העורב החכם?

חִשבו על הפעם האחרונה שקניתם פחית שתייה ממכונה: הכנסתם כמה מטבעות, לחצתם על כפתור והפחית שרציתם הגיעה לתחתית המכונה. ועכשיו, דמיינו שלידכם עומד אדם שמעולם לא ראה מכונת שתייה בפעולה. האם הוא יבין שהיו אלו המטבעות שהכנסתם, והכפתור שעליו לחצתם, שגרמו לפחית להתגלגל מטה? האם הוא יצליח לחזור על הפעולה בעצמו, ולגרום לפחית נוספת להגיע אל הפתח?

השאלות האלו עשויות להיראות מוזרות: ודאי שאדם הרואה פעולה כזו יבין מיד מהו הגורם שהביא לתוצאה, ויוכל לפעול לפי ההבנה הזו. עובדה זו נראית לנו טריוויאלית, משום שבני אדם טובים במיוחד בהבנה של סיבתיות: אנו מקשרים בקלות ובמהירות בין אירוע כלשהו לסיבה שהובילה לאותו אירוע. כבר מגיל שנתיים ילדים מסוגלים להבין סיבתיות ולפעול לפיה. למעשה, אנחנו טובים כל כך בלמצוא סיבות עד שאנחנו עושים זאת גם כאשר הן אינן בנמצא. כך, למשל, אנשים משתכנעים בקלות שחתולים שחורים או המספר 13 הם הגורמים לאסונות שפקדו אותם, או שמים קדושים הם הסיבה להצלחתם.

אך כאשר היכולת לזהות סיבתיות מתפקדת כראוי, היא מהנכסים החשובים ביותר שלנו. הבנה של קשרי סיבה ותוצאה מאפשרת לנו לפתח כלים שישפיעו על העולם בצורה הרצויה לנו, וכך יכולת זו עומדת בבסיס הטכנולוגיה שלנו. לא רק שאנו יודעים שאפשר לתקוע מסמר בקיר בעזרת פטיש, אנחנו מבינים גם כיצד הפעולה הזו מתבצעת – וזה מאפשר לנו להשתמש בכלים בצורה גמישה ויצירתית.

גם אם בני האדם הם יוצרי הכלים המתוחכמים והפוריים ביותר, הם אינם היחידים. בעלי חיים לא מעטים, בהם קופי אדם אחרים ואף פרימטים אחרים אך גם כמה עופות, משתמשים בכלים באופן קבוע. אחד המינים המציג לא רק שימוש אלא גם יצירה מתוחכמת למדי של כלים הם העורבים של ניו־קלדוניה (Corvus moneduloides) – ארכיפלג באוקיינוס השקט. עורבים אלו משתמשים במקלות כדי להוציא זחלים ממחבואם בתוך הענפים. הם לא רק קוטמים את המקלות מעץ סמוך ומורידים מהם את העלים, אלא גם מעצבים את אחד הקצוות לצורת וו, כך שיוכלו לתקוע את הכלי ביעילות בבשר הזחל ולמשוך אותו החוצה. במקומות מסוימים העורבים מכינים כלים מתוחכמים עוד יותר מעלים דוקרניים. האם בעלי חיים היוצרים כלים כאלו מסוגלים להבין סיבתיות, ולפעול לפיה?

האם עורבים חכמים יותר מילדים בני שנתיים?
צילום: שאטרסטוק

לעורבים יש סיבות משלהם

מאמר שהתפרסם לאחרונה במגזין Proceedings of the Royal Society B מנסה לענות בדיוק על שאלה זו. אלכס טיילור (Taylor) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה ועמיתיו באוניברסיטאות בארצות הברית, אוסטריה וניו זילנד העמידו במבחן את יכולתם של העורבים להבין סיבתיות. כדי לעשות זאת החוקרים היו צריכים להבדיל בין הבנה אמיתית של סיבה ותוצאה לבין התניה אופרטיבית. בהתניה אופרטיבית, אדם (או בעל חיים אחר) לומד שפעולה מסוימת שהוא מבצע מובילה לאירוע מסוים. כך כלב עשוי ללמוד שאם הוא יושב כאשר נשמעת הפקודה "שב" הוא מקבל חטיף טעים ולטיפה על הראש. התניה אופרטיבית נפוצה בעולם החי, כולל בעופות; רבים מהמחקרים הראשונים בתחום זה נעשו (על ידי ב' פ' סקינר) על יונים.

כדי להבדיל בין שתי צורות למידה אלו, הציבו החוקרים בפני העורבים שני סוגים של מבחנים, שבשניהם היה עליהם להוציא פרס (חתיכת בשר) מתוך קופסה שקופה. הקופסה תוכננה כך שאם העורב יכניס אליה קוביית פלסטיק דרך חור מסוים, חתיכת הבשר תיפול החוצה. החוקרים יצרו מצב שבו העורבים יפילו את הקובייה פנימה בלי להתכוון: הם הציבו את הקובייה על מדף קטן בתוך הקופסה, בדיוק מתחת לחור. נוסף על כך, הם הצמידו לקובייה חתיכת בשר נוספת, שהעורבים יכלו להגיע אליה בקלות. כאשר העורבים תלשו את חתיכת הבשר מהקובייה, הם הזיזו את הקובייה עצמה – וזו נפלה אל תוך הקופסה וגרמה לחתיכת הבשר השנייה ליפול החוצה. העורבים לא הפילו אותה פנימה בכוונה, ולכן החוקרים הסיקו כי רק בעזרת הבנה של פעולת הקובייה בתוך הקופסה – ולא באמצעות התניה אופרטיבית – יוכלו העורבים לקשר בין הסיבה והתוצאה. בשלב הבא הציגו החוקרים לעורבים את אותה קופסה עם חתיכת הבשר בתוכה, אך הפעם הקובייה הונחה על הרצפה מחוץ לקופסה. העורבים יכלו, אם אכן הם מבינים סיבתיות, להסיק כי דחיפת הקובייה לתוך הקופסה תגרום לחתיכת הבשר שבתוך הקופסה ליפול למקום הנמצא בהישג המקור שלהם.

קבוצה אחרת של עורבים נחשפה לאותו מבחן, אך בסיומו הוסיפו החוקרים כמה שלבים שנועדו לעזור לעורבים ללמוד את הפעולה דרך התניה אופרטיבית. בהתחלה הם שמו את הקובייה על המדף ללא חתיכת הבשר הצמודה אליה, וכשהעורבים למדו לדחוף אותה פנימה, החוקרים הניחו את הקובייה כך שחֶצייה בתוך הקופסה וחצייה בחוץ, על מדף חיצוני. בהמשך הניחו אותה כך שכולה על המדף החיצוני ואז על הרצפה לצד הקופסה. כך, שלב אחר שלב, למדו העורבים אילו פעולות הם צריכים לעשות כדי להוציא את חתיכת הבשר שבתוך הקופסה.

והתוצאות? בין העורבים בקבוצה הראשונה, שנחשפו רק לפעולה ה"מקרית" של הקובייה, אף לא אחד הרים את הקובייה והכניס אותה לקופסה – גם לאחר שצפו בקובייה נופלת אל הקופסה 100 פעם. העורבים בקבוצה השנייה, לעומתם, הצליחו להשלים את המשימה, לאחר שלמדו אותה שלב אחר שלב.

החוקרים הציבו את אותו מבחן בפני ילדים בני שנתיים, שאמורים להבין סיבתיות בצורה טובה למדי. במקרה שלהם, הפרס לא היה, מן הסתם, בשר נא, אלא גולה – אבל מלבד זאת המשימה הייתה זהה לזו של העורבים. רוב הילדים הצליחו יותר מהעורבים, אך לא כולם: מבין 22 ילדים, שישה לא הצליחו להוציא את הגולה מתוך הקופסה, גם לאחר שראו את הקובייה נופלת פנימה (וכך מוציאה את הגולה) במבחנים המוקדמים, ואף שהחוקרים הפצירו בהם "לנסות להשיג את הכדור הקטן".

אם כך, האם עלינו להסיק כי העורבים של ניו קלדוניה, למרות יכולתם המוכחת ביצירת כלים מתוחכמים, אינם מסוגלים להבין את הקשר בין סיבה ותוצאה? לא לגמרי ברור. מחקרים קודמים על אותו מין ביולוגי של עורבים מציגים תמונה מבלבלת למדי: בחלק מהם העורבים פתרו בעיות בצורה טובה יותר מילדים בני 7, והציגו מה שנראה כהבנה בסיסית של סיבתיות, ובאחרים – כמו במחקר האחרון – הם לא הצליחו להתגבר על אתגר שילדים בני שנתיים פתרו. החוקרים מציעים הסבר שלפיו אולי הדבר שחסר לעורבים הוא לא הבנה של סיבה ותוצאה, אלא היכולת לפעול על פי ההבנה הזו. כאשר מסתכלים על התמונה הגדולה, שנוצרת משלל המחקרים על עורבי ניו קלדוניה ועל בעלי חיים אחרים, המסקנה העולה היא שהיכולת הזו, לקשור בין סיבה לתוצאה ולפעול בהתאם, איננה "הכל או כלום". היא מורכבת מתהליכים קוגניטיביים שונים, חלקם אולי מיוחדים רק לנו או לנו ולבעלי חיים הקרובים אלינו ביותר, חלקם אנו חולקים עם בעלי חיים רבים יותר. וכמו במקרים רבים אחרים, השאלה שצריכה להישאל אינה "האם" בעלי החיים הללו ניחנו ביכולת כלשהי, אלא "עד כמה" – ועם אילו בעיות יכולת זו עוזרת להם להתמודד.