עוד חודשיים, בחודש מאי הקרוב, יחגוג תאגיד השידור הציבורי תשע שנים להיווסדו. זה אולי לא נחקק לנו במוח כאירוע מהפכני, אבל יום הקמתו של התאגיד – על חורבותיה של רשות השידור ז"ל – היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדות היצירה הישראלית. זה היה היום שבו נולד כאן שידור ציבורי אמיתי – פורץ דרך, משמעותי, כזה שלא נתון לכבלי הרייטינג אבל כן מצליח לגעת בחברה הישראלית על כל גווניה ונותן המון מקום ובמה ליוצרים ישראלים, ומספק הוכחה מרהיבה לכך שכשנותנים ליצירה מקורית זמן ואורך רוח קורים דברים מדהימים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> לה פמיליה: 10 המערכונים הכי טובים של "איש משפחה" בכל הזמנים

ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של התאגיד כמקור נובע של יצירה, היא המספר הרב של הסדרות המוצלחות שלא נכנסו לרשימה, ומספר הסדרות החדשות שנכנסו אליהמאז ערכנו אותה לראשונה לפני כשנתיים. בתקופה שבה קשה להתעודד, כשהשידור הציבורי שוב מאוים בידי אויבי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, כדאי להתמקד רגע בתוצרת הנפלאה של תרבות מקומית ברמה הגבוהה ביותר שבקעה ממפעלות כאן. פשוט תחשבו על זה בתור 15 המלצות צפייה משובחות שקיבלתם מהמדינה. אין על המדינה!

קופה ראשית

היא נולדה עוד בימי הטלוויזיה החינוכית הישנה, אבל התפתחה ותפחה לכדי הסיטקום הישראלי המצליח והמוצלח ביותר שהיה כאן. סיפורו של הסופרמרקט "שפע יששכר", שהחל בתור סדרה קטנה וממזרית והפך ללהיט כלל ישראלי, הוא קומדיית מקום עבודה מצוינת (פרי יצירתם של נדב פרישמן ויניב זוהר), שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קומוניקטיבית לקהל הרחב. טיטינסקי, כוכבה שמש, שירה שטיינבוך וראמזי הפכו לדמויות קאלט, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה להתמוגג ממנה.

היהודים באים

עוד הפקה שאמנם לא נולדה בתאגיד, אבל הפכה בזכותו לספנת הדגל של הקומדה הישראלית. בעולם שבו אין "ארץ נהדרת", כנראה שזו היתה תכנית הסאטירה של המדינה – כזו שלקחה את הסיפור של כולנו, של העם היהודי ומדינת ישראל, וידעה לעשות את מה שיהודים עשו כל השנים: לצחוק על זה בצורה מושלמת. אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס יצרו פורמט סאטירי משובח עם קאסט שהוא שילוב מרהיב בין ישן וחדש (ממוני מושונוב הוותיק שמראה שוב איזה שחקן קומי אדיר הוא, ועד יניב ביטון שעשה שם את צעדיו הראשונים בדרך להיות סופרסטאר). לצערנו היא ירדה אחרי שש עונות – אבל אנחנו עוד ממשיכים לקוות לקאמבק.

אינתיפאדה

התאגיד יצר לא מעט סדרות דוקו מצוינות (חלקן יופיעו פה בהמשך) שמספרות את הסיפור הישראלי, מ"סינדרום עזה" דרך "לבנון" ועד "איפה הייתם בהתנתקות", כאלה שהצליחו להציג את ההיסטוריה הקרובה שלנו מזוויות שונות ולהאיר באור חדש את הסיפורים שמעצבים את חיינו. אבל "אינתיפאדה", שיצרו בן שני ושי להב, שונה כי היא באה לא מעיני המתעד, אלא מהעיניים של מי שהיו חלק מזה. שני ולהב, שניהם, באו לסדרה כמי שהיו שם כחיילים ולקחו חלק פעיל בתקופה השנויה במחלוקת, וסיפרו את מה שראו עיניהם ממש. יחד עם המוזיקה המעולה ברקע (כולל השיר "תגידי אש תגידי מים" של מאיר בנאי ז"ל, שמלווה את הסדרה) הם הותירו כאן סדרה מטלטלת, לא פשוטה, אבל צפייה חובה לכל ישראלי.

שעת נעילה

דוגמא טובה למה שקורה כשהיצירה הישראלית מגיעה לשיאה. "שעת נעילה" היא ה-אפוס של התאגיד: סדרה אחת, רק עשרה פרקים, אבל כזו שמספרת את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים בצורה מופלאה ומצמיתה – דרך עיניי החיילים והסיפורים שלהם. היא לא פחדה לגעת בפצע פתוח של החברה הישראלית, מה שהיה טראומה עצומה (עד שבאה גדולה ממנה) וסיפרה באומץ איך הגענו אליה. עמית כהן, רון לשם, דניאל אמסל, גל זייד, ירון זילברמן ויזהר הר-לב יצרו סדרה שוברת לב ולא קלה לעיכול, שממרחק של כמה שנים בהחלט נראית כמו מאסטרפיס (וגם נמכרה ל-HBO).

מקום שמח

מהסדרות החדשות ברשימה – והיא הרוויחה את המקום שלה ביושר. אחד הלהיטים הגדולים של התאגיד, למרות החיסרון המובנה מול הערוצים המסחריים. השילוב בין תיקי דיין לנועה קולר (היא תופיע כאן לא מעט), ההופעה המעולה של אביהו פנחסוב (שגם הנגישה אותו כשחקן דרמטי מצוין במקומות אחרים), והכתיבה הרגישה של קולר ורם נהרי ליטפו את הכאב היומיומי שלנו כל פרק ופרק. היא לא שמה פוטושופ, היא לא סיפרה סיפורים, היא היתה ריאליסטית עד כאב – אבל גם כזו שמסוגלת לרפא. כמה יופי.

האחיין שלי בנץ

קודם כל אל תהיו קטנוניים – "האחיין שלי בנץ" אולי עלה בחינוכית, אבל משודר גם בכאן 11. זה אולי סיטקום לילדים, אבל הוא גם אחד הסיטקומים הטובים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות: קאסט קומי שלא מרגיש כאילו נטחן עד דק על המסך, דמויות ארכטיפיות שמרגישות חדשות, תסריט מצוין ובעיקר מלא מלא מלא פאנצ'ים. זה כבר נהיתה כמעט קלישאה להגיד שכשמתייחסים לילדים ברצינות של מבוגרים, התוכן הטוב ביותר נולד, אבל "בנץ" הראתה שכשמתייחסים לילדים אפילו יותר ברצינות מלמבוגרים, התוצאה היא התוכן הכיפי ביותר.

יקומות

עוד אחד מהדברים שאתה יודע, עמוק בתוכך, שלא היו עולים לשידור בחיים ברשות השידור הישנה, אבל בהחלט מסמלת את דרכו וסוד כוחו של התאגיד: היכולת לתת במה ליוצרים להגיד את מה שהם רוצים ולראות שכשעושים את זה, גם הקהל יודע לאהוב חזרה. האיש שבמוקד הוא רועי כפרי – אחד היוצרים הכי מקוריים שמסתובבים כאן, שסוף סוף קיבל את הסדרה שלו; את המקום שבו הוא יכול להתפרע. וזה אכן מופרע ושונה מאוד מכל דבר ששודר על המסך הישראלי, יצירה משונה ונפלאה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש. טריפ ששווה לעלות עליו.

משי זהב

מהדברים שגורמים לך להגיד – "בשביל זה יש תאגיד" (סליחה על החרוז). בחברה הישראלית, כידוע, לא פשוט להיות חושף שחיתויות – אבל לפעמי זה מצליח להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. וכך הגיעה הסדרה התיעודית של שרון יעיש שהביאה את סיפורו הפתלתל והמחליא של יהודה משי זהב – מי שהחל כפורע חוק, הפך לגיבור לאומי וסיים מבוזה (בצדק) בתור איש נתעב שהתעלל מינית בגברים, נשים וילדים. סדרה שעשתה צדק, ופרמה את המסכה היפה שכיסתה על האיש המכוער. סדרה חשובה, שהיתה יכולה להיוולד רק כשיש גוף שידור ציבורי חזק שיכול לשדר אותה. רגע מעורר כבוד.

חזרות

בתקופת הקורונה לאמריקאים היה את "טד לאסו", הממתק המנחם שליווה אותם בסגרים, ועזר להרגיע את התחושה שסוף העולם בדרך. אצלנו, בקטנה, הייתה "חזרות" – שגם היא שודרה בלב אותה תקופה קשה וסיפקה את אותה פונקציה. הסדרה של ארז דריגס ונועה קולר, שגם כיכבו בשני התפקידים הראשיים, הייתה אמיתית וכנה, קומדיה מרירה על זוג לא מושלם שמצליח לנצח הכל – והרגע שבו קולר שבתה סופית את ליבו של עם ישראל, גם היום – שש שנים אחרי ששודרה – היא עדיין בינג' נהדר להתכרבל מולו בימים אפלים. הצלחה גדולה שנקטעה באיבה בגלל פרשת דריגס, עם הרבה שכבות של אירוניה.

המו"לים

לעיסוק של התקשורת בעצמה יצא שם לא טוב, ובכל זאת – זו סדרה תיעודית מעולה. הפרויקט של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי מספר את סיפורה של העיתונות הישראלית דרך בעלי הבית – ממוזס, דרך נמרודי, שוקן ואדלסון – ובדרך גם סיפור של מדינה שלמה בהידרדרות. הסדרה שחשפה איך מפא"י היתה מעורבת בניהול "ידיעות אחרונות", שסיפרה את הסיפור המטורף של פרשת האזנות הסתר, והגיע עד תיק 4000 והדיל המושחת בין נתניהו למוזס, לא עשתה חיים קלים לעיתונות הישראלית – ובדרך אמרה משהו הרבה יותר גדול מעוד סדרה ברנז'אית. זה סיפור על השחתה, על כוח לא מרוסן ועל הקורבנות שנופלים בדרך. עוד סדרה שחשוב לראות, לא רק כחובבי תקשורת, אלא גם כישראלים. בדיוק מה שהתאגיד יודע לעשות מעולה.

מנאייכ

עוד רגע שיא של התאגיד – ממקום לא צפוי. בתוך התקופה השבטית שבה אנחנו חיים, אפשר היה לבטל את "מנאייכ" מכל כך הרבה סיבות – אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. הסדרה שכתב רועי עידן הצליחה להתגבר על כל הבעיות ולהאיר את מה שבאמת דרוש תיקון בתוך המערכת המשפטית – בעיקר למי שחושב שהיא חשובה לדמוקרטיה שלנו. חוץ מזה, היא פשוט סדרה מצוינת – שלוש עונות ושלושים פרקים, כולל התפקידים המדהימים של שלום אסייג (פריצה מרהיבה כשחקן דרמטי) בתור איש מח"ש איזי בכר, עמוס תמם בתור ברק הראל (אחד הנבלים הכי טובים שהיו כאן), ולירז חממי המדהימה בתור השוטרת טל בן הרוש, בתפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל. ככל הנראה סדרת המשטרה הכי טובה שהיתה בישראל.

שיר אחד

תוצר "תאגידי" מובהק. מה שהחל בתור פודקאסט מוזיקלי מימיה הראשונים של מחלקת הדיגיטל, הפך לימים לסדרת טלוויזיה ולמקור מרהיב של יצירה מוזיקלית ישראלית. מאיה קוסובר וניר גורלי הם הדמויות הראשיות שהובילו צוות שלם שהצליח לספר, דרך שירים גדולים וקטנים כאחד, את הסיפור הישראלי. הפודקאסט הפך לאחד המצליחים בישראל, ועשה את דרכו באדפטציה מושלמת אל המסך הקטן. בימים האלה, שבהן הטלוויזיה גורמת לנו לבכות בקטע רע, כמה טוב שיש את הסדרה הזאת שגורמת לנו לייבב בקטע טוב (גם אם אתה ברכבת וזה מביך. לא חשוב שמות).

המפקדת

סוד קסמן של לא מעט סדרות תאגיד הן העובדה שהן מצליחות לדבר בשפה חדשה שמתנערת מהקלישאות של פעם, וכשאתה רואה אותן – אתה מכיר אותן. כזו היא "המפקדת", הדרמה הקומית של עטרה פריש וניר ברגר שאי אפשר היה שלא להתמכר אליה. גם כאן, שלוש עונות ושלושים פרקים – לצערנו לא יותר – אבל עבודה מרשימה, כולל תפקיד הפריצה הגדול של אלונה סער בתור קצינת החמ"ל נועה לויתן הקשה כיהלום אבל אהובה להפליא. סיפורן של מפקדות בבסיס טירונים, שהוא על הרבה יותר מצבא: הוא על יחסי כוח ומערכות יחסים, ופריפריה מול מרכז, ובעיקר על מקומן של נשים בחברה שלנו. סדרת צבא מצוינת ששווה תמיד לחזור אליה. אם ראיתם, ובעיקר אם לא.

כוורת: נתתי לה חיי

אין להקה ישראלית שתועדה כמו להקת "כוורת". הסופר גרופ הישראלי כבר זכה למספר יצירות דוקומנטריות (ולפרק מיוחד בסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים") לאורך השנים, ובכל זאת, "נתתי לה חיי" היא סדרה שונה. גם בגלל שהיא לא מתמקדת רק בלהקה אלא גם בדמות נוספת שהיא כמעט חלק ממנה – כמעריץ. יואב קוטנר, אחד מגיבורי הרדיו הישראלי, מגיע לכאן כיוצר אבל הוא לא רק מתעד אובייקטיבי. הוא חלק מהסיפור, והנוכחות שלו גם מצליחה להוציא צדדים וסיפורים חדשים מהמוזיקאים הכי אהובים ומוכרים בישראל. לכל מי שאוהב מוזיקה, בוודאי ישראלית ובוודאי את כוורת, זו יצירת חובה.

כל האימהות משקרות

נכון, היא רק מעכשיו, ויש את הטיית העכשוויזם שכל הזמן מאיימת עלינו. ובכל זאת, היא ראויה לציון. עטרה פריש מ"המפקדת" חזרה עם היצירה שירדה מהמסך לא מזמן (יחד עם הכותבים נועם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור ויעל כץ), ונתנה ביטוי של קול נשי עצמאי וחזק על המסך שלנו; לא משהו מובן מאליו, במציאות שבה אנחנו חיים. מאיה מרון בקאמבק המבורך לחיינו, אגם רודברג ששוב הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עצומה, סדרה שהצליחה לעטוף בעטיפת צלופן את המציאות הכואבת שהיא מטיחה בנו בסיום.

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• הסדרות הכי טובות