולאמירות ולנושאים שהיו או לא היו – מה שייזכר היה הרגע האנושי. הרגע שבו אלון אהל ניגן על הפסנתר ב"ארץ נהדרת" (אחרי שהיתה מחווה לכבודו כשהיה שבוי) יהיה הדבר שיכניס את התכנית, ואולי גם את העונה, לזיכרון הקולקטיבי. זה לא פסול: בשנים האחרונות "ארץ נהדרת" לא היססה להשתמש גם ברגש כחלק מארגז הכלים שלה, כי גם אנחנו בתקופה די אמוציונלית. הרגע ההולסומי והמרגש היה גם דרך לתקוף את המציאות הישראלית. זה באמת מה שהרגשנו: כועסים וציניים, אבל גם כאלה שמחפשים נורא עם מה ומי להתרגש.

"ארץ נהדרת" התבגרה, באופן טבעי, ולפחות כרגע נראה שרוח הנעורים והאמירות החריפות של פעם קצת נעלמו. אין כאן את הבעיטות בבטן שהיינו מקבלים במערכונים כמו "אחד נגד 119" או אפילו "ישכח עם ישראל" מהעונה הקודמת. ואולי זה גם הגיוני: "ארץ" היא כבר לא תכנית צעירה והיא מבינה היטב את התפקיד המשתנה שלה מול המיינסטרים הישראלי. אולי הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת" רוצה פחות ביקורת ויותר הומור קליל. ואולי כשמשהו ממסך העשן יתפזר, גם האדג'יות תחזור. אולי.