כל מה שאחד הבמאים המשפיעים במאה ה-20 רצה זה שלא יבינו אותו

איך מספידים את הקולנוען הכי משפיע במחצית השנייה של המאה העשרים? תמיד טוב להתחיל עם איזו ציטטה של טרנטינו, שהתחיל כמעריץ גדול שלו, ואחר כך כבר לא. "יש יוצרים שאתה מגיב אליהם בעיקר כשאתה צעיר. הם חשובים כי הם לוקחים אותך למקום חדש. אבל אתה גם יכול להמשיך הלאה", אמר טרנטינו בראיון. הוא המשיך וסיפר שגילה את גודאר יחד עם בוב דילן, ומה שדיבר אליו בסרטיו היה "האיכות של תוצרת בית והזלזול שלו בטכניקה של הקולנוע, תוך כדי מציאת גרסת נגד מחוכמת לטכניקה הקולנועית". הוא נהנה במיוחד מסרטו השישי באורך מלא, "חבורה נפרדת" מ-1964 (ואף העניק את שמו לחברת ההפקה שהקים ב-1991). אבל בהמשך המונולוג טרנטינו אומר שמאוחר יותר גילה שמה שהלהיב אותו בעיקר היה מה שכתבה על הסרט מבקרת הקולנוע פולין קייל. "היא כתבה 'זה כאילו ששני צרפתים מטורפים לקולנוע לקחו רומן פשע אמריקאי בנאלי וכתבו את השירה שהם מצאו בין השורות'. כשקראתי את זה חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אף פעם לא שמעתי תיאור כה מוצלח של האסתטיקה שרציתי להשיג".

העניין הוא שטרנטינו מצטט לא נכון. המשפט היפה שניסח (וחזר עליו בהזדמנויות נוספות) אינו נמצא בביקורת של קייל על הסרט, אלא הוא תובנה שלו עצמו לגבי מה הביקורת אומרת. ובעצם כך הוא קולע למהות של האמנות של גודאר, שהקולנוע שלו הוא בו בעת ספונטאני ואינטלקטואלי, פרוע ומדויק – קולנוע רפלקסיבי, חתרני ואנטי נרטיבי, שכולו רבדים על גבי רבדים של ציטוטים תרבותיים שהוא עשה בהם כרצונו. כך הוא לא רק גרם לאנשים להבין שאפשר לעשות קולנוע באופן שונה, הוא גם הביא אותם לראות סרטים באופן שונה.

אחד הסיפורים שאני אוהבת הוא על הפגישה של גודאר עם התסריטאי המתחיל רוברט בנטון, שכתב תסריט על צמד שודדי בנקים אמריקאים בשם בוני פארקר וקלייד בארו שפעלו בטקסס בשנות השלושים. בנטון קיווה שגודאר הנערץ עליו ירצה לביים את התסריט. לגודאר היו חודשיים פנויים והוא הסכים לצלם את הסרט בניו ג'רזי בחורף. אחד המפיקים אמר שמבחינת הדיוק ההיסטורי הסרט צריך להיעשות בקיץ. גודאר קם ואמר: "אני מדבר על קולנוע ואתה מדבר על מזג האוויר", ועזב את הפגישה. "בוני וקלייד" (1967) בוים בסופו של דבר על ידי ארתור פן האמריקאי והפך לקלאסיקה.

יחד עם פרנסואה טריפו, גודאר היה ממובילי הגל החדש הצרפתי, אותה תנועה ששינתה את פני הקולנוע העולמי בתחילת שנות השישים. חבריה, בהם גם קלוד שברול, אריק רוהמר ואנייס ורדה, קראו תיגר על תעשיות הקולנוע השמרניות, והראו ליוצרים צעירים בעולם כולו איך אפשר לשים מצלמה על הכתף, לצאת לרחוב עם כמה חבר'ה, ולצלם סרט רענן ומלא רעיונות. לא צריך לתכנן הכל מראש, ולא צריך לפחד מטעויות, כי מי אמר שיש רק דרך אחת לעשות סרטים. אנה קרינה, שהיתה זוגתו של גודאר וכוכבת שמונה מסרטיו הבולטים, בהם "חבורה נפרדת", תיארה פעם את סגנון העבודה שלו: "הוא לא ביים שחקנים. הוא התהלך איתם מבלי להגיד על מה הסצנה. זו הייתה חזרת מצלמה שנמשכה שעות. לא היה תסריט, וברגע האחרון קיבלנו דיאלוג. ואז היינו חייבים להגיד את הדיאלוג כמו שהוא, למרות שזה נשמע לאנשים כמו אימפרוביזציה". והצלם ראול קוטאר אמר: "הוא כמעט אף פעם לא אמר מה הוא רוצה. הוא אמר מה הוא לא רוצה, ומזה הייתי אמור לנחש מה הוא בעצם רוצה".

סרטו הראשון של גודאר, "עד כלות הנשימה" (1960), שמציע דקונסטרוקציה של סרטי הפשע האמריקאים דלי התקציב שנוצרו בשולי הוליווד, הפך לשיחת היום וללהיט גדול (יותר משני מיליון צופים בצרפת בסבב ההקרנות הראשון). זה עיצבן אותו. הוא חשב שאם יותר מדי אנשים אוהבים את הסרט, סימן שהוא אינו חתרני דיו. אז הוא הלך רחוק יותר, ובשנים הבאות הוא זכה להיות נערץ ולא מובן כמו שרצה. אבל האימפקט הראשוני, המשחרר, של הסרט לא דהה, ובסקר הסרטים הגדול של מגזין סייט אנד סאונד שנערך ב-2012, "עד כלות הנשימה" דורג במקום ה-13 ברשימת מאה הסרטים הגדולים של כל הזמנים (הסקר נערך פעם בעשור, ובנובמבר הקרוב יתפרסמו תוצאות הסקר האחרון). שלושה סרטים נוספים של גודאר נכללו ברשימה ההיא – "הבוז" (סרט על הפקת סרט), "פיירו המשוגע" (מעין סיפור מפורר שכל הזמן מתבונן בעצמו, על צמד אוהבים במנוסה מסוחרי נשק), ו"היסטוריות של קולנוע". בעוד שלושת הראשונים נוצרו בשנות השישים, "היסטוריות של קולנוע" הוא מעין מסה תיעודית אישית ואידיוסינקרטית שנוצרה ב-1998, והיא מעידה על כך שגם אם רבים, כמו טרנטינו, מכירים בעיקר את הסרטים שיצר במסגרת הגל החדש, גודאר המשיך ליצור במרץ עד גיל 87, ולא איבד מאום מהחתרנות של סרטיו הראשונים.

להיפך, עם השנים סרטיו נעשו יותר פרובוקטיביים ומאתגרים לצפייה ויותר פוליטיים באופן מפורש. והוא, ככל הנראה, הפך לאדם בלתי נסבל. כך, לפחות, הוא הוצג בסרט "יוצא מן הכלל" מ-2017, שבו גולם על ידי לואי גארל. ב-1973 גודאר תקף את ידידו טריפו על חוסר המחויבות הפוליטית של סרטו (זוכה האוסקר) "לילה אמריקאי", והשניים לא דיברו יותר עד מותו של טריפו ב-1984. גודאר יוצא פוץ גם מ"אנשים ומקומות" (2017), סרטה התיעודי של הקולגה אנייס ורדה, שבו הוא לא מגיע לפגישה שקבע איתה. ורדה הלכה לעולמה שנתיים אחרי כן בגיל 90 וגודאר היה אחרון אנשי הגל החדש, עד היום.

ב-2006 הגיע לישראל השחקן קלוד בראסר, לקדם את סרטו "כסאות מוזיקליים". משום שהסרט החדש לא היה מאוד מעניין, הקדשתי חלק ניכר מהריאיון שערכתי איתו לעבודתו עם גודאר בסרט "חבורה נפרדת", המספר על שני חובבי סרטי פשע הוליוודיים דלי תקציב שמשכנעים סטודנטית לעזור להם לבצע שוד. "אני רוצה לתקן טעות נפוצה ביחס לגודאר", אמר בראסר. "אני עובד עם במאים צעירים שמעריצים אותו ומתייחסים לסרטיו בכובד ראש. אבל הוא בעצם היה קומיקאי ועשה הכל ברוח קלה. הנה אנקדוטה לדוגמה. היינו אמורים לצלם סצנה בהליכה לאורך הסיין, ופתאום התחיל מבול. נכנסנו לביסטרו כדי למצוא מחסה מהגשם, ובעוד השחקנים שותים ומפטפטים, ז'אן-לוק קרא עיתון. פתאום הוא אמר 'או, אתם לא יודעים כמה האמריקאים מטומטמים' והקריא לנו קטע על אמריקאי ששבר את השיא העולמי בביקור זריז בלובר. זה לקח לו 15:20 דקות. ז'אן-לוק אמר שמשום שיורד גשם, נשנה תכניות ונלך ללובר לשבור את השיא של האמריקאי. מנהל ההפקה קיבל אישור מהמוזיאון, ועל המקום עברנו מהביסטרו ללובר. שמנו מצלמה בקצה המסדרון, ורצנו". בהחלטה של רגע נולד אירוע קולנועי בלתי נשכח, שכולו משובת נעורים חצופה. ככה גודאר יצר 131 סרטים (כולל קצרים ותיעודיים, ואחד עבור מנחם גולן), מספר שאין (כמעט) כדוגמתו. הסרט שלו שאני הכי אוהבת הוא "אלפאוויל" מ-1965 – מעין פילם נואר עתידני ועתיר המצאה שצולם בפריז הלילית. פעם ארגנו לי הקרנה פרטית של הסרט בסינמטק ירושלים, ואני זוכרת את עצמי יושבת לבד באולם וצוחקת בקול.