יש פעולות שאנו מבחינים בהן רק כאשר הן נפסקות. וניקיון הוא דוגמה לכך. כל עוד הרחוב נקי, המדרכה מבריקה או הפסל עומד במקומו, נדמה שכל אלה פשוט קיימים. מישהו כבר דאג לזה. רק כשהאשפה נערמת, כשהכתם נשאר או כשהתחזוקה נפסקת, אנחנו נזכרים שיש מי שמתחזק.
>>שבוע העיצוב ירושלים 2026 מציב מראה מול תרבות ״הניצחון המוחלט״

לפני יותר מחמישים שנה פרסמה האמנית האמריקאית מירל לדרמן יוקלס את "מניפסט אמנות התחזוקה" (1969). היא הציעה בו היפוך פשוט ורדיקלי: להפנות את המבט מן החדש אל המתמשך, מן היצירה אל מה שמאפשר לה להתקיים. לנקות, לטפל, לתקן, לתחזק – לא כפעולות שקופות שנבלעות בשגרת היום-יום, אלא כמעשים הנושאים משמעות אסתטית, חברתית ופוליטית.

קבוצת "ואקיום סרוויס" נולדה מתוך הרעיונות האלה. עד היום פעלנו במוזיאונים ובמוסדות אמנות. לא ניקינו את האמנות, אלא את המרחב שבו היא מתקיימת. פעולת הניקיון שימשה לנו ככוריאוגרפיה, שנעה על הגבול שבין עבודה למופע, והזמינה מבט מחודש על המרחב עצמו. השנה, במסגרת פסטיבל מנופים, אנחנו יוצאות לראשונה אל הרחוב.

המעבר לרחוב משנה את כללי המשחק. במוזיאון, עצם הנוכחות שלנו מסומנת מראש כפרפורמנס; ברחוב, הפעולה נבלעת בתוך החיים עצמם. אנשים לא בטוחים אם לעצור, אם לשאול, אם לעבור ליד – ולפעמים פשוט רואים ארבע נשים עם דלי ומטלית, ומניחים שאנחנו שם כדי לנקות. המרחב הציבורי הרי מלא בפעולות שנועדו להיות בלתי נראות: ניקיון, תחזוקה, איסוף, השקיה, סימון כבישים, תיקון מדרכות. כולן מתקיימות כדי שהעיר תמשיך לתפקד, אלו פעולות שלא נועדו להיראות.

כשפעולת הניקיון הופכת לכוריאוגרפיה, כשהיא נמשכת מעט יותר מהרגיל או חוזרת על עצמה בדיוק מוגזם, היא יוצרת גליץ' קטן במציאות. לרגע אי אפשר להחליט אם זו עבודה עירונית או מופע. וברגע הזה משהו נפתח. תשומת הלב זזה. ניקיון הוא פעולה של תשומת לב. כשאנחנו מנקות פסל, אנחנו לא רק מסירות ממנו אבק. אנחנו מבקשות להחזיר אליו מבט. להזכיר שהוא נמצא כאן, במרחב הציבורי, סופג את השמש, הפיח, הגרפיטי, הגשם, היונים, את האנשים ואת הזמן.

יש משהו כמעט אבסורדי בפער בין פסל חוץ מונומנטלי, יציב וכבד, לבין הגוף שלנו, הזמני, המתכופף, המקרצף סביבו. אבל בתוך הפער הזה נוצרת הכוריאוגרפיה. היד חוזרת על אותה תנועה. הגוף מסתובב סביב המתכת. המטלית נרטבת ומתייבשת. הרחבה משתנה לאט. גם העוברים והשבים נכנסים אל תוך העבודה – נעצרים, שואלים, מסתכלים, או פשוט ממשיכים ללכת – והופכים לחלק ממנה, גם אם לא התכוונו לכך.

שתי הפעולות שנציג בפסטיבל יתרחשו סביב פסלי חוץ בירושלים. הראשונה תתקיים סביב "מחווה לירושלים", פסלו האחרון של אלכסנדר קלדר בהר הרצל. פסל ענק, אדום, שהפך כבר מזמן לחלק מהמקום, כמעט לרהיט עירוני. השנייה תתקיים סביב הפסל "מים" של מיכה אולמן. בשני המקרים אנחנו לא מוסיפות דבר מה חדש לעיר, אלא מפנות את המבט אל מה שכבר נמצא בה.

נדמה שבתקופה שבה המרחב הציבורי הופך שוב ושוב לזירה של מחלוקות, של מהירות ושל מעבר, יש ערך גם למחווה פשוטה של שהייה. של טיפול. של תשומת לב. לא משום שהיא פותרת משהו, אלא משום שהיא מזכירה שהעיר מורכבת גם ממערכות היחסים השקטות שמחזיקות אותה. אולי זו גם אחת המשימות של אמנות במרחב הציבורי: להציע דרך נוספת להסתכל.

אנחנו מזמינות את הקהל להצטרף אלינו לסדרת פסלי החוץ של "ואקיום סרוויס" במסגרת פסטיבל מנופים: ב-14.7 בשעה 18:00 סביב "מחווה לירושלים" בהר הרצל, וב-15.7 בשעה 18:00 סביב "מים" של מיכה אולמן, מהשער החדש אל כיכר ציון. הכניסה חופשית.

"ואקיום סרוויס" היא קבוצת ניקיון ותחזוקה הפועלת במרחבים אמנותיים מתוך עמדה של דאגה וטיפול, וכוללת את נעה יצחקי, דורי כהן פורסטר, עינת שגב וענבל הקר. הקבוצה פועלת משנת 2022 ומשתמשת בכלים של כוריאוגרפיה כדי ליצור נבדלות והרחבה של פעולת הניקיון היום-יומית, ומפנה אליה מבט אסתטי וביקורתי. סדרת פסלי החוץ שלה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות ובשיתוף עם המחלקות לאמנות חזותית והמרחב הציבורי, אגף תרבות ואמנויות בעיריית ירושלים.

• ❤ תרבות
• ירושלים
• אמנות