בשנים האחרונות קשה לחשוב על סיפור הצלחה ישראלי גדול יותר מזה של נגה ארז. בגיל 36, ארז היא היום כנראה האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם – מי שגדלה בקיסריה והגיעה עם המוזיקה שלה לחברות תקליטים בינלאומיות ולהופעות על כמה מהבמות הנחשבות בעולם, כולל פסטיבל קואצ'לה השנה, שם הייתה הזמרת הישראלית הראשונה שהופיעה. מוזיקאית ישראלית שחצתה את כל הגבולות, שברה את כל תקרות הזכוכית והיום היא אמנית בינלאומית מצליחה – סיבה לא קטנה לגאווה עבור כולנו. ועכשיו, כיאה לסיפור הצלחה שכזה, מגיע גם התיעוד הדוקומנטרי. מדובר בסרט "NOGA", עוד יצירת דוקו מוזיקלית גדולה שמצטרפת לקטלוג של yes – שכבר הספיקה ללוות את סיבוב הפרידה של קורין אלאל ז"ל, את נועה קירל, את יהודה פוליקר וכמובן את הסדרה המדוברת של דורון צברי על אביתר בנאי. מי שהופקדו על המשימה הם האחים האוסטרים ג'ונו ובנג'י ברגמן, שיצרו סרט דוקומנטרי חושפני – ומעניין במיוחד. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה היוקרתי.
>> הסרט על "הכבש ה-16" העדיף פוליטיקה מאולצת על פני הנוסטלגיה

ולמרות שנגה ארז נמצאת בפרונט – בעצם, זה סרט על הזוג שעומד מאחורי ההצלחה: ארז ולצידה בעלה, אורי רוסו. הזוגיות ביניהם היא הציר שמוביל את הסרט, שמלווה את שניהם בשנים האחרונות והסוערות, בחיים ובקריירה. שנים של הצלחה בלתי נתפסת בעולם, ואז הבאקלאש הכואב מאוד בעקבות 7.10 והידרדרות המעמד הבינלאומי של ישראל. ארז ורוסו, שהתחילו בתור הדבר הכי חם, נזרקו הצידה – בעיקר בגלל היותם ישראלים והמדינה שממנה באו.

זו יצירה דוקומנטרית מאוד אינטימית. ארז ורוסו הרשו למצלמות להיכנס איתם לחדרי החדרים ממש – מהשיחות האישיות ביניהם על עתיד מערכת היחסים, דרך בדיקת האולטרסאונד שעברה ארז ועד הלוויית אמו של רוסו, שאליה ארז לא הגיעה. זו רמת חשיפה גבוהה מאוד, עד כדי רגעים שבהם קצת חשתי אי נוחות – האם באמת אני, כצופה, אמור להיות במקומות כאלה? זה בהחלט מעיד על האומץ של בני הזוג, וזה בהחלט מעניין ברמת המציצנות הטבעית שטמונה בכולנו – אבל זה גם חריג, אפילו ביחס ליצירות דוקו מוזיקליות אחרות שנתקלנו בהן.

הסרט מצוין – הוא קצבי, הוא מרקיד, הוא מתאר סיפור אנושי אדיר של יוצרת שקל להתאהב בה. ועדיין, בעיניי הוא מכיל פספוס מסוים, ובכך הוא נופל במידה מסוימת לאותה מלכודת שהייתה בדוקו אחר שליווה את התקופה הזו, "הכבש השישה עשר". זו המלכודת של הרצון למשוך את הסרט יותר מדי לכיוון תיעוד התקופה, ופחות לכיוון יצירה שמתארת אמנות ושני אמנים שמנסים להצליח למרות הכל. לנגה ארז ואורי רוסו מגיעה יצירה דוקומנטרית שתדבר קודם כל עליהם – על היצירה המפוארת שלהם, על המוזיקה המצוינת שהם עשו ועל הדרך הארוכה שהם סללו מהמועדונים הקטנים להצלחה הגדולה. במקום זה, קיבלנו עוד יצירה על מוזיקה בזמן הרפורמה ו-7.10 – נושאים שכל כך נחרשו בעשרות יצירות דוקומנטריות אחרות, שכבר קצת נמאס לחזור אליהם.

ובעיקר, מה שהסרט מבטא – לפחות מבחינתי – הוא את אחת הדוגמות המעצבנות בשיח התרבותי הישראלי. וקוראים לה "אמנים חייבים להביע את דעתם הפוליטית". זו, במידה רבה, המלכודת שאליה ארז נקלעה בשנים שלפני המלחמה ואחריה: עולם שדרש ממנה לבחור צד – בעד הרפורמה או נגדה, בעד הכיבוש או נגדו. וזה גם מה שהוביל, בעיניי, לבריונות מצד פעילי BDS ופעילים פרו-פלסטינים, שבעצם שידרו לה: או שתביעי את הדעות שלנו – או שלא תופיעי.

וזו, בעיניי, הסיבה לסלידה העמוקה מהרצון הזה ש"אמנים יגידו משהו". כי הרבה פעמים, מאחורי הרצון הלכאורה מבורך שאמנים ינקטו עמדה ציבורית, מסתתר רצון פשוט שהאמן יהדהד סט מאוד ברור של דעות "נכונות" ומקובלות. הרי ראינו איך בישראל אמנים שהעזו להביע דעות הפוכות מהמיינסטרים, או קיצוניות מדי, חוטפים. כשאתה ימני מדי, זה מגיע מהתקשורת. כשאתה שמאלני מדי, מהקהל הרחב (וממיקי זוהר). וכך זה היה גם, לפחות כפי שהסרט מציג זאת, מול אותם פעילים פרו-פלסטינים: מבחינת ארז, המסר היה שאם לא תביע התנגדות ברורה יותר למלחמה של ישראל בעזה – יפעלו לבטל אותה. בקיצור, אתם לא באמת רוצים שאמנים "יגידו את דעתם" – אתם רוצים שהם יגידו את דעתכם.

ונגה ארז, מה לעשות, לא שיחקה את המשחק הזה. יש לה דעות, אבל הן מורכבות. וחוסר היכולת להכיל מורכבות הוא מה שהכשיל אותה – למשל, עם אותו ציטוט על ה-BDS. ארז אמרה שהתנועה עשתה עבודה חשובה בהפניית תשומת הלב למצב, אבל הוסיפה – כמו שצריך – שהיא מקווה שהמאמץ, הזמן והכסף יושקעו בשיח ובחיבור. אלא שהחלק הראשון הוא זה שנשאר בכותרות.

יש אמנים שיש להם דעה – וזה מעולה. הם יכולים וצריכים להביע אותה מעל כל במה, בלי שום חשש. אבל לא כל האמנים, ולא כל בני האדם, בנויים באותה צורה. בעולם שמחוץ לרשתות החברתיות יש לכולנו ערכים ודעות, אבל הם זזים ומשתנים עם הזמן. נגה ארז הבהירה לא פעם היכן היא עומדת (ושזה לא ממש בצד הימני של המפה), אבל בעולם שדרש ממנה להיות סופר נחרצת – היא הלכה לאיבוד. וגם, במובנים מסוימים, איבדה את היכולת להשמיע את קולה.

אבל למרות הבעייתיות המסוימת, "NOGA" הוא סרט דוקומנטרי חשוב. בעיקר כי הוא מצליח להביא את הסיפור של שני מוזיקאים שהצליחו לנצח את הבולשיט. בסופו של דבר, כפי שמתבטא בסצנת הסיום של הסרט – האמנות שלהם הייתה חזקה מהכל. המוזיקה המעולה שהם הביאו לעולם גברה גם על הקולות המשתיקים מימין בישראל, וגם על המחרימים הדוגמטיים מהשמאל העאלק-ליברלי העולמי. ובתקופה כל כך מבאסת כמו שעברנו בשנים האחרונות, היה בזה משהו אופטימי. ומה אנחנו צריכים יותר מאופטימיות?
"NOGA" עולה היום (24.9) ב-yesVOD ובפרטנר TV+, וב-21:00 ישודר ב-yes דוקו.

• ביקורת סרטים
• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נגה ארז