שקרים אמיתיים: סיפור ההתנתקות של כאן 11 משכתב את ההיסטוריה

בצילה של המלחמה בעזה שמלווה אותנו כבר כמעט שנתיים, אבל עם קשר הדוק אליה, תכנית ההתנתקות מציינת 20 שנה. בניגוד לגורמי שידור אחרים, כאן 11 לקחו על עצמם משימה לציין את היארצייט באופן נרחב. זה התחיל בסדרת הדוקו "איפה הייתם בהתנתקות?", שתיעדה את קיץ 2005 והפינוי שבתוכו, וממשיך עם "התנתקות", סדרה חדשה שנועדה להוסיף את האלמנט הדרמטי לציון המועד העגול של המהלך ששינה את הארץ (ובתווך לא מעט כתבות קידום לשתיהן בחדשות, כולל כתבה בת 20 דקות במהדורת שישי).

נתחיל, ברשותכם, בצורה – ולאט לאט נרד לתוכן. "התנתקות" מספרת את הסיפור של שילה מזא"ה (עמוס תמם), קצין עז מבט (ופיקטיבי) מגוש קטיף, שנקלע באמצע החיים למשימה הקשה של פינוי היישובים מחבל עזה. בדרך, הוא צריך להתמודד עם הקשיים מול הקהילה, מול השכנים וגם בתוך הבית עצמו. חוה דיבון ולייזי שפירא, מהאנשים שהביאו לכם את "סרוגים", חברו למפיק רם לנדס ליצירת הסדרה המקיפה שאמורה להיות הבשורה של הקיץ בתאגיד.

"התנתקות" היא המשך טבעי של פורמט שהתאגיד די מתמחה בו בשנים האחרונות – סדרות שאני אוהב לקרוא להן "חצי פיקשן". הן מבוססות על אירועים אמיתיים, אבל משתמשות בדיסקליימר החביב בהתחלה כאישור להתפרע בכל מה שקשור לדמויות ולעלילה. "שעת אפס" ו"חוליגנים" הלכו בתלם הזה – מעט פרקים, הקשר אקטואלי מאוד ברור, אבל גם אפשרות לבריחה ממנו לטובת החופש האמנותי של היוצרים.

עוד ניכנס למסר הברור של הסדרה, אבל הדבר הראשון שיוצאים איתו ממנה היא תחושת החמצה גדולה. ברמת הליהוק, יש כאן קאסט שחקנים ברמה הגבוהה ביותר – תמם בתפקיד הראשי, וגם דינה סנדרסון, שני קליין, אוהד קנולר ומי שבעיניי הוא ההברקה של הסדרה – מיכאל כורש הוותיק בתפקיד זקן השבט. אבל התוצאה, מה לעשות, די מאכזבת. הכתיבה של דיבון פשוט נשמעת סיסמתית מדי, נטולת סאבטקסט בחלקים הפוליטיים שלה (דווקא בחלקים האנושיים יותר זיהיתי משהו קצת יותר מעמיק ומעניין), ומפורשת מדי בדרך שבה היא מספרת דברים. 

כנהוג בסדרות "חצי פיקשן" שכאלה, יש גם כמה פאקים באמינות לסיפור שמספרים לנו – בעיקר סביב תכנית ההתנתקות. עלילת הסדרה מציגה את המהלך שהוביל ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל, כמעשה עשוי. מי שרואה את הסדרה ולא חווה את ההתנתקות בזמן אמת, יכול לחשוב שמהרגע הראשון שרון החליט לפנות את כל היישובים ברצועת עזה (ועוד כמה בצפון השומרון),והלך עם זה בראש מורם. האמת היא שמאותו נאום בכנס הרצליה בדצמבר 2003 ועד ביצוע התכנית (כמעט שנתיים אחר כך) היא עברה תהליכים, שינויים, לבטים ודיונים רבים בתמיכת הליכוד. כל זה לא בא לידי ביטוי בסדרה.

וזה עוד בלי לדבר על העובדה שבסדרה כולם רואים שם רק ערוץ 1. חברים, אני יודע שאתם בתאגיד ואתם מחויבים אליו, אבל קצת אמינות. אגב, פרט מעניין – שידורי החדשות מופיעים במלואם, כולל הלוגו הישן של רוממה ז"ל, אבל המגיש המיתולוגי חיים יבין נעלם כלא היה (אולי בגלל התמיכה המפורשת שלו בהתנתקות, והיציאה הפוליטית מהארון בסדרה "ארץ המתנחלים").

זו בעיניי הבעיה הגדולה של הסדרה: מתוך רצון "לתקן" את מה שנתפס כתקשורת שדחפה למהלך ההתנתקות לפני עשרים שנה, היא מגזימה לכיוון השני. "התנתקות" יודעת לתאר היטב את הנראטיב הכתום – וחשוב לתאר אותו; היה שם קרע אמיתי בתוך הציונות הדתית ובינה לבין המדינה, סביב מהלך שנתפס בעיניו של ציבור גדול בישראל כשגוי ומסוכן. אבל היה עוד נראטיב. היה עוד צד שלם בוויכוח לפני עשרים שנה, ואותו קצת קשה לזהות בין הפרקים של הסדרה.

בעוד המשפחות בגוש קטיף הכילו דמויות עגולות, עם הלבטים והקרעים בתוך משפחת מזא"ה ובתוך הגוש שהיו ברורים לכל וכולם היו יכולים להזדהות איתם; בצד המפנה, קיבלנו את הדמות של אבינועם (שמגולם ע"י אוהד קנולר), קצין קיבוצניקי (אם סטריאוטיפ – אז עד הסוף) שמתייחס למתנחלים ולדתיים בשנאה זדונית. יש גם סצנה מוזרה שבה פקיד מטעם המדינה מדבר עם החקלאי בשפה משפטית ולא מנסה לפגוש אותו, וכמה מפגיני שמאל שעומדים בצד הדרך וצועקים "די לכיבוש, די לגוש" (חרוז תפוז). קריקטורות, ולא בני אדם.

וכמי שחווה את ההתנתקות, היה גם נראטיב נגדי. היו אנשים רבים (לפחות לפי הסקרים, רוב גדול בעם דאז) שתמכו במהלך והם לא עשו זאת מתוך שנאה למתנחלים או לציונות הדתית. מה שקצת נשכח בתוך הסיפור הכתום שמתואר בפנינו הוא הטראומה. השהות ברצועת עזה, המחיר שהיא גבתה בחיילים ובפיגועים בתוך יישובי גוש קטיף, והתחושה ההולכת וגוברת בקרב ישראלים רבים, טובים ופטריוטים, שאין לנו מה לחפש שם. התמונה של חיילי צה"ל, שנאלצים לחפש בתוך החול של ציר פילדלפי את שאריות חבריהם שמתו, היתה טראומטית לא פחות ממה שעברו אנשי הגוש (והם עברו).

מי שייחשף לסדרה בתור תיעוד היסטורי, עלול לחשוב שראש הממשלה שרון קם יום אחד בבוקר ופשוט החליט שנמאס לו מהמתנחלים המעצבנים האלה ונמאס לו מעזה – וחתך. השתנה בלילה אחד. המציאות היא שלהתנתקות, גם אם אתם חושבים שזה היה מהלך לא נכון, היו שורשים, הייתה תמיכה לא קטנה בציבור (ובימין) והיא לא קרתה רק בגלל גחמה של איש אחד – חזק ככל שיהיה. בזמן אמת השמאל העמוק דווקא התנגד לה, מתוך מחשבה שהתנתקות חד-צדדית תחזק את הכוחות הקיצוניים בעזה. נחשו מה קרה.

ויש עוד משהו שצריך להיאמר: הקרע שחוו המתיישבים מול ההתנתקות – בין המדינה והממלכה שהחליטה לסגת לבין הציווי הדתי שהורה עליהם להישאר – היה אותנטי. תושבי גוש קטיף וחלק מהציבור חוו משבר מאוד גדול, שאפשר להכיר בו ולדבר עליו כטראומה לאומית. אבל הם לא לבד בסיפור הזה – יש כאן דורות שלמים של חיילים שהלכו ביודעין ובראש מורם אל משימות שהם לא האמינו בהם בכלל, בכיבוש המתמשך ביהודה ושומרון, במלחמת השולל בלבנון וכן, גם ברצועת עזה במשך שנים ארוכות (וגם בעצם הימים האלה ממש, לתוך מלחמה שחלקים ניכרים מהעם חושבים שהיא מתארכת מסיבות פוליטיות ופוגעת בשחרור החטופים).

גם להם יש צו מצפון, גם להם יש ערכים ואמונות – וגם הם נאלצו להסיר אותם מהפרק כשהמדינה קראה להם. האמונה החילונית אינה פחותה מהאמונה הדתית – והכאב של מי שהולכים לעשות משהו שהם לא מאמינים בו, אבל עושים את זה בכל זאת, חזק באותה המידה.

האמת היא שיש סיבה לכך שהסדרה הזו נראית כמו שהיא נראית – הקונצנזוס הישראלי, בוודאי אחרי 7.10, השתנה מאוד. כמעט התקבע הנראטיב לפיו ההתנתקות היתה טעות ומהלך מסוכן. הקונצנזוס הזה הביא, בין היתר, גם לסדרה הזאת. במילים אחרות, "הכתומים" אולי הפסידו בטווח הקצר, אבל ניצחו בענק בטווח הארוך. הממשלה היום מורכבת כמעט רק מאנשים שהתנגדו להתנתקות בזמן אמת (למעט נתניהו), הציונות הדתית מגלמת היום תפקיד הרבה יותר חשוב בצה"ל, ואפילו בתרבות ובאמנות – חנן "חוזרים לגוש קטיף" בן ארי הפך לזמר של המדינה, הרבה יותר מחוה אלברשטיין לצורך העניין.

אבל סדרות דרמה היסטוריות אמורות לשקף את הסיפור במלואו ולא רק צד מסוים שלו. אז למה נבחר דווקא הנראטיב הזה? אולי בגלל שחלק מהניצחון התודעתי של מתנגדי ההתנתקות, היה גם הקביעה המוחלטת שהתקשורת דחפה למהלך, זרמה עם שרון והממשלה והשתיקה את קולות המתנגדים. ובלי להיכנס לשאלה האם זו האמת (זאת לא), זה המחיש את הרצון לעשות מעין אפליה מתקנת 20 שנה אחרי,  לסובב את המצלמות לכיוון של המתיישבים תוך הצגת הצד השני (המפנים, החיילים, השוטרים, השמאלנים בצד הדרך) בתור "הרעים" בסיפור. ובעולם שלי, עוול לא מתקנים בעוול.

פינוי גוש קטיף בקיץ 2005 הוא טראומה לאומית. למרות שתמכתי בהתנתקות בזמן אמת, אני מכיר בכך שהדרך למהלך הזה היתה רווייה בעוולות דמוקרטיות, משפטיות, אזרחיות ואנושיות. כל אדם בעל מצפון צריך להכיר בכך, ללא קשר לעמדה הפוליטית שלו. גם טבח ה-7.10 שינה חלק מהדעות של כותב שורות אלה, ושל לא מעט ישראלים, על המהלך ועל מה שעתיד לקרות בעזה. ואחרי כל מה שאמרתי – לישראלים שחשבו וחושבים שהמהלך היה נכון יש מקום בתוך הסיפור הזה, לא פחות מהצד הכתום והכואב. בלעדיהם הסיפור של הקיץ הגיהנומי ההוא בגוש קטיף לעולם לא יהיה שלם.