יוצר "האחרונים מבינינו" דיבר על הסדרה שלו. הגיימרים לא התחברו

"The Last of Us" (שתעלה ב-HBO ב-16.1) אמורה להיות הדבר הגדול הבא: מצד אחד, דרמת-אקשן-אימה עם זומבים בעולם פוסט אפוקליפטי שמבוססת על אחת מסדרות המשחקים הכי אהובות ומוערכות שהיו בפלייסטיישן. מצד שני, מי שחתום עליה הוא קרייג מאזין (יוצר "צ'רנוביל"), בקיצור – אם זה יצליח להם, זו תהיה הפעם הראשונה שמשחק מחשב מקבל לא רק עיבוד מוצלח לטלוויזיה אלא ממש נכנס לקטגוריה של טלוויזיית פרסטיז', בדיוק השילוב שרצינו בין "המתים המהלכים" ל"הדרך". בקיצור, הציפיות והייפ הם גבוהים מתמיד, וזה נראה שאפילו המעריצים השרופים של המשחק היו די מרוצים מהמידע שנחשף עד כה על הסדרה (בעיקר מהליהוק של פדרו פסקאל הנהדר לתפקיד הראשי), עד שקרייג מאזין התראיין בסוף השבוע לניו יורקר – ואמר כמה דברים שאולי היה מוטב לו שלא להגיד.

מאזין, שהעיד על עצמו מספר רב של פעמים שהיה מעריץ שרוף של המשחקים במשך שנים בטרם ניגש למלאכת העיבוד שלהם לטלוויזיה, דיבר על המעבר של העלילה מחוויה אקטיבית של משחק לחוויה פאסיבית של צפייה – בעיקר מבחינת האופן בו המשחק והסדרה יתייחסו לאלימות. "כשאתה משחק, אתה הורג אנשים וכשאתה מת אתה שוב מתחיל מהשמירה האחרונה שלך. כל האנשים האלה צצים שוב, וזזים באותה צורה", אמר מאזין, "בשלב מסוים, אתה מתחיל להתייחס אליהם כאל מחסומים ולא כאל בני אדם. בסדרה, מפגשים כאלו נושאים יותר משקל. אני חושב שזה צריך להרגיש שונה מאוד – לראות אדם מת לעומת לראות פיקסלים מתים" (במשחק, בסדרה ובכלל כמקובל בז'אנר, בני אדם אחרים בעולם פוסט-אפוקליפטי הם לעיתים תכופות סכנה גדולה יותר מעדרי הזומבים מסביב).

זה טיעון לגיטימי, גם אם מיושן ובעיקר מזכיר אינספור דיונים מייגעים מהסוג שחשבנו שהשארנו מאחור, מסוג "האם משחקי מחשב הם אמנות" – אלא שהוא, כמובן, הכעיס שורה ארוכה של שחקנים, מעריצים ועיתונאי גיימינג בגלל שהוא מפספס, ובאופן די בוטה, את אחת הנקודות הדרמטיות המרכזיות של צמד משחקי "The Last of Us", מה שגרם לאנשים פתאום להתייחס בחשדנות ליחס של מאזין לפרויקט שלו עצמו. הנקודה ב-"The Last of Us", ובעיקר במשחק השני, היא בדיוק המשחק על המתח בין שני הדברים האלה – היחס הדו-ערכי במשחק לאויבים בתור אתגרים שאתה צריך לעבור על מנת להתקדם בסיפור וגם בתור בני אדם. כצפוי, אנשים לא אהבו את זה, והביעו חשדנות לגבי יכולת הטיפול של מאזין במותג האהוב, בהבנה של מאזין בגיימינג כמדיום ובסיפורים בכלל – וגם העלו שורה ארוכה של סצינות המוות הכי מרגשות שראו במשחקים (ויש הרבה), בשביל להראות שפיקסלים או לא – כשזה מרגש, זה לא משנה.

זו הגזמה, כמובן. האם מאזין באמת התכוון לומר שהוא לא מכבד את העלילה של "The Last of Us"? בוודאי שלא. סביר להניח גם שהוא הבין טוב מאוד את האימפקט הרגשי של כל אותם רגעים ב"The Last of Us" ואת האופן בו המשחקים יוצרים חלק נכבד מהמשמעות שלהם דווקא על ידי העובדה שהם מכריחים את השחקן להיות הזרוע המבצעת של האלימות שבהם (אלימות אליה המשחקים עצמם מתייחסים, לעיתים תכופות, בשיפוטיות, תוך כדי שהיא גם מהנה מאוד כמשחק – וזו בדיוק הפואנטה). סביר להניח שזה פשוט מקרה של ניסוח גרוע בראיון לעיתון גדול, שעדיין ממסגר את הסדרה בתור "ההזדמנות הגדולה של משחקי מחשב לקבל סוף סוף עיבוד טוב לטלוויזיה". בקיצור, מזל שקרייג מאזין יודע טוב מאוד איזה קהל קשה גיימרים יכולים להיות – אחרי הכל, את הפרצוף של יוצר דרמת האיכות ההיסטורית "צ'רנוביל" אתם מכירים דווקא בתור לו, העובד הכי מגעיל בחברת הגיימינג במרכז "Mythic Quest" המצוינת.