רזי רום הוא יזם נדל"ן, איש הייטק בעברו וסופר, יליד תל אביב שורשי שחווה את העיר מכל זווית אפשרית. בספרו האוטוביוגרפי "עונות חיים ומלחמה" הוא מגולל את סיפור חייו השזור בהיסטוריה של המדינה והעיר. תפסנו אותו כדי לקבל המלצות על בתי קפה מיתולוגיים, לשמוע למה פלורנטין היא עיר בפני עצמה, וגם – מה בדיוק הוא חושב על החפירות (תרתי משמע) של רון חולדאי.
>> קדרה של מכשפות, התמכרות למרק קובה ויותר מדי נרות. העיר של נשמה
>> חנות ספרים קסומה, יין נגיש והמקום לרקוד בו על הבר. העיר של גיא הרן
>> סרטים בסנטר, חניונים (!) והתחברות לטבע. העיר של רוני מהדב-לוין

1. חוף הים בפרישמן

שם גדלתי. שם רכשתי את ההשכלה הים תיכונית, כמו שקראנו לים שאליו הלכנו עם התיקים אחרי בית הספר. מאז בנו מלונות לאורך החוף ושוברי גלים, אבל החוף הוא אותו החוף. קפה "סופרישמן" המיתולוגי שהיה בירידה לים ליד מלון דן, באותו מיקום, וגם סוכת המציל. הים נפלא החל מיוני כשהמים חמימים ומלטפים, ובשנים האחרונות התמעטו המדוזות. תחושת המים נפלאה, בייחוד כשהם נקיים. הבעיה שעדיין מטרידה היא הדגים העוקצניים, שההגנה מפניהם היא לגרוב גרביים.

2. קפה דובנוב 8

מבתי הקפה המיתולוגיים של העיר. בתקופות רבות הוא היווה מקום מפגש לפוליטיקאים ואנשי ציבור. עדיין יש פרלמנטים שמקום מושבם הוא קבוע שם פעם בשבוע, בייחוד בימי שישי. החלק המוצל על ידי העצים בחוץ משרה אווירה רגועה, ובחורף יושבים במרפסת הסגורה. התפריט מגוון וטעים, ויתרון חשוב לאלה הבאים מחוץ לעיר הוא החניון הצמוד.

3. פארק הירקון

הקסם של הפארק עובד על כל החושים: המראות הרגועים של סירות המשוטים והקיאקים, הברווזים השטים לאורך הגדה, ולעיתים גם אמא אווזה וכל ילדיה. השבילים לאורך הירקון מושלמים לאלה שבוחרים בהליכה, בריצה או ברכיבה על אופניים. הפארק נמשך מאזור אבן גבירול, ואני אוהב במיוחד את הגדה הדרומית שלאורך רחוב בני דן וקוסובסקי, עד 'שבע תחנות' שברמת גן ומעבר להן. גשרי עץ להולכי רגל מאפשרים מעבר מצד לצד, ויש גם קיוסק שאפשר לנשנש בו כמעט הכל ולשבת לצד הספסלים והשולחנות המוצלים. האווירה, התחושות והריחות משתנים בהתאם לשעות – בשקיעה או כשיש עננות. אפשר לפגוש שם אנשים מכל המגזרים: משפחות וילדים, חרדים (בייחוד בימי 'בין הזמנים'), ספורטאים, וזוגות מאוהבים.

4. רחוב דיזנגוף

"להזדנגף" – זהו ביטוי משנות השישים שמשמעותו להסתובב בדיזנגוף. אופי החנויות השתנה מאז ילדותי, ואף בתי הקפה של 'רוואל' ו'כסית' הפכו לסיפורים ישנים. חנויות היוקרה של הנעליים ואיווניר פינו מקום לחנויות אביזרים לטלפונים ניידים. אבל יש גם כמה מוסדות מיתולוגיים כמו הפלאפל וחנויות הספרים ובתי המרקחת. המון בתי קפה מכל הסוגים, ברים לבירה ויין – והכל ברחוב. עטרה חזרה ליושנה. לאחר השיפוץ הגדול שעבר הרחוב והחזרת הכיכר למפלס הקרקע, עברנו תקופות לא פשוטות: הקורונה והסגרים, התקופה הקשה מאז השבעה באוקטובר בה ציינו בכיכר עם שלטים את החטופים, והמלחמה שנכפתה עלינו. אולם דיזנגוף חזרה למיטבה. באביב זה הזמן הנפלא ביותר שוב להזדנגף, ליהנות מהריחות, מהפלאפל והסביח של פינת פרישמן, מ'קפה דיזנגוף' ומבתי הקפה שבפינת שדרות בן גוריון ועד רחוב ירמיהו. הכי נפלא לשבת שם על המדרכה, ולצפות במגוון העוברים והשבים עם כלבים, עגלות ילדים ותיירים.

5. פלורנטין

פלורנטין זו עיר בפני עצמה. עיר הצעירים. כל אלה שנדדו והעפילו לעיר ללא הפסקה: הייטקיסטים מתחילים, סטודנטים מתבגרים, זוגות שעברו לגור ביחד, ולהט"בים מכל המינים. כולם שם ב-EASY CAFE, ב-P.O.C, בקפה בוקר, בפרנקל ואפילו בקיוסקו. פשוט לעבור, לשבת ולשאוף את האווירה. דייטים, אנשים עם לפטופ, או בירה עם החבר'ה. בייחוד בערב ובלילות, פלורנטין היא מיוחדת במינה.

חומת הבטון של המלונות: המקום הפחות אהוב עליי

המקום הפחות אהוב עליי בתל אביב הוא אזור המלונות הדחוסים בהרברט סמואל לאורך הים, שהשתנה לבלי היכר. כשאני יורד אל הים בחוף גורדון ופרישמן, אני מרגיש כאילו מישהו מחק שכבה שלמה מהחיים: הבתים הישנים והמעברים אל הים נעלמו כולם, ויש בזה משהו מנוכר, כמעט זר. רק בחוף מציצים נותרו שרידים. אולי זה לא המקום עצמו, אלא הזיכרון שנשאר מאחור. חוף הים של תל אביב בילדותי היה פשוט יותר, התמזג עם הטיילת הישנה והיה מלא בנוכחות אנושית קרובה, ואילו היום – גושי הבטון הענקיים והצפופים מצלים על חוף הים ועל הגישה אליו. זה מקום שקשה לי לאהוב. לא כי הוא לא יפה, אלא כי הוא מזכיר לי את מה שאיננו. הוא מזכיר לי את כיסאות הנוח ואת האיש של אסקימו לימון, את נוף הים הפתוח מרחוב הירקון, ואת תחושת המרחב והבריזה מהים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הרצאות של מיכה גודמן ושל מאיר שלו ז"ל בבית ציוני אמריקה. וגם סדרת הרצאות נפלאה על הקולנוע בבית חנה בשדרות בן גוריון, שבכל פעם התמקדה בכוכב מיתולוגי אחר. בנוסף, צחקנו בהצגה "אני פה בגלל אשתי", וגם ההצגה "דתילון" הייתה טובה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
צר לי לומר, שלא היה לי כוח ללכת לסרט או סדרה שייתנו לי כוח. עם זאת, הסדרה "בלאדי מורי" עשתה לי טוב ונגעה ברגישויות. רותם סלע ונעמי לבוב שתיהן נפלאות שם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"לשובע", ארגון שמגיש ארוחות לנזקקים, מומלץ מאוד. וגם ארגון "לתת".

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
הכי תל אביבי נשאר רון חולדאי, שממשיך לחפור… תרתי משמע, ולהיות אופטימי שתל אביב של עוד כמה שנים – אוטוטו – תהיה משודרגת.

מה יהיה?
יהיה טוב! אני מאותו דור שהוריו הם מתקופת השואה, שחששו שרומל והגרמנים יגיעו לכאן, ושרדו. דור שהתפעל מכל דבר שהיה במדינה – אפילו מזה שהשוטר הוא יהודי. ושרדנו. הייתה מלחמת העצמאות, לא כולם היו בטוחים שנשרוד, ועמדנו בה. חוויתי לפני ששת הימים את "המיתון", כשרבים ירדו מהארץ והביטוי השגור היה ש"האחרון יכבה את האור" (בנתב"ג שנקרא אז עדיין "לוד"). עברנו את תקופת ההמתנה בה פחדנו שישמידו אותנו, אבל ניצחנו ושמחנו. ובמלחמת ההתשה, אתם יודעים מה הייתה השאלה השגורה בפי כל אם מודאגת? "מה יהיה?" ועברנו. ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולמרות המחדל הנורא וההתחלה הקשה – התגברנו. וכך יהיה גם עכשיו. ובינתיים המדינה הזו כל כך התפתחה, ותל אביב היא רק דוגמה. אבי נפטר לפני קרוב ל-50 שנה, והוא כל כך התפעל מכל דבר שנבנה ונעשה כאן. בתשובה לשאלה "מה יהיה", חשבתי שאם הוא היה קם עכשיו מקברו ומביט סביב על תל אביב, על המגדלים, על הקו האדום והקווים הנחפרים, על נתיבי איילון ובתי הקפה התוססים – הוא לא היה מאמין למראה עיניו. אז מה יהיה? יסיימו לחפור את קווי הרכבת התחתית, הרחובות יהיו מעוצבים באופן מודרני וחלקם, כמו אלנבי, יהפכו למדרחוב. הירוק של העצים בתל אביב הלבנה יהיה מרשים יותר, בתי הקפה יהיו הומים בתל אביבים, ויהיו ימי רגיעה ושלום. יהיה טוב.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• ספרים