אם חששתם שהעיבוד הטלוויזיוני של "סנדמן" יהרוס את הקומיקס, תירגעו

אם תבקשו מחובבי קומיקס למנות יצירות מומלצות לקוראים בוגרים, "סנדמן" יהיה אחד השמות הראשונים לעלות. סדרת הקומיקס שכתב נייל גיימן החל מ-1989 היא יצירה מוזרה, מפחידה ומפוצצת המצאות והפתעות, ששינתה לחלוטין את תעשיית הקומיקס והרומנים הגרפיים, ועל הדרך הפכה את גיימן ("אלים אמריקאיים" ועוד) עצמו לכותב מבוקש, של קומיקס, רומנים ובהמשך גם תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. עכשיו, אחרי שנים של ניסיונות להביא את הקומיקס שהתחיל הכל למסך השבוע זה סוף סוף קרה, בעונה בת 10 פרקים מבית נטפליקס שגיימן השתתף ביצירתה.

"סנדמן" עוקבת אחרי מורפיאוס/חלום (טום סטארידג'), בחור עגמומי למדי עם לוק של ילד סנטר, האמון על תפעול החלומות של בני האדם. בראשית המאה ה-20 הוא נכלא על ידי מכשף אנושי תאב בצע ונכלא בכדור זכוכית למשך עשורים רבים. כשהוא סוף סוף מצליח להשתחרר הוא יוצא למסע שיקום של ממלכתו המתפרקת, אבל גם לאסוף חלקים ממנה שזלגו ל"עולם הערות" ובכך מסכנים את בני האדם. לא מעט שינויים נעשו בדרך לנטפליקס – אזכורים לדמויות של המוציאה לאור די.סי (כמו נבלי בטמן) הושמטו, איפיוני דמויות פיזיים או אישיותיים השתנו, תקופת ההתרחשות התעדכנה לימינו, סיפורים קוצרו או הודבקו יחד לפרק אחד. השינוי המשמעותי ביותר הוא כנראה הז'אנרי. העונה הראשונה לסדרה מבוססת על שני הכרכים הראשונים בסדרה, "פרלודות ונוקטורנים" ו"בית הבובות", סיפורי אימה עם כמה רגעים מצלקים ממש. במעבר אל הטלוויזיה והמאה ה-21 הרבה רגעי גועל קיצוניים נעלמו, ואיתם גם הרבה אזכורים שהיו כמעט-אגביים בקומיקס: פגיעה עצמית, אלימות גרפית, סמים, אונס ושאר טובין. כל זה לא אומר שהסדרה לא אפלה – את רגעי השיא ואת הגרעין הסיפורי היא שומרת בלי חשש – אבל המינונים והטון של ההגשה השתנו.

קחו לדוגמה את קו העלילה בכיכובו של מגרש השדים ג'ון קונסטנטיין, שהפך בגרסה החדשה לג'ואנה (ג'נה קולמן), אולי כדי להתרחק מעיבודים קודמים (וכושלים) של הדמות, שהגיעה מסדרת הקומיקס Hellblazer (של מורו ורבו של גיימן, אלן מור) בגילומם של קיאנו ריבס ומאט ראיין. הסיפור של מגרש.ת השדים קונסטנטין בקומיקס דומה מאוד לזה הטלוויזיוני, עם אקסית שהופכת לנרקומנית של החול המכושף של מורפיאוס. אך בעוד ג'ון מצא את אהובתו לשעבר בחדר חי עם קירות מכוסים דם ובשר, מוקפת שדים מחליאים, בגרסת 2022 החול יוצר בועת חלום בתוך המציאות שמעמתת את ג'ואנה עם טעויות העבר שלה. זה לא בהכרח טוב יותר או פחות, זה פשוט שונה. וזה נכון לעונה כולה, בעצם – היא תופסת את רוח המקור אבל מעניקה לו פרשנות אחרת, מספיקה שונה כדי להרחיק חלק מהמעריצים, אבל גם כדי למשוך קהל חדש. היא משחזרת בנאמנות ורגישות כמה מהרגעים האיקוניים בסדרת הקומיקס, כולל פריימים מרהיבים שכמו הועתקו למסך, אבל יותר חשוב לה לתפוס את הרעיון הכללי מאשר ליצור עיבוד אחד לאחד.

אם נעזוב את ההשוואות בין שתי הגרסאות ונתמקד רק בסדרה עצמה, נגלה עונה עם מבנה מעט לא סטנדרטי. החצי הראשון הוא אפיזודיאלי, אפילו כמעט אנתולוגי באופיו, עם מיני-סיפורים על מורפיאוס, יצורים פנטסטיים שונים והשפעתם על עולמנו. בחצי השני העלילה יותר המשכית ומתמקדת בשני איומים על ממלכתו של חלום – סיוט נמלט עם פיות במקום עיניים וצעירה עם יכולת לשנות ולנוע בין חלומות של אחרים. גם הטון נעשה קצת יותר קליל והומוריסטי.

קל להישבות בקסם של העולם העשיר ושפע הדמויות המעניינות שהסדרה מציגה, אבל באופן אירוני אחת מנקודות החולשה שלה היא הגיבור. זה לא שהוא משעמם או גרוע כמו שפשוט סטארידג' הוא שחקן אנמי למדי שהצלחתו תלויה ביכולות של השחקן שמולו. למרבה המזל, רוב השחקנים האחרים בקאסט נהדרים – ביניהם דיוויד ת'וליוס (רמוס לופין מ"הארי פוטר"), סטיבן פריי וקירבי האוול בפטיסט, שעושה קסמים אמיתיים בתפקיד מוות. בסופו של דבר אנחנו לא צופים או קוראים את "סנדמן" בשביל מורפיאוס הדמות אלא בשביל הסיפורים המשוגעים שהיא מספרת – והאנשים שמאכלסים אותם.

רוצים ליהנות באמת? לכו למקור. מתוך "סנדמן"

הסדרה מתעקשת להעניק מידה של אנושיות גם למי שבקומיקס היו המפלצות הכי מפלצתיות, רעות וזהו בערך. לכל דמות יש רקע ספציפי מאוד ונסיבות שהביאו אותה לשם, אבל זו לא הומניות ילדותית או נאיבית ללא תנאים אלא שיקוף של האנושות כפי שהיא – מסובכת, אבל מרתקת. כל זה מתחבר היטב לתהליך הרגשי שהגיבור בכל זאת עובר איכשהו בין סיפור לסיפור לאורך העונה. בן האל מוות המריר חייב ללמוד להבין אחרים, לאהוב אחרים, כדי להשתקם מהטראומה שלו ולחיות באמת, לא כי צריך אלא כי אפשר. העושר העצום של העולם, הדמויות והרעיונות הופכים אותה ליצירה ראויה, שכנראה לא תשחזר את ההישגים של המקור, אבל עדיין שווה להשקיע בה כמה שעות.