איך זה לשחק את עצמך בסרט הכי אישי של במאי קאלט נחשב?

כנראה יש מעט מאוד שירותים ציבוריים בעיר שהצליחו להינצל מהסטיקר האדום־לבן עם הלוגו ״קצפת ודובדבנים״, סרטו החדש של גור בנטביץ׳ ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי"). בתא השירותים הדחוק של המנזר, למשל, הסטיקר נועץ בך מבט בעודך משתינה בתנוחת כריעה, וקשה שלא לדמיין את בנטביץ׳ מדביק את המדבקה העגולה על כל פיסת קיר פנויה, כמו נאחז בפיסה אחרונה מהניינטיז, ממש כמו דמות הבמאי צורי שוסטק שאותו הוא מגלם בסרט שגם ביים וכתב.

עלילת הסרט מתרחשת במשך לילה אחד ועוקבת אחר הבמאי החרד בבכורה של סרטו החדש. ״קצפת ודובדבנים״ היא יצירה ארס פואטית, על קולנוע ועל אהבת הקולנוע, על תעשיית הקולנוע התל אביבית המצומצמת (אנשים מהתחום לבטח יזהו את כל הפרצופים בסרט), אבל בעיקר על פרידה של יוצר מהיצירה שלו ועל הפחד ממה שיגיע אחר כך, עם זאת בניגוד לאנטיקליימקס שחווה שוסטק בסרט, המציאות שאליו יצא ״קצפת ודובדבנים״ אוהדת יותר. הביקורות משבחות והסרט מועמד ל־11 פרסי אופיר, בטקס שיתקיים בשבועות הקרובים.

עמית איצקר. מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)

בסרט מככבים דובר קוסשווילי (בתפקיד הנהג המלאך), אלון אבוטבול (בתפקיד החבר המדרדר) והדס בן ארויה (בתפקיד קולנוענית מבטיחה). בתפקידי משנה טעוני משמעות שמתייחסים הן למכלול יצירתו של בנטביץ' והן לתעשייה בעבר ובהווה מופיעים טינקרבל (רוית רוזן) – שחקנית ומנהלת תוכן ואמנות בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, שם היא מתגוררת עם משפחתה, ועמית איצקר – קולנוען המתגורר בגבעתיים. התפקידים שאיצקר וטינקרבל מגלמים קורצים לחייהם הפרטיים. ביומיום עובד איצקר (שמגלם זיו ב״משיח״) במשרדי הסינמטק בתל אביב, בסרט הוא משחק את המקרין הנרגן והמשופם שאין לו סבלנות לדרישותיו של הבמאי בעת הקרנת הבכורה בקולנוע.

טינקרבל מגלמת שחקנית עבר הנשואה למפיק המצליח מושון (צחי גראד) ושזנחה את הקריירה שלה לטובת חיי הנישואים. ״פגשתי את גור כשהייתי בת 19״, היא נזכרת. ״הגיעו אליי שמועות שייפנו אליי בקרוב לגבי אודישן לסרט שמצטלם בהודו. משום מה חשבתי שזה יהיה סרט על קומונה, ולא ידעתי אם כל הדבר הזה מתאים לי. גור התקשר ושכנע אותי בטלפון להגיע לאודישן ברחוב הארבעה. כל הרצפה הייתה מלאה בקליפות של פיצוחים, עם מצלמה ישנה כזאת. היה ממש מצחיק, הטקסט התגלגל על הלשון וישר הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, ושזאת בטח תהיה חוויה מיוחדת״. הסרט המדובר הוא ״משהו טוטאלי״, שהפך עם השנים לקאלט. את הסרט הפיק אייל שיראי, לימים בן זוגה ואבי ילדיה של טינקרבל – ומכאן הקריצה בין התפקיד שמגלמת בסרטו של בנטביץ׳ למציאות. ״אני משחקת מישהי שפרשה מחיי המשחק. אני לא מרגישה שפרשתי, אבל לא התעסקתי בכף בשנים האחרונות אף שבטח אמצא את עצמי בחזרה מתישהו״, היא אומרת. ״הדמות חיה בצהלה ואני בכלל בערבה, אבל זה יפה שגור החליף את התפאורה והצליח בכל זאת לשמר את תמצית הקשר בינינו״.

יש קטע בסרט שצורי שואל אותך אם את לא מתגעגעת. מה התשובה האותנטית שלך לשאלה?
״כן, זה גדול. רוב הזמן אני מרגישה סיפוק בחיי הנוכחיים. מצד שני, כשאני קוראת תסריט או כשאני מגיעה למקום עם מצלמה אני יכולה בשניות לאבד את עצמי ואולי לרצות להיכנס למצלמה, לשחק, להישאר שם שבוע, שבועיים, שלושה, להמשיך את התפקיד. זה משהו שבוער בי עדיין״.

לאורך הסרט שותל בנטביץ׳ את אנשי ההפקה בתפקידים קטנים. כך למשל מנהל הלוקיישנים הוא גם ״בחור ביציאה מהסרט של שון פן״ ומנהלת התסריט היא גם ״בחורינה ביציאה מהסרט״. מה שאמור להיות מחוץ לפריים נכנס פנימה, והגבול הדק גם ככה בין המציאות לסרט מתעמעם.

״נראה שהליהוק של רבות מהדמויות שם מתוכנן. גם הדמות של אלון אבוטבול, גם הדס בן ארויה שמשחקת את הדור הבא של הקולנוענים. הכל מכוון״, אומר איצקר.

אכן, היחסים המתוחים בין בילי (בן ארויה) לבין שוסטק מגלמים את אותו המתח בין הדור הקודם של הקולנוע שעסק ב״הפצה אנלוגית״, סיזיפית, מיוזעת, מפה לאוזן; לבין הדור היורש, שמבין שלעשות קולנוע זה לא רק לצלם סרט אלא גם ״לעשות לו סושיאל״. בסרט שוסטק בוחר להפיץ את סרטו באמצעים של העבר – פוסטרים וסטיקרים. ״התחושה ב׳משהו טוטאלי׳ הייתה שכולנו הוצאנו אותו יחד. היינו תולים פוסטרים בשינקין יחד ומחכים באולמות לשמוע מה אנשים אומרים ומדביקים מדבקות״, אומרת טינקרבל בפרץ של נוסטלגיות.״כל מיני דברים שרואים עכשיו בסרט הנוכחי של גור, שהוא עדיין עושה אבל לבד. הוא מתנהל כמו פעם, אבל העולם כבר השתנה״.

יכול להיות שזה סרט לאוהבי קולנוע, ורק הם יוכלו להזדהות אתו עד הסוף?
״אני לא חושב שזה סרט רק לאנשים שמתעסקים בקולנוע, כמו שלא כל סרט על רופאים הוא סרט למי שלמד רפואה״, אומר איצקר נחרצות. ״זה סרט נורא מצחיק ומרגש, ואני חושב שכולם יכולים להתחבר אליו, בייחוד כי זה סרט נורא אישי. ובאישי יש הרבה אמת. אני בטוח שזה הסרט הכי אישי של גור״.

״נכון, אני מסכימה עם כל מילה״, מצטרפת טינקרבל. ״יש בסרט הזה כנות אמנותית, כנות אישית. לפעמים גם עוברים כמה סרטים עד שאתה מגיע לסרט כזה״.

״אני חושב שחייבים לעשות כמה סרטים כדי להגיע לסרט כזה״, מסכים איצקר. ״צריך לעבור את כל הדרך הזאת. הייתי משווה את זה אפילו לסרט החדש של טרנטינו, שגם הוא סרט שמתרפק על העבר וגם מאוד מתרפק על קולנוע. וזה הסרט הכי אישי של טרנטינו נראה לי, אבל גם כל מי שלא מבין את כל הרפרנסים התרבותיים ולסרטים הקודמים שלו ייהנה מזה מאוד, וכך גם בסרט של גור״.

ואולי ״קצפת ודובדבנים״ הוא יותר מכל סרט על היחסים בין יוצר לקהל. עם תחילת הסרט נמצאים הצופים והדמות הראשית בנקודה דומה. הצופים מתחילים לצפות בסרטו של בנטביץ׳, בעוד שוסטק הבמאי יושב באולם הקולנוע ומתבונן בקהל צופה בסרט שלו.

מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)

באחת הסצנות בסרט שם לב שוסטק כי ״השמנים״ – האחים שתולים בשעות לילה פוסטרים להופעות, סרטים והצגות ברחבי העיר – מכסים את הפוסטר של ״קצפת ודובדבנים״ בפוסטר להופעה אחרת. שוסטק פוצח במונולוג חוצב להבות על כך שבמאי יוצר בשביל הקהל שלו ושאף פלספן לא יגיד אחרת.

״אני חושב שעושים סרטים גם לקהל וגם לבמאי״, אומר איצקר שעובד כרגע על סרט דוקומנטרי מוזיקלי שאותו הפיק עצמאית, על ידי גיוס כספים בהדסטארט. ״לו הייתי עושה סרטים רק לקהל הייתי עושה כל מיני סקרים ובודק בדיוק מה יעבוד הכי טוב מול אנשים, אבל כל בן אדם רוצה שיראו את הסרט שלו הרבה אנשים. החוכמה היא לעשות את זה בלי להתפשר על מה שאתה רוצה להגיד״.

״החופש הוא יותר מדי יקר בשביל שנוותר עליו״, מסכימה טינקרבל. ״אני פועלת בשני מישורים נפרדים. אני מציירת בסטודיו, והמקום הזה הוא ללא קהל. לקחתי החלטה לפני שנים שאני נכנסת לתקופה שאני מציירת בלי להוציא את הדברים החוצה, כדי ליצור אצלי חופש יצירה בלתי מותנה״, היא אומרת. ״בקולנוע, כשאני משחקת וגם כשאני מלווה יוצרים בפסטיבל בערבה, יש אותנטיות לתהליך היצירה ואני בכלל לא חושבת על שום דבר אחר. כשאתה מביים סרט יש שיקולים, למשל כשאתה רוצה להגיד משהו וחושב אם הוא ייקלט על ידי הקהל וכיצד, אבל לפני כן צריך את הנשמה, את החדווה הזאת, את לעשות את מה שאתה מאמין בו ואחר כך אתה יכול לשייף את זה. כשהייתי על הסט של גור היה לי מאוד כיף וגם המחשבה היתה איך אני מדייקת כל מיני דברים שהוא רצה למרות שזה די טבעי אז לא הייתי צריכה לעשות איזשהו מאמץ, ולא הייתה שום מחשבה חיצונית איך זה יתקבל ואיך זה ייצא. ידעתי שיש לי קצת צל על הפנים ואהבתי את המחשבה שכשהייתי צעירה לא הייתי מסכימה, ועכשיו זה בסדר״.