>> גל שקדי הוציא לאחרונה את הנובלה הגרפית "הכול נשאר שם", המבוססת על עדויות של סבא שלו ממחנה ההשמדה אושוויץ. בסופ"ש הבא הוא ישתתף ב"אנימיקס זיכרון" (6.6-4.6), אירוע מיוחד במוזיאון בית טרזין שיכלול הקרנות סרטים, הרצאות, פאנלים ותערוכות שעוסקות בזיכרון השואה והשבעה באוקטובר בקומיקס ואנימציה.כל הפרטים והכרטיסים כאן.

>> בשביל להוציא מוזיקה אלטרנטיבית בישראל של 2026 צריך להיות אידיוט
>> המחזה האיראני שמנחית את ענקי התיאטרון הישראלי אל הלא הנודע

סבא מאיר וסבתא חנה שלי היו בוגרי מלחמת העולם השנייה.סבא היה בוגר אושוויץ עם מספר על היד וכל זה.הוא נפטר לפני23שנים.סיפור השואה שלו נכתב על פי עדותו בשפת היידיש בספר זיכרון של הקהילה שלו,מאקוב מזוביצק.זה ספר עם כריכה חומה,אם אני זוכר נכון,שהיה מונח על המדף בחדר שליד הסלון בבית שלהם בשכונת נווה עמל שבהרצליה.זה הבית שגדלתי בו.ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנתיים וחצי,ורוב שנותיי המוקדמות,עד סוף בית הספר היסודי בערך,הייתי מבלה בבית שלהם מרגע שהסתיים יום הלימודים ועד שאמא שלי סיימה לעבוד.

זה בית שלא ממש דיברו בו שואה,אבל השואה הייתה נוכחת באוויר.הייתה להם שידה עם מגירה אחת באמצע החדר,מגירה כזאת כללית של מסמכים וכל החפצים הקטנים שאין להם מקום מוגדר.ובין כל הניירות והחפצים שכב גם הטלאי הצהוב של סבא.לפעמים כשהייתי מפשפש במגירה הייתי עובר על הטלאי ההוא, ככה כבדרך אגב כחלק מהערימה.כשגדלתי,סבא סיפר לי את מה שקרה לו אחרי צעדת המוות מאושוויץ למאוטהאוזן שבאוסטריה.הוא הועבר בטרנספורט למפעל לייצור מטוסים של מסרשמידט,שהיה ממוקם בתוך מנהרות מוגנות מההפצצות של הרוסים.

זה החלק היחיד שהכנסתי לספר ושאינו כתוב בסיפור השואה המקורי של סבא שלי,אבל היות שהזיכרון הזה כל כך חזק אצלי,זה היה חייב להיכנס.הייתה התלבטות לגבי זה,אבל ברגע שקצת חקרתי הבנתי שהוא מציין שם כבדרך אגב שהוא עבד בכפייה במנהרות מתחת לאדמה.בדקתי את העובדות הללו,והרגשתי שאני חייב להכניס אותן לספר שלי.המשפטים האלה על הזמן שהכריחו אותו לחיות במנהרות,והפרולוג של הספר,שבו אני מספר קצת על סבא מנקודת מבטי,הם החלקים היחידים שאני כתבתי בעצמי,כלומר שהם לא המילים המדויקות של סבא שלי.אני לא סופר,אני מאייר.הספר שלי הוא סיפור השואה של סבא שלי,במילים שלו.אני רק הוספתי את האיורים.

אחרי שסבא שלי נפטר, דוד שלילקח לתרגום לעברית את כתב העדות שלו,וחילק לנו במשפחה חוברת פשוטה בגודלA4של כמה עשרות עמודים.יש לי קובץ וורד של הטקסט הזהוגם את החוברת המודפסת,שהנחתי אצלי בבית במגירה של כל הדברים שאין להם מקום מוגדר.הרי לכל בית יש לפחות מגירה אחת כזאת.אז ממש כמו הטלאי,גם סיפור השואה של סבא שלי נח לו במגירה למעלה מעשרים שנה.הוא עבר ממגירה למגירה.מהרצליה לתל אביב ליהוד מקרית אונו ועכשיו כבר עשור ברינתיה.

באפריל2023,בערב יום השואה,אחרי יום עבודה ארוך וכמו בכל יום שואה, עלתה לי המחשבה שאני חייב לעשות משהו עם סיפור השואה של סבא,אבל הפעם החלטתי להתחייב.ניסחתי פוסט בפייסבוק עם הצהרה:מעכשיו אתחיל להעלות בחלקים את סיפור השואה של סבא מאיר פה בפייסבוק,בכל פעם עם איור מתאים.וככה זה התחיל.עברו חודשייםוהעליתי כמה פוסטים.ואז נוית בראל,העורכת של הספר,כתבה לי ווטסאפ: "בוא ננסה להוציא את פרוייקט סבא כספר".
זה היה הרגע שהבנתי שאולי יש פה משהו.

חצי שנה מאוחר יותר,באוקטובר ההוא,היה הטבח והתחילה המלחמהוהכל התערבב,המציאות והטקסט.קשה לעבוד על ספר שעוסק במלחמה כשיש מלחמה.כל דבר בטקסט ייצר טריגר,ונדמה היה לי שכל מה שהיה מאוד רחוק קורה כאן ועכשיו.פעמים רבות הכשרתי את עצמי להתמודד עם סיפור השואה של סבא שלי באמצעות הרבה הומור שחור,אבל פתאום שום דבר לא נראה לי מצחיק.

הומור לא קיים בספר שלי,אבל הוא קיים בכל שיחה שלי על השואה.זאת הדרך שלי להתמודד עם הבלתי ניתן להתמודדותוהילדים שלי כבר מכירים את זה.אבא שלהם מוצא את השואה בכל סיטואציה בחיים בערך.קציצות אושוויץ,למשל,הן הקציצות האפורות-חומות שסבתא שלי הייתה עושה ואמא שלי ממשיכה לשמר את המתכון שהילדים כל כך אוהבים.כפכפי בירקנאו,אלו הבירקנשטוק שאני נוהג ללכת איתם מאז ומעולם בערך.זה ממשיך וממשיך.

אז המלחמה קצת קלקלה את החגיגה לרגע.גם העבודה על הספר נעצרה לכמה שבועות,כי הערבוב הזה לא עשה לי טוב בכלל.מצאתי את עצמי בחרדות קיומיות שסבא שלי מדבר עליהם בסיפור שלו,כולל הצלב האדום שהוא סיפר על חוסר העזרה שלו.אחרי כל התלאות שעברו עליו לאחר צעדת המוות ולפני סוף המלחמה,תוך הרעבה בצריפים המזוהמים במאוטהאוזן ורצח של חבר שלו לנגד עיניו מידי איש האס–אס מפקד המחנה,היו שמועות שמעבירים את היהודים לצלב האדום.אבל תוך כדי צעידה בגשם הם ראו שמתקרב אליהם רכב של הצלב האדום,שהתבונן בהם וחזר כלעומת שבא,השאיר אותם רעבים.

הבריחה שלו מניסיון ההשמדה לא נגמרה גם אחרי שמחנה ההשמדה אושוויץ נסגר.גיליתי גם שהמרד באושוויץ בירקנאו,שגרם לפיצוץ של הקרמטוריום מספר ארבע,התרחש בתאריך השבעה באוקטובר.הכול מתחבר,הרגשתי.שוב מנסים להרוג אותנו אבל הפעם גם ממש מצליחים.

אחד מאתגרי איור הסיפור של סבא היה לתת ביטוי חזותי למה שהוא לא אמר.זה תמיד האתגר באיור,איך מוסיפים לטקסט,איך האיור מוסיף על הכתוב בלי לחזור עליו.האיור איפשר לי לשוחח עם סבא באיזשהו אופן,כי יש פער עצום בין האירועים שתיאר לבין האיפוק הבלתי נסבל כמעט שלהם.לפעמים בא לי לצעוק עליו,מה אתה כל כך מאופק,מה?מהסיפור שלו עולות כל כך הרבה שאלותשאי אפשר כבר לשאול.הייתי שואל איך זה מרגיש שמקלפים ממך את הזהות.איך זה מרגיש לעמוד במקלחת בלי לדעת אם יצא גז או מים,וכשיוצאים המים, איך זה מרגיש שאם תשתה מהם ידפקו לך כדור בראש למרות שאתה אחרי כמה ימי מסע בקרון בקר של רכבת ולא שתית ולא אכלת כל הזמן הזה.איך זה מרגיש לראות את המוות כל יום כל היום ולהמשיך להיאחז בתקווה שתצא מזה.או שלא? ואם, לא אז למה להיאבק להישאר בחיים בכלל?

לאייר את כל זהזו משימה לא פשוטה ואני לא יודע אם עמדתי בה בכלל, לאייר את כל זה.אני עדיין לא יודע איך מאיירים את זה בכלל.איך נוגעים בחומר כזה כשבחוץ יש מלחמה ורצים עם ילדים למקלט ביום ובלילה מחוץ לבית.טריגר כבר אמרתי?חוץ מלרוץ למקלטים אני רץ בשטח.זאת התרפיה שלי,זה משהו שאני עושה כבר כמעט עשור,אז סופר אני עוד לא אבל אצן כן.אני חושב שזה כבר מגדיר אותי.

הריצה מאפשרת לי לפרק דברים,אני מדבר עם עצמי כשאני רץ,מורקמי כתב על זה אפילו ספר: "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". הריצה מאפשרת לי להתחבר ליקום,ככה אני קורא לזה.הרופא שלי אמר פעם שיש ממש דיבור על זה שהתנועה הרפטטיבית של הרגליים על הקרקע מורידה את סף החרדה.זה מאפשר לי תמיד מרחב של בירור עצמי.את סבא לקחתי למלא ריצות שלי כשעבדתי על הספר,הצלחתי לפתור הרבה דילמות.בשדות החקלאיים פה במושב הבנתי שאפשר להשתמש במוטיב של קילוף תפוח אדמה כדי להמחיש איך מפשיטים אדם מזהותו,או איך מאיירים אדם שכרגע היה עד לעוד רצח והוא לא מצליח להירדם ממשקל הזוועה שחווה.

אחד הדברים שהעסיקו אותי מאז הילדות זה המוות.עסקתי במוות בצורה אובססיבית כמעט.כילד,תמיד כשנשכבתי לישון היו לי מחשבות טורדניות על המוות.זה היה מביא אותי לקצה.כשפתחתי את זה עם פסיכולוג הוא אמר בצורה כמעט אגבית,ממש כמו הטקסט של סבא שלי,משהו כמו: "גדלת בבית עם ניצול שואה שעבר את אושוויץ,למה אתה מצפה?איך לא תתעסק במוות כל הזמן?".

זה היה מונח שם כל הזמן,אבל המחשבה הזאת לא עברה לי בראש אפילו פעם אחת בחיים.אולי הספר הוא המשך של אותה השיחה,שפתחה אז משהו ועכשיו סוף סוף אפשר להניח לו.אבל מי ירצה בכלל לקרוא ספר על השואה עכשיו אחרי השבעה באוקטובר?ספר על מלחמה של פעם,בזמן שאנחנו עדיין עסוקים בלהבין מה קרה לנו במלחמה של היום,שעוד לא הסתיימה?אולי אבל דווקא בגלל זה.בגלל שהכול מתחבר.

• יוצרים כותבים
• אנימיקס
• שואה
• טור אישי