יצאנו לתעד את החיים המסעירים של בעלי החיים בתל אביב

תל אביב־יפו. 51,860 דונם של ג'ונגל עירוני צפוף, רועש ושוקק חיים. 110 שנים חלפו מאז קמה העיר על החולות. במרוצת השנים התפשטו המתיישבים החדשים לכל עבר והתרבו לכדי אוכלוסייה המונה כמעט חצי מיליון בני אדם, שבמהלכן פיתחו יכולת הסתגלות ייחודית שהפכה אותם לבעלי חיים יומיים וליליים גם יחד. את מערב העיר תוחם הים התיכון, בעל תערובת ייחודית של מי שופכין ושקיות פלסטיק. סביבו חולות זהובים שבהם טמונים עשרות מיליוני בדלי סיגריות ופקקי בירה ממתכת. ממזרח, גורדי שחקים הנישאים השמימה, מתגרדים בעננים וגובים מדי שנה חיים של פועלי בניין חסרי שם. בין מזרח ומערב נפרשת עיר צפופה המחוברת במערכת כבישים מפותלת ומקוטעת, שעליה זוחלים מדי יום מינים שונים של כלי תחבורה המפרישים עננת זיהום כבדה. ג'ונגל.

הדימוי הזה הוא מה שאנחנו מעלים בדרך כלל כשאנחנו חושבים על החיים בעיר, אבל אך מעט מאמץ יכול לגלות בין מרצפות האספלט השבורות, החניונים התת קרקעיים המהבילים והקירות המתקלפים חיים מסוג אחר לגמרי. במהלך השנים הסתגלו לסגנון החיים העירוני בעלי חיים רבים שמצאו כאן בית לצדנו. מי הם אותם מינים אשר מודעים לקיומנו בכל דקה מזמנם, ולמדו את הרגלינו ואת אורח חיינו בעוד אנו אדישים לקיומם? כדי לגלות זאת יצאתי לסיור עם ד"ר ערן לוין, מנהל המעבדה לאקולוגיה של התזונה מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הצטרפו אלינו למסע פראי שבו נכיר את שכנינו האמיתיים.

השקמה, הפגה והצרעות הסוררות

גן יעקב, 19:30. השמש עוד תלויה בשמים, החום הכבד מתפוגג אך הלחות עודנה בלתי נסבלת. ד"ר לוין מוביל אותי אל עץ השקמה העתיק שבפסגת הגן. שורשיו העבים מפלחים את שביל האספלט כמו אומרים בהתרסה "היינו כאן קודם". עץ השקמה מקורו באפריקה והוא הגיע לאזורנו לפני 10,000 שנים בקירוב. כמו עץ התאנה המקומי, השקמה היא עץ מפואר ממשפחת הפיקוסים, הידועים ברבייתם יוצאת הדופן. ד"ר לוין קוטף מהעץ מעין פרי אדמדם וחותך אותו באלגנטיות בעזרת מפתח רב בריח. זה לא פרי, הוא מסביר, אלא פרח השקמה הנקרא פגה. אני טועם מהפגה. הטעם נהדר. שילוב של תאנה ומלון. לוין מסביר שכדי שהפגה תבשיל ושיהיו בה זרעים היא זקוקה להאבקה על ידי צרעה מיוחדת שאין בישראל. הצרעה חודרת אל פתח צר בפגה שמזכיר באופן לא מפתיע נרתיק. במהלך החדירה הצרעה מקריבה את כנפיה למען משימתה הבלעדית – להשתמש בפגה כרחם בטוח לצאצאיה ולהטיל בה ביצים, ועל הדרך להאביק אותה. משחדרה לפגת השקמה נותרת הצרעה בודדה וקטועת כנפיים. כל מה שנותר לה הוא לחכות בסבלנות למותה ההרואי בידיעה שהקריבה עצמה ובמותה ציוותה חיים. סמוך לגופתה הטרייה בוקעים הזחלים מהביצים ומתחילים לאכול את הפרי מבפנים. הזכרים מתים עוד בתוך הפגה, לא לפני שהם מקיימים גילוי עריות זריז עם אחיותיהם ויוצרים למענן חרכי מילוט עתידיים. או אז יוצאות הצרעות ההריוניות גדושות אבקה וממשיכות את מעגל החיים של השקמה. אני יורק את הפרי בגועל ושואל את הד"ר אם בעצם אכלתי עכשיו קבר אחים של צרעה אובדנית וזחליה. האם למעשה הפרי הזה לא טבעוני? לוין מתקן אותי שוב: זה לא פרי, זו פגה, וכפי שהוא הסביר, מכיוון שאין צרעות כאלה בישראל לנצח לא יהיו זרעים לעץ השקמים. אני חוזר לנגוס בפגה המתוקה בדיוק כשלוין אומר את המילה האכזרית "אבל". לדבריו, בשנות ה־70 ברחו צרעות ממכון וולקני, התפשטו בכל הארץ והפרו את הפיקוסים השונים שבשדרות העיר.

עץ שקמה (צילום: דין אהרוני רולנד)

יוצאים לתדר

עד בריחת הצרעות ממכון וולקני היו פיקוסי השדרות עצים עירוניים אידיאליים – קלים לגידול ומצלים על המדרכות. אך ההיבריס האנושי גובה מחיר. הצרעות גרמו לפיקוסים להניב פירות ובכך הענישו את האדם במכת "גולגולים חומים ריריים ומסריחים שמטנפים את המדרכות והמכוניות גועל נפש" או בשמה המקוצר "הצ'רנוביל של הפיקוסים". אך אסון של מין אחד הוא ברכה למין אחר. בזכות פלישת הצרעות היגרו לעירנו תושבים חדשים ומופלאים – עטלפי הפרי. אותם יונקים מעופפים הניזונים מפירות בלבד מצאו בתל אביב מקור מזון קבוע בדמות עצי הפיקוס והקימו בעיר קהילה ענפה ומשגשגת.

לפני שעזבנו את גן יעקב הצביע ד"ר לוין על קופסה לבנה שתלויה על צמרת עץ. הרמקול התמים למראה נקרא "מפחיד העטלפים", אבל לפי לוין, הוא מטיל טרור דווקא על אוכלוסייה אחרת. הקופסה משמיעה צליל צורם בתדר גבוה שמטרתו להרחיק את העטלפים. בניגוד למיתוסים, עטלפים אינם עיוורים; להפך, הם מסתמכים בעיקר על חוש הראייה. אמנם הצליל הצורם מטריד אותם, אבל הם מסתגלים אליו במהרה. מי שסובל מהצליל הם דווקא תינוקות וילדים אנושיים, אוכלוסייה נפוצה ומשמעותית בקרב גינות ציבוריות. הקופסאות הזעירות שמטרתן להרחיק עטלפים מהריאות הירוקות הבודדות שיועדו לרווחת הציבור, הפכו לגיהינום ווקאלי לילדים אנושיים. בעיר פרושות מאות קופסאות כאלה, שווי כל קופסה נע בין 800 ל־900 ש"ח. הורים, שימו לב – בפעם הבאה שתינוקכם חוטף את הג'ננה בפארק וצורח מבכי, זה לא כי הוא רעב או עייף, זה בגלל התדר שהעירייה שותלת במוחו הרך.

מפחיד עטלפים (צילום: דין אהרוני רולנד)

נשירת אשכים בסנטר

זה זמן רב שחניון הספקים החשוך והלח של הדיזנגוף סנטר משמש לא רק כחלל לפריקת סחורה והתגופפות מגושמת של מוכרים צעירים בטויס אר אס. מאז הגירת עטלפי הפרי הפכו החניונים התת קרקעיים בתל אביב למערות עטלפים של ממש. ד"ר לוין מאיר על התקרות הגבוהות של החניון בפנס חזק במיוחד וחושף בפנינו עשרות רבות של עטלפים תלויים במהופך. הם נבהלים מהסנוור, מתעופפים בחלל, צווחים ומחרבנים לכל עבר. בהסתכלות שנייה, קירות החניון נראים כמו חיקוי זול של ג'קסון פולוק, רק שבמקום צבעי שמן השתמשו בצואת עטלף. אני אומר את זה ללוין, והוא מספר שישנם עטלפים שמשתמשים בצואה ככלי נשק. הם מפרישים אותה על ציפורים עוינות, מכתימים את נוצותיה בצואה חומצתית ומשביתים אותה. אפשר לנחש שלא קל לציפור להתאושש משפריץ כזה.

בינתיים, על התקרה, עסוקים עטלפים במשגל. לוין מסמיק קלות ומספר שלעטלפי הפרי יש מנהגי רבייה מיוחדים במינם. בטרם מתפנים העטלפים לפעולת הרבייה, מעניקה הנקבה לזכר מין אוראלי ובתמורה הוא מעניק לה מין אוראלי בחזרה. זה לא אקט אלטרואיסטי – המין האוראלי מאריך את זמן ההזדווגות, משפר את הביצועים של הזכר, ועשוי להביא את העטלפה לאורגזמה. יש חוקרים הסבורים שהיא מזייפת ואחרים טוענים שהאורגזמה העטלפית הנקבית היא רק מיתוס. זה לא נגמר כאן. כמין שחי בחשכה, לעטלף יש בהחלט צדדים אפלים. לעתים, כשהזכרים מתעוררים באמצע שנת החורף, יצרם גובר עליהם והם אונסים את הנקבות הישנות. כשהנקבות מתעוררות באביב, הן מגלות להפתעתן שהן הרות. מי יודע, אולי הן חושבות שאלוהים עיבר אותן וכעת הן נושאות את ישוע העטלף בבטנן. אבל מקרי אונס כאלה נדירים, רוב העטלפים מצמיחים אשכים רק בעונת הייחום. האשכים מושכים אותו כמשקולת והוא מתקשה לעוף, לכן בסוף עונת הייחום הם מתנוונים ונושרים והוא חוזר לעצמו. חבל שלבני האדם אין נשירת אשכים עונתית. מי יודע כמה מקרי אונס, כאב וצלקות נפשיות היו נחסכים.

עטלפי פירות (צילום: דין אהרוני רולנד)

אורגיות במדבר ופרעות בחתוליה

בגן מאיר, בין האקליפטוסים התמירים, חי בחשאיות ובענווה העטלפון לבן השוליים. לבן השוליים הוא ממשפחת עטלפי החרקים, גודלו כשל פרפר והוא נכנס בקלות לקופסת גפרורים. להבדיל מעטלפי הפרי הנוירוטיים, לבני השוליים מנומסים מאוד. הם יכולים לחיות שנים בביתנו, בין סדקי הקירות או בתוך המזגן, בלי שנבחין בהם. מזונם הבלעדי הוא חרקים והם מסוגלים לאכול עד 1,000 יתושים בלילה. אמנם הם לא יכולים להחליף את האלתוש, אבל הם בהחלט מועילים לאדם. כדי לזהות אותם שולף ד"ר לוין שני גלאי עטלפים. האחד פרימטיבי ונראה כמו אפקט של גיטרה חשמלית, והשני הוא תוכנה שמתחברת לאייפד. לוין מאזין למכשיריו, פותח את הפנס ומאיר על להקת עטלפונים חביבה שתרה אחרי עשים. באמצעות הגלאי ניתן ממש לשמוע תקתוקי נגיסה פריכים. אני מעיר לד"ר על הנימוסים של עטלפי החרקים וחיוך שובב נפרס על פניו. מתברר שפעם בשנה מתאספים למשך שבוע עשרות אלפי עטלפי חרקים ממין אחר במערה מסוימת במדבר יהודה ומקיימים אורגיה ענקית. לא סתם מצאו עטלפי החרקים בית בעיר החטאים – מדובר בכת שחוגגת מדי שנה במסיבות שלא רואות את המידברן ואת מסיבות החשק של גילי מוסינזון.

אל הגן נכנס בן אנוש מסוג תימהוני ומפזר אוכל לחתולים. תוך שניות אחדות מתמלא שביל הגישה בחתולי רחוב שמנמנים שניגשים לסעוד את לבם. אני שואל את לוין כמה חתולים יש בתל אביב. הוא מתנשף בכבדות ומכחכח בגרונו. "חתולים זה הנושא הכי טעון שקיים בארץ", הוא אומר, "יותר מאתיופים, להט"בים, ימין ושמאל. אל תתעסק עם האכלת חתולים, זו תיבת פנדורה". אני מתעקש ולוין חושף בפניי את הסוגיה הנפיצה ומסביר: חתול היא חיה שבויתה, אך בניגוד לכלב, בני האדם השאירו לה את יכולת הציד כאינטרס, כדי שהחתול ימשיך לצוד מזיקים ולהגן על החקלאות. את רוב הטרף שלו החתול לא אוכל, וכשהוא שבע הוא צד אפילו יותר כי יש לו יותר כוח. זו הסיבה שחתולים עושים נזק בלתי נתפס לטבע בארץ. בתל אביב אוכלוסיית החתולים היא מהצפופות בעולם: כ־3,000 חתולים לקמ"ר. הקורבנות הקשים ביותר הן ציפורי השיר. בעונת הנדידה הן חוצות את הים בלילה ולפנות בוקר נוחתות מותשות בחופי תל אביב בתקווה למצוא מנוחה. שם החתולים אורבים להן וגובים אבדות כבדות, סטייל הפלישה לנורמנדי, רק בחוף מציצים. באוסטרליה יצאה לאחרונה לפועל תוכנית ממשלתית להרג חתולים לאחר שאלו הכחידו מעל 60 מינים של עופות ויונקים קטנים. בישראל המצב חמור פחות, אך גם כאן החתולים דיללו את ציפור המלכישליו עד לכדי כניסתה לרשימת המינים שבסכנת הכחדה. לוין מספר ששומרי הטבע ניסו להוביל למהלך של צמצום החתולים, אך לחתולים יש לובי חזק, לא כל כך פשוט לפגוע בזכויות שלהם ברחוב הישראלי.

חתול רחוב (צילום: דין אהרוני רולנד)

הנץ שנלחם על חייו

יצאנו מגן מאיר מדוכדכים מפרעות החתולים. ניסיתי להקליל את האווירה באמצעות שינוי נושא השיחה לג'וקים. לוין תיקן אותי לתיקנים, אבל הימרתי נכון. הקדרות על פניו התחלפה בחיוך גדול. "תיקנים זו החיה הכי מדהימה שיש, תיקנים מרגישים אותנו", הוא אמר בעיניים נוצצות. "אם יש לך תיקן בריא בבית, הוא שומע כשאתה חוזר הביתה ונעלם. אתה יכול לגור עם תיקן ולא תראה אותו כל החיים. אם אתה נתקל בתיקן זה אומר שהוא דפוק. או שהוא מורעל, או שהוא זקן מדי או שהוא פצוע". אם כל הג'וקים שאנחנו רואים פגומים, שאלתי את לוין, אז בעצם להרוג אותם זו המתת חסד? הוא לא ענה. הוא בהה בשמים ואמר: "אתה קולט מה הולך שם?". הרמתי את המבט ושאלתי: "ציפורים עפות?".

הן לא היו סתם ציפורים. בזמן שהילכנו לתומנו בשמים התרחשה דרמה אמיתית: להקה של סיסים תקפה נץ במנוסה. הסיסים הן ציפורים שבמשך 270 יום בשנה נמצאות בתעופה מתמדת. הן ישנות, אוכלות ומזדווגות באוויר ומשתמשות במגדלים כקנים לגוזליהם. הנץ המצוי ניזון מציפורים ומתמחה בתפיסתן, אך הדרך היחידה שלו להצליח הוא אלמנט ההפתעה. אם הנץ מתגלה בטרם עת, הסיסים צורחות ומתריעות על הגעתו, עטות עליו, מנקרות אותו ומבצעות בו לינץ'.

נפרדתי מד"ר לוין והתהלכתי לי ברחובות העיר השוקקים. חשבתי על כל מה שסיפר לי הזואולוג, על צרעות אובדניות, אורגיות של עטלפים, חתולים נאצים ותיקנים פגומים. מדי יום אני מסתובב בעיר, עסוק בטרדות עולם ראשון כמו מה אוכל לצהריים או למה לא עונים לי במייל, בעוד שמעל לראשי ומתחת לרגליי, מבלי להבחין בכלל, מתחוללות דרמות של ממש, מעניינות לא פחות ממה שקורה ברובד האנושי של הג'ונגל שאנחנו קוראים לו תל אביב.