איך הפך בראד פיט מחתיך-על לשחקן מוערך? ואיך הוא בן 60?!

הופעתו הראשונה של בראד פיט על המסך הגדול היתה כסטטיסט חשוף חזה שמשתזף ברקע התמונה ב-"Hunk" (חתיך), קומדיה זניחה מ-1987 על חנון מחשבים שעושה עסקה עם השטן, ומקבל גוף של חתיך בלונדיני. פיט, שתפקידו בסרט מוגדר כ"נער על החוף", אפילו לא קיבל קרדיט – אבל מבחינה סמלית נדמה שהסרט הזה סימן את מסלול הקריירה שלו, או לפחות את נקודת המבט שלנו עליו, כמי שוודאי עשה עסקה עם השטן.

זה לקח עוד ארבע שנים וכמעט עשרים תפקידוני רקע שכאלה, בטרם לוהק לתפקיד הטרמפיסט שהעביר את החתיך הבלונדיני חשוף החזה מהרקע לחזית התמונה. ב"תלמה ולואיז", כשהוא נעמד מול ג'ינה דיוויס עם כובע קאובוי לבן על ראשו, ג'ינס לרגליו, ובידו מייבש שיער שאותו הוא אחז כמו אקדח והדגים לה כיצד הוא שודד חנויות, ג'ינה נפלה שדודה, וכולנו נפלנו איתה. כמה וכמה מהחתיכים הצעירים של הוליווד היו מועמדים לתפקיד, ודיוויס צילמה מבחני בד גם עם ג'ורג' קלוני, מרק רופאלו, וגראנט שו. רידלי סקוט חשב שפיט צעיר מדי, אבל דיוויס המליצה עליו בהתלהבות. פיט מספר שאחרי הופעתו ב"תלמה ולואיז" הוא קיבל המון הצעות לגלם טרמפיסטים.

הרצון של הצופים לשוב ולראות אותו בחזה חשוף רדף את פיט לאורך הקריירה, והוא שב וניסה לברוח ממנו, עד שהתמסר לו עם קריצה בתפקיד שהעניק לו את האוסקר ב-2019. ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, שבו הוא מגלם את כפילו של הכוכב ההוליוודי הדועך ליאונרדו דיקפריו, יש סצנה שרומזת בבירור לרגע ההוא ב"תלמה ולואיז". כאן הוא חוגר חגורה של קאובוי, דוחף פחית בירה לנרתיק האקדח, ומקפץ בקלילות על גג הבית כדי לתקן את האנטנה. ואז הוא פושט את החולצה וחושף חזה שרירי וחלק, שנראה כמעט כמו פעם. ברור לגמרי שטרנטינו השתעשע עם הדימוי של פיט כיפיוף, וזה עבד גם משום שפיט כבר עיצב אצלו קריקטורה של בוק דרומי שחור שיער ב"ממזרים חסרי כבוד", ועשה את זה מצוין. ב"היו זמנים בהוליווד" פיט גילם את עצמו, או בעצם את אביו (כך הוא סיפר), כמי שהיה יכול להיות אלמלא זכה להצלחה.

זה בעצם היה האוסקר השני שלו. את הראשון הוא קיבל ב-2014 כמפיק של "12 שנים של עבדות". פיט החל להפיק סרטים, שלו ושל אחרים, ב-2006. אבל אף שהישגיו כמפיק מרשימים ביותר, אנחנו מעוניינים בו יותר ככוכב זוהר. וזה בדיוק מה שהוא ניסה לברוח ממנו, עד שמצא איזון. פיט מעולם לא ניחן בכישרון מתפרץ כמו זה של דיקפריו, לדוגמה, אך מודעות עצמית ויכולת למידה הפכו אותו בהדרגה מחתיך-על לחתיך-על שהוא שחקן מעניין (היתה תקופה שמבקרים תיארו אותו כשחקן אופי הלכוד בגוף של כוכב). בראיון שהעניק ל"ניו יורק טיימס" ב-2019 הוא אמר "בשנות ה-90 נעשיתי מודע לכך שיש סוג של תפקיד ראשי שאפשר לחבר אליו כל אחד מאיתנו וזה בכלל לא ישנה. לכולנו תהיה אותה תוצאה. אז כשהתבגרתי, התחלתי לחשוב, אם אני זה שיגלם תפקיד כלשהו, מה אני יכול להביא שיהיה ייחודי?" עוד הוא אמר שב-15 השנים הראשונות שלו על המסך הוא הרגיש שהוא לא מצליח לגעת באמת.

אז ב-1996, אחרי שגילם ערפד עם שיער גולש ב"ראיון עם ערפד" (הוא לא היה אפל דיו), וקאובוי עם שיער גולש במערבון הרומנטי "רוחות של תשוקה" (הסרט כולו היה חלול) הוא ניסה משהו אחר. ב"12 קופים" של טרי גיליאם הוא גילח את שיערו וגילם חולה נפש עם עיניים מתרוצצות. הוא עבד קשה (מידי) להראות לנו שהוא שחקן רציני ולא סתם יפיוף, וזה עבד – הופעתו זיכתה אותו במועמדות הראשונה שלו לאוסקר. למרות זאת, בתבונתו הוא הבין שזה עדיין לא זה. "היה שם משהו שלא הצלחתי לפענח" הוא אמר. "בחצי השני של הסרט שיחקתי את הגימיק של מה שהיה אמת בחלק הראשון".

פיט היה מועמד שוב ב-2009 על הופעתו ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", שיתוף הפעולה השלישי שלו עם דיוויד פינצ'ר, שבו גילם גבר שנולד זקן והולך ונעשה צעיר. הוא היה טוב יותר, וגילם תפקידים אייקוניים יותר, בשני סרטיו הקודמים עם פינצ'ר – "שבעת החטאים" ו"מועדון קרב" (גם שם הוא פשט חולצה והשתעשע עם תדמית הכוכב הנערץ שלו) – אבל אלה היו תפקידים פחות מתרהבים ועם פחות איפור. ייקח עוד כמה שנים בטרם פיט והאקדמיה יסתנכרנו, והוא יקבל מועמדות על תפקיד באמת טוב.

ב"מאניבול" הוא גילם מנהל קבוצת בייסבול, לא כזה שיורד למגרש, אלא כזה שמשתמש בכלים סטטיסטיים כדי להביא את הקבוצה לניצחון, כמו מפיק. פיט גם הפיק את הסרט, ועל כך קיבל מועמדות נוספת. בלי תוספות פרוסתטיות, ובלי זקן, פיט הגיש בסרט הופעה נינוחה ונבונה, שככל הנראה קרובה למי שהוא באמת – שזה חלק ממה שהופך כוכב לכוכב. לא אתאר כאן את כל הפעילויות החוץ קולנועיות שלו – די לומר שהוא איש שמרים דברים. "זה המקום שבו אני נמצא בחיי", הוא אמר בראיון. " לא אכפת לי מי אתה, החיים הם מאבק. השאלה היא איך אתה תופס את המאבקים האלה. ככל שהתבגרתי, אני לוקח אותם יותר כעוד יום במשרד – קבלה של מה שהיום זורק לך".

אחרי שגילם את אכילס, גיבור-העל של העולם העתיק, באפוס עתיר התקציב "טרויה" ב-2004, פיט החליט שהוא לא מתפשר יותר עם הדרישות של הוליווד, ועושה רק סרטים בעלי איכויות שמעניינות אותו. בעשרים השנים האחרונות הוא עבד עם כמה מגדולי הבמאים, בהם האחים כהן, טרנס מאליק, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, וכמובן סטיבן סודרברג, שבסרטי "אושן 11" שלו פיט הדגים כמה נוח לו בחברת גברים. כשחושבים על זה, למרות היותו מגנט לנשים, ולמרות שורה של בנות זוג מפורסמות, בעצם התפקידים הכי בולטים שלו היו תמיד לצד גברים אחרים. ברוס וויליס ב"12 קופים", קווין ספייסי ב"שבעת החטאים", אדוארד נורטון ב"מועדון קרב", ג'ורג' קלוני ב"אושן 11", דיקפריו, הממזרים חסרי הכבוד, ועוד ועוד.

בגיל 59 הוא גילם את ג'ק קונראד, כוכב ראינוע מזדקן ב"בבילון" של דמיאן שאזל, שרואה את הקריירה חומקת מבין אצבעותיו, ובוחר לסיים את חייו. בניגוד לקונראד, פיט הבין כבר בגיל צעיר שמוטב לו לקחת את הקריירה שלו בידיו (גם אם, לפי עדות גרושתו, לא את חייו). בגיל 60 הוא עדיין בשיאו – עדיין יפה, אבל כבר לא נותן לזה להפריע לו.