עתיד ורוד: מותר לנו לשמוח. הצלחנו. השבנו הביתה את האחים שלנו

למה מותר לנו להיות שמחים? ויותר מזה, למה חשוב שנהיה שמחים?
כי עם ישראל ניצח והחזיר את הערך לחיים. זה לא אומר ששכחנו שיש חללים חטופים שעדיין שם, זה לא אומר ששכחנו את כל מי שנפל כדי שנוכל להגיע לרגע הזה וגם לא ששכחנו את כל מי שאפשר היה להציל והופקר בשבי. זה רק אומר שאנחנו שמחים שהמאבק על החיים הצליח, כי כבר שנתיים שאנחנו נלחמים להציל את מי שאפשר. והצלחנו. חייבים לשמוח. זו לא רק זכות, זו חובה. זה אישור למעשים שלנו.

היינו שם איפה שהייתה משפחה שרצתה חיבוק וחיזוק. איפה שרצו את הקול שלנו, לשם הגענו. ממש מההתחלה. בימי מאהל המשפחות הראשון ברחוב קפלן, אחר כך בכיכר החטופים, בצעדות לפני העסקה הראשונה. קיפלנו פרפרי אוריגמי, באנו "על אזרחי", לא לבשנו ורוד כי זה מה שביקשו, באנו עם תופים ובלי תופים, כרזנו ושתקנו. תמכנו איפה שאפשר היה לתמוך, איפה שהיה מי שזקוק לכך ונתן לנו להיות הגב. ככה מאות אלפי בנות ובני אדם, ציבור ישראלי עצום.

הנחישות שלנו, האהבה, המסר הברור שכולם חייבים לחזור הביתה ושהמלחמה היא על החיים, זה מה שהוביל אותנו ובסופו של דבר הוכיח שכשאנחנו נחושות ונחושים, המציאות משתנה. כשאנחנו נחושות ונחושים אף אחד לא יכול עלינו. אף אחד לא יכול לעמוד בפני רצון העם. הזעקה שלנו אמנם לא נשמעה בממשלת ישראל ובטח לא מצד העומד בראשה, אבל הזעקה הייתה חזקה כל כך שפרשה לה כנפיים ונכנסה לבית הלבן.

>> יותר מזה אנחנו כן צריכים: כך הפקיר השמאל את הזירה המוזיקלית
>> פתאום שמעתי בוז: המלחמה ריסקה את המחאה. ואז הגיע טראמפ

כל התהליכים שקורים עכשיו, קורים כי אנחנו לא ויתרנו, כי אנחנו לא היינו מוכנות ומוכנים שישראל תשנה את פניה, כי אנחנו לא היינו יכולות לקום לבוקר נוסף בו עינב לא תקבל את מתן שלה, בו אופיר לא יקבל את רום שלו, בו אף אמא, אח, אחות, סבא וסבתא, חבר, חברה בן או בת זוג, ילד וילדה לא יקבלו חזרה את מי שהופקרו ביום ארור אחד, בגלל קונספציה מתמשכת, בגלל הפקרה של שנים. אנחנו לא היינו מוכנות לעוד הותר לפרסום, לעוד כתם מוסרי על הידיים שלנו. אנחנו פשוט לא היינו מוכנים.

לפעמים מאבק לוקח זמן. בדרך כלל הוא לוקח זמן.
לפעמים הוא מרגיש חסר טעם, בזבוז זמן, לא משמעותי, תקוע במקום. המון פעמים בשנתיים האלה הרגשתי ככה. אבל אז מגיע רגע אחד שגורם לך להבין שלכל פעולה יש ערך, שעדיף להיות נוכחת מלא להיות, ושבסוף המציאות תשתנה.

 

מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו

 

השבים לאורך השנתיים האלה אמרו שראו את המחאות, ראו את השלטים (גם ממש את השלטים שלנו, של החזית הוורודה), קיבלנו מסר כזה גם מחטופים שחזרו עכשיו. זה כל מה שצריך. חיזקנו את מי שהיו במקום הכי נמוך בעולם, ובסופו של יום הצלחנו להחזיר אותם הביתה והם ידעו לאורך כל הדרך שלא ויתרנו עליהם.

המאבק לא נגמר. זה נכון. אבל מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו. אנחנו נמשיך להחזיר את מי שנותר מאחור כי זה עם ישראל, זה הציביון שלנו ואנחנו נמשיך לעבוד קשה כדי שיהיה פה טוב יותר, שנוכל לחיות במקום טוב יותר עם הנהגה טובה יותר, כזו שרואה אותנו ולא במרחק של קילומטרים רבים, אלא ממש כאן בתוך הבית, ואז אף מנהיג ישראלי לא יקבל קריאות "בוז", לא מהעם שלו ולא בחוץ.
זה יקרה. יהיה לנו עתיד ורוד.
לא לוותר!

>> כלנית שרון היא ממובילות ארגון החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. למה שלא תצטרפו