הארי בלפונטה היה סמל מין עוד לפני שמישהו ידע מה זה סמל מין
הארי בלפונטה, שהלך לעולמו השבוע בגיל 96, הוא היה יכול להיות כוכב הוליוודי ענק, אבל הוא נולד 50 שנה מוקדם. בהמשך חייו נודע כאקטיביסט למען שיוויון זכויות, וככזה שלא הסכים להתפשר על תפקידים שינמיכו אותו בשל גזעו. יעל שוב נפרדת
הארי בלפונטה היה לפני הכל אובייקט תשוקה. כבן להורים מעורבים מבחינה אתנית (הוא היה גם רבע יהודי), בלפונטה היה אחד הגברים הכי יפים שהילכו עלי אדמות. אבל הוא לא נתן ליופי שלו להפריע, ובחר לעצמו מסלול חיים מרוצף במוזיקה ובאחריות חברתית. הוא הותיר רושם עצום על התרבות והחברה האמריקאית, ואילו נולד חמישים שנה מאוחר יותר – הוא יכול היה להיות כוכב קולנוע גדול. אבל הוא חי בתקופה שבה הגזענות הגבילה את צעדיו על המסך.
משום שסירב לתת לגזענות להכתיב את התפקידים שקיבל, הקולנוע הפסיד שחקן גדול. אפשר היה להתרשם מגודל ההפסד ב-1996, כשסיפק הופעה מעולה כגנגסטר ב"קנזס סיטי" של רוברט אלטמן.ועל אף כל זאת – הטקסט הזה יעסוק בעיקר בקריירה הקולנועית של בלפונטה, שהלך לעולמו לפני יומיים בגיל 96.
בלפונטה נולד בהארלם שבניו יורק ב-1 במרץ 1927, תשעה ימים אחרי סידני פואטייה שיהפוך לחברו הטוב ביותר. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת בחיל הים, וכשהשתחרר נרשם לסדנת משחק בניו יורק, שבה למדו גם מרלון ברנדו וטוני קרטיס. כדי לממן את לימודיו, הוא שר במועדונים בניו יורק.
ב-1954 כבר היה לו פרס טוני על הופעה בהצגה בברודוויי, ובאותה שנה לוהק לתפקיד החייל ג'ו שמתאהב בכרמן ג'ונס בעיבוד הקולנועי למחזמר על פי האופרה של ביזה. למרות שכבר היה זמר מוכר (את הלהיט "מתילדה" הוא הקליט ב-1953), הוא דובב על ידי זמר עם קול אופראי. הבמאי אוטו פרמינגר לא רצה את בלפונטה בשביל קול הקטיפה שלו, אלא בשביל הסקס אפיל שנזל ממנו. את אריית האהבה המדובבת שלו הוא מבצע עם חזה חשוף מרוח בשמן. דורותי דנדרידג', שגילמה את כרמן המפתה ודובבה גם היא (על ידי זמרת האופרה הלבנה מרילין הורן), היתה לשחקנית השחורה הראשונה שזכתה במועמדות לאוסקר על הופעה בתפקיד ראשי, אבל באמריקה הגזענית לא היה לה לאן להמשיך משם.
תפקידו הקולנועי הבא של בלפונטה היה בסרט עתיר הכוכבים "אי בשמש" מ-1957 כמנהיג עובדים בג'מייקה, שכמעט מנהל רומן עם אישה לבנה (ג'ואן פונטיין). גם כאן מודגשת המגנטיות הארוטית של בלפונטה, שהולבש בחולצות לבנות פתוחות החושפות את חזהו (הגברים הלבנים בסרט מקפידים לכפתר את כל הפתורים). אף שבלפונטה ופונטיין אף פעם לא משיקים שפתיים, והסרט מסתיים בפרידתם אחרי שהוא מסביר לה שהם לא יכולים להיות יחד כי הוא שחור והיא לבנה, "אי בשמש" עורר זעם במדינות הדרום. בקרוליינה הדרומית אף הועלתה הצעת חוק לקנוס כל בית קולנוע שיקרין את הסרט.
יחלפו עוד עשר שנים בטרם תיראה על המסך האמריקאי נשיקה בין גבר שחור לאישה לבנה, בסרט "נחש מי בא לסעוד". כוכב הסרט יהיה סידני פואטייה, שזכה בקריירה שבלפונטה סירב לה. היום "אי בשמש", שניסה לעסוק בגזענות תחת המגבלות של קוד ההפקה, נחווה כסרט שמרני מאוד שפג תוקפו. מה שנשאר ממנו זה שיר הנושא בסגנון הקליפסו שבלפונטה כתב (עם אירווינג בורג'י) ומבצע בכותרות הפתיחה.
אחרי שעבדו יחדיו ב"כרמן ג'ונס" הציע ב-1959 פרמינגר לבלפונטה את התפקיד הראשי בעיבוד הקולנועי לאופרה "פורגי ובס". בלפונטה דחה את ההצעה בשל הדימויים הסטריאוטיפיים השליליים של דמויות השחורים. כשפואטייה הסכים לרדת על ברכיו ולגלם את הקבצן הנכה פורגי (שמפיו בקע קולו של זמר הבריטון רוברט מקפרין), בלפונטה ביקר אותו על כך באופן ציבורי.
ב-1963 בלפונטה דחה גם את התפקיד שסידר לפואטייה את האוסקר ההיסטורי על "Lilies of the Field", בטענה שהסרט מציג גבר שחור במנותק מהמציאות של השחורים. למרות זאת שני הכוכבים השחורים לא הפכו ליריבים. בלפונטה לקח על עצמו לגרום לפואטייה לפתח מודעות חברתית, שכנע אותו להצטרף למאבקיו הציבוריים למען זכויות השחורים, והשניים הפכו לחברים הכי טובים. זכיתי להציץ על הידידות הזו ב-1995, כשראיתי את בלפונטה מחכה ליד הכניסה לבר במנהטן. כשפואטייה הגיע הם עזבו יחד. הם היו אז בני 68 ועדיין היו כל כך יפים.
במקום לגלם את פורגי, העדיף בלפונטה ב-1959 להפיק לעצמו סרט כרצונו. ב"Odds Against Tomorrow", פילם נואר בבימויו של רוברט ווייז, הוא מגלם זמר שמגויס לשדוד בנק, והעניינים מסתבכים בשל גזענותו האגרסיבית של שותפו לשוד (רוברט ראיין). על אף איכותו והאנשים המעורבים ביצירתו, הסרט מרהיב העין לא זכה לתשומת לב שהגיעה לו, ואחריו בלפונטה פרש מהקולנוע למשך 11 שנים.
"בלפונטה הפך לכוכב בכל תחום מלבד זה שהיה מוכשר לו ביותר – סרטים", אמר מבקר הקולנוע אלוויס מיטשל בסרטו התיעודי "זה מספיק שחור בשבילך?" המוצע לצפייה בנטפליקס. "הצלחתו כזמר צמחה מהכשרתו כשחקן. הוא הביא למוזיקה גינונים של מספר סיפורים. היתה לו נוכחות יוצאת דופן. היתה לו יהירות פיזית של אתלט, ויכולתו להיטמע רגשית בדמויות הבליטה מיד את כישוריו כשחקן. אבל הוא לא השתלב במערכת, שלא רק שלא ידעה איך להשתמש בו אלא גם פחדה ממנו".
מיטשל ממשיך ומכנה אותו "המוחמד עלי של עולם הקולנוע, שהורחק בשיא פריחתו מהעולם אליו היה שייך". אבל בלפונטה לא התחרט על אף תפקיד שדחה, והתמקד באקטיביזם נמרץ ובקריירה המוזיקלית המפוארת שלו (בין השאר הוא הקליט בעברית את השירים "הבה נגילה", "הנה מה טוב" ו"ערב של שושנים").
בהשראת ידידו לקח סידני פואטייה אחריות על הקריירה שלו, ובשנת 1972 ביים את סרטו הראשון "באק והמטיף", שבו שכנע את בלפונטה להופיע לצידו בתפקיד נוכל עם שיניים שחורות. הסרט, מערבון יוצא דופן שעסק בזכויות אדם והציג סולידריות בין שחורים ואינדיאנים אחרי מלחמת האזרחים, זכה בזמנו לתגובות מעורבות, אך זכה עם השנים להערכה מחודשת. ב-1974 שבו שני החברים לעבוד יחד בקומדיית הפשע "Uptown Saturday Night", גם היא בבימויו של פואטייה. הפעם התוצאה היתה להיט קטן.
הופעתו האחרונה של בלפונטה על מסך הקולנוע היתה ב"שחור על לבן" (2018), בתפקיד אורח שספייק לי כתב במיוחד בשבילו. בסרט, המתרחש בשנות השבעים, הוא מגלם אקטיביסט המספר לקבוצה של מפגינים שחורים על לינץ' של נער שחור ב-1916 שבו חזה בנעוריו. בסוף העדות הוא מוביל את הנוכחים בקריאות "כוח שחור!".
לי שיבץ את בלפונטה בן ה-91 בשל כל מה שייצג, ובשל עברו כאקטיביסט לזכויות השחורים שתמך (גם כלכלית) במרטין לותר קינג, ארגן חרם תרבותי על דרום אפריקה, שימש כשגריר רצון טוב של יוניצף, יזם את הקלטת השיר "אנחנו העולם" שהכנסותיו נתרמו למאבק ברעב באפריקה, ועוד ועוד. בלפונטה היה אייקון תרבותי חד פעמי שמעולם לא שקט על שמריו.