הוא זמר ויוצר מיוחד שמתמודד עם בעיות תקשורת, השמיעה האבסולוטית שלו מפרקת כל צליל ברחוב לתווים, ועכשיו יש לבועז סטרופינסקי סינגל ראשון ואלבום בכורה בדרך בניהולו האמנותי של חיים שמש // ״מתוך המקום בו המילים לא באות לי בקלות, מצאתי את המרחב שבו אני מרגיש הכי טוב והכי טבעי - המוזיקה״ // טור אישי
>> בועז סטרופינסקי הוא זמר ויוצר מיוחד המתמודד עם בעיות תקשורת. את דרכו בעולם המוזיקה הוא החל כבר בגיל 14, אז אחז לראשונה בגיטרה בס. לאורך השנים ניגן בהרכבים שונים, השתלם בשיעורים פרטיים ובפיתוח קול וגיבש שפה אומנותית ייחודית. כעת הוא משחרר את סינגל הבכורה שלו, "אם היה לי", מתוך ה-EP האישי והחשוף שעתיד לראות אור בקרוב תחת הלייבל Blue Zone בניהולו האמנותי של חיים שמש. "אם היה לי" מבטא את כמיהתו לחיים נורמטיביים עם זוגיות, עבודה וחיי חברה מול המציאות היומיומית הכרוכה לעיתים בהתמודדות עם קשיי התקשורת ואי הבנה מצד הסביבה.
>> לג׳ונגל חוקים משלו: קלאסיקה ישראלית שמביאה איתה אור גדול
>> "הומו זה כן קללה": הגאווה השנה הולכת להיות מוזרה מאוד
כשהייתי נער גרתי ברמת גן, בהליכות הקבועות שלי עם חומי הכלב נהגתי לעצור ולהתיישב על אחד הספסלים בגינה ולהביט באנשים החולפים על פנינו. הרגשתי שלהם הכל הולך בקלות, הם מוקפים בחברים, יש להם מוטיבציה לצאת ולהגשים את עצמם, לעבוד קשה. ולי יש עוד דרך ארוכה לעבור כדי להיות איפה שאני רוצה להיות. ֿ
״נולדתי עם שמיעה אבסולוטית. עבורי, הצלילים שיש בעולם הם לא רק סאונד שנלווה לחיים. הראש שלי מפרק אותם באופן אוטומטי לתווים. הצפצוף של המיקרו, המנוע של המכונית, הודעה בטלפון. כל אחד מהם הוא מנגינה שאני יודע לזהות, לנגן ולכתוב
אני זוכר מקרה שבו ישבתי לשיחה עם חבר ופתאום ברגע אחד של שקט שהיה בינינו נלחצתי, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד איך אני ממלא את החלל, מה אני אמור להגיד עכשיו. התחושה הזאת מלווה אותי עד היום. מתוך המקום הזה, בו המילים לא באות לי כל כך בקלות, מצאתי את המרחב שבו אני מרגיש הכי טוב והכי טבעי – המוזיקה.
נולדתי עם שמיעה אבסולוטית. עבורי, הצלילים שיש בעולם הם לא רק סאונד שנלווה לחיים. הראש שלי מפרק אותם באופן אוטומטי לתווים. הצפצוף של המיקרו, המנוע של המכונית, הודעה בטלפון. כל אחד מהם הוא לא רק רעש עבורי אלא מנגינה שאני יודע לזהות, לנגן ולכתוב. הזיכרון הראשון שלי מהחוויה הזאת מגיע מסבא שלי, עליו השלום. בארוחות שישי, הוא היה משמיע לי את "ארבע העונות" של ויואלדי או את הסימפוניה החמישית של בטהובן. החיבור שלי ליצירות האלה לא היה רק רגשי. הן סקרנו אותי ורציתי להבין אותן יותר לעומק.
התחלתי בנגינת יצירות קלאסיות על קסילופון בגיל 10, וכמה שנים אחרי נכנסתי לעולם הרוק והתחלתי לנגן על בס. הקשבתי שעות לביטלס, לקווין ולפינק פלויד ולפליטווד מק. בבר המצווה שלי החלטתי להעמיק את הקשר שלי עם המוזיקה ועברתי לצד היוצר. התחלתי לכתוב שירים ולהופיע איתם.החוויה הזו הציתה בי את הרצון ליצור, אבל נקודת המפנה האמיתית הייתה בלימודים ברימון. הגעתי לשם כבסיסט ואיכשהו נסחפתי לעולם השירים. כתבתי שם עשרות שירים, העמקתי בלימודי המוזיקה, התחלתי לעבד את השירים שלי ולהפיק אותם, הצטרפתי למקהלה קלאסית והרגשתי שמצאתי את המקום שלי.
היכולת להפיק ולהעביר את הרעיונות המוזיקליים שלי למשהו שאחרים יכולים לשמוע מאוד הקלה עלי. דרך השפה הזאת למדתי לשתף פעולה ולעבוד יחד עם אנשים על השירים שלי – דרך התפקידים, העיבודים והסאונד הצלחתי לבטא את עצמי.הביטחון שמצאתי בכתיבת השירים נתן לי גם את האומץ להיכנס אל מקומות קשים יותר בעצמי, אלו שלעיתים גורמים לי לחפש את המילים.התהליך הזה לקח זמן. במשך חמש השנים האחרונות עבדתי על האלבום הראשון שלי. זה התחיל בפרויקט ה-EP ברימון והמשיך לאולפן הביתי שלי, לעבודה המשותפת עם שירז רימון המפיקה של האלבום, ובהמשך לליווי האמנותי של חיים שמש.
השיר "אם היה לי" מדבר על ההתמודדות עם התחושות מהישיבה על אותו הספסל, על ההתבוננות בעולם מהצד ועל הדברים שהייתי רוצה שיהיו לי בחיים ואין לי – על הקושי במציאת זוגיות ועל השאיפה שלי להצליח ולהגשים את עצמי.והיום, במקום להתמקד במה שחסר, הכתיבה והיצירה מאפשרות לי להסתכל עליו ממקום של השלמה וצמיחה, ולהבין שכשמשהו לא מסתדר הדרך הכי טובה עבורי היא ליצור מזה משהו חדש.
אם הייתי יכול לחזור אל הילד ההוא, שמנגן על בס ומתרגש כל כך ממוזיקה, ולהשמיע לו את האלבום, אני בטוח שהוא היה מתרגש מהדרך שעשיתי ומהמקום שהגעתי אליו. ואני רוצה להאמין שגם סבא שלי היה גאה.