הילדה המוזרה שהציצה לעזרת גברים הפכה לצינור לשינוי תודעה

כשויקטוריה חנה הייתה צעירה, הזמינו אותה עם עוד אמנים צעירים לגטו טרייזנשטט, דרך פרויקט של ממשלת אוסטריה. אמנים מכל רחבי העולם רוכזו במבצר הצ'כי ששימש כגטו שבו הנאצים משוויצים לתקשורת העולמית כדי להוכיח שהגטאות שלהם בעצם בסדר. הם נדרשו ליצור יצירות אמנות בנושא ולהציג אותן במופע הסיום אחרי שבוע. אבל חנה – ירושלמית, ממשפחה דתית, בת של רב, כל הדמות – לא מצאה את עצמה בין האמנים האירופאים. "לא התחברתי לכלום ממה שאנשים עשו", היא מספרת. "כותבים, שרים, עושים מיצגים. הכל נראה לי חיצוני. אותי עניין החלל. לחלל יש סוג של זיכרון בזמן. האירועים שקרו בחלל הזה כבר לא קיימים בחלל, אבל יש גישה אליהם, דרך הקול. הרגשתי שדרך הצלילים והמילים אפשר לגעת בממד אחר של החלל, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה".

נואשת, חנה התחילה לעבוד על קברט. היא כתבה באנגלית כי רצתה ששאר האמנים יבינו. זה היה קברט סאטירי. כדי להדגים היא יוצאת בפתאומיות מהדמות שבתוכה היא הגיעה – השקט־דק של אישה שהרזון שלה אומר סגפנות מולדת, הדיבור שהולך על קצות האצבעות על גדות הגמגום והופכת להיות דיוות קברטים. "וולקאם טו היר!", היא צועקת במבטא גרמני, "זאקס מיליון סטאר הוטל!". העיניים נדלקות, הידיים מונפות לצדדים. "איט איז יאלו, שיינינג אונד ברייט!". היא ממשיכה לשיר שיר קברט מושלם, פרומו לגטו שהוא פרומו. "לא, אתה לא מבין איזה חרוזים יצאו לי ואיזה אנגלית מושלמת! הכל היה מדויק. הייתי בזה". אבל זה עדיין לא היה מה שהיא התכוונה לעשות שם. זה היה עדיין בגדר האמנות הרגילה, זו שמצליחה רק לגרד את הקיר של הנעלם מבחוץ.

יומיים לפני מופע הסיום טיילה חנה בארכיון של מוזיאון הגטו ומצאה שם דף עם תווים של שיר שנכתב בתוך הגטו בזמן המלחמה. מיד היא הרגישה שהיא חייבת לשיר את המנגינה הזאת, עם המילים האלה, בחלל הזה. היא לא ידעה תווים אז היא מצאה מישהי שמנגנת בחליל ולמדה את הניגון בעל פה. אישה אחרת עזרה לה ללמוד את המילים הצ'כיות. היא כתבה אותן לעצמה בתעתיק עברי על הדף המצולם, שיננה את השיר. ביום של הופעת הסיום, בקהל, היא הבחינה בקבוצה של ניצולי שואה. כשהגיע תורה היא עלתה לבמה ושרה את השיר הצ'כי שמצאה בארכיון. אותם הצלילים שהדהדו באותו חלל לפני כמה עשרות שנים, במציאות שונה לחלוטין, עשו משהו לחדר.

נהר יוצא מעדן. ויקטוריה חנה (צילום: איליה מלניקוב, איפור ושיער: תום אידלסון, סטיילינג: נצח דריה אלמסי, תכשיטים: רובי סטאר)

"פתאום ראיתי שניצולי השואה שרים איתי", היא אומרת. "הם ידעו כולם את המילים ואת המנגינה". התודעה שלהם השתנתה בבום, הם מצאו את עצמם במצב רוח שלא תכננו להגיע אליו. בזמן אחר. יחד איתם, לאורך כמה דקות רופפות, ויקטוריה חנה הצעירה החזיקה, בפה, את החלל מחוץ לזמן. "אחרי זה התברר שזה היה ממש ההמנון של גטו טרייזנשטט", היא אומרת. "כתב אותו איש בשם קארל שוונק שהיה עושה קברט בגטו".

אז את בעצם לא ממש בן אדם אלא מעין צינור.
 "שם גיליתי את הדחף המוזר הזה – לשיר, אבל לא שיר שכתבתי. משעמם אותי העיסוק באני. פעם הייתי כותבת, זה נחמד, זרקתי את כל המחברות שכתבתי בהן שירים. השפה, הקול, כחומר, מעניינים אותי בהרבה, ושם גיליתי איך אפשר לעשות צליל שמשנה את החלל. מה שאתה קורא לו 'ממסטל'".

אמן.
"כשזה קורה, אני – מבחינת ההרגשה שלי – לא מופיעה לאנשים בכלל".

"הדיפולט שלי זה הילדה המוזרה"

הקשר האישי שלי לויקטוריה חנה מתחיל מהתקופה שבה די התחרפנתי. למען האמת הגילוי של ויקטוריה עצמה נחווה מבחינתי כחלק אינטגרלי מהחרפון. הייתי בן 25, כביכול בסדר אחרי ספר שני בזמורה ביתן, עורך בידיעות אחרונות וכותב תסריטים עם רועי כפרי. אבל מתוך איזה דיכאון עתיק נכנסתי לחובות אדירים בבנק ואז לדיכאון עוד יותר עמוק ומשם – כנהוג לפרקים – חטפתי איזו פליפה דתית ונהייתי מואר. כתבתי באובססיה מאמרים על תיאוריה חדשה שרקמתי בקשר לכוח הפסיכואקטיבי של השפה העברית. כדי להבין את הכתבים של עצמי התחלתי ללמוד מספרים ואצל רבנים את הקבלה העתיקה. התעמקתי בעיקר ברבי אבולעפיה, רב מהמאה ה־12 שהרגיש לי שמדבר על אותו עניין שאני בדיוק עוסק בלהתפלפ עליו: הכוח הפסיכואקטיבי של העברית. חקרתי את השימוש השאמאני בצלילי השפה והנגינה ככלי ריפוי, חקרתי את ההיפ הופ ככלי לשינוי תודעה, ופנטזתי על שיטה טיפולית שמחברת בין השאמאניזם, הקבלה של העברית והיפ הופ. לתיקייה במחשב של השירים שכתבתי בתקופה ההיא קראו "היפ הופ אבולעפיאני".

"מהצד האחד, בעולם הדתי, התורה נתפסת כאסור ומותר, שחור לבן. מהצד השני, אצל רבי שמעון בר יוחאי, התורה מתוארת כ'נהר יוצא מעדן' והיא משהו מאוד אירוטי, מאוד נשי, גבוה מאוד, צבעוני"

ואז, לפני ארבע שנים, בפברואר 2015, נכנסתי יום אחד לפייסבוק וראיתי לינק לקליפ של יוצרת שלא הכרתי. השיר נקרא "אלף בית". הקלקתי בלב רועד וראיתי שם, עם עוד מיליון וחצי צופים, את ויקטוריה חנה עומדת מול כיתת תלמידות, ועל ביט היפ הופ שבטי עמוק וחד של תמיר מוסקט מצליפה בקהל את פירוש אבולעפיה לספר יצירה. לא רק שהיא עשתה בדיוק את הדבר הסופר ספציפי שרציתי לעשות, אלא שהיא עשתה את זה פי מיליון יותר טוב משיכולתי לדמיין. זו הייתה תחושה מוזרה – מצד אחד הרגשתי שפוי – גיליתי שאני לא לבד; מצד שני הרגשתי משוגע כי זה הרגיש כאילו חומר אמנותי פשוט נשפך לי מהראש אל תוך האינטרנט. דמיינתי את זה, והנה זה נוצר ולא הייתי צריך אפילו ליצור את זה בעצמי. זה לא ממש עזר לי עם הפליפה.

ארבע שנים אחרי זה, אני בריא, תודה. הפליפה נותבה לספר שיצא בקרוב ב׳כתר׳ ולמופע בשם ׳מקהלת זולת׳. אל המופע הראשון הצטרפה ויקטוריה חנה, שהפכה מאז לאושיית מוזיקה מוכרת ומוערכת בעולם. אלבום הבכורה שלה מטיס אותה למסעות הופעות בחו"ל והיא עובדת על אלבום חדש עם רן שם טוב (איזבו). היפ הופ אבולעפיאני הוגשם, קיים איכשהו. נהיה לגיטימי. רגע לפני שהיא יוצאת לסיבוב הופעות ארוך שייגמר בפסטיבל הנחשב WOMAD באנגליה, השבוע חנה מבליחה לרגע בארץ, כדי לתת הופעה נדירה ולהשיק קליפ עם פוטנציאל להפליפ עוד כמה היפסטרים שנמצאים על הגבול: "אורייתא" היא יצירת אנימציה פסיכדלית רבת רבדים שמלווה סינגל באותו שם אשר יצרו אלה שדה חן, אלין בראי וג'וניר רומרו, עם ראש החוג לאנימציה במנשר, עמית טרינין.

"הקליפ מספר משהו מאוד ביוגרפי", היא אומרת. "זה על ילדה שמציצה מעזרת נשים לעזרת גברים. לתוך מקום שהיא לא באמת יכולה להיות בו. אני כילדה הייתי מחכה שהגברים ייצאו ונכנסת למשך שנייה, להתקרב לתורה. כי כשאת מסתכלת פנימה, מה את רואה שם? איזה ניגוד בין התדמיות של התורה. מהצד האחד בעולם הדתי, התורה נתפסת כאסור ומותר, שחור לבן; מהצד השני, אצל רבי שמעון בר יוחאי התורה מתוארת כ'נהר יוצא מעדן' והיא משהו מאוד ארוטי, מאוד נשי, גבוה מאוד, צבעוני. מה הקשר בין שתי התורות? יש משהו באיך שרבי שמעון בר יוחאי מתאר את התורה שגורם לך לחשוב: 'אולי עשיתי משהו לא נכון במחשבה שלי על התורה'".

המקובלים מתארים תורה פותחת תודעה, ואנחנו משום מה חיים תורה שסוגרת תודעה.
"בדיוק".

אם אפשר לשאול שאלה שנראה לי שרבים שואלים לגבייך – אז כמה דתית את?
"אני שומרת שבת, אבל מאוד בעולם של עצמי. לא יכולה, למשל, לסבול דיבורים על אלוהים. אני אלרגית לזה. 'הוא יעשה לך ככה, הוא יעשה לך ככה'. קשה לי כשמשטיחים".

יש איזשהו מקום שבו את מרגישה בבית מבחינת אמונה?
"כשאני נמצאת עם דוסיות אני מרגישה מאוד בבית, אבל לא עד הסוף, ואותו דבר עם חילונים. במקום מסוים אני מרגישה בודדה מאוד בעולם. הדיפולט שלי זה הילדה המוזרה. כי מה אני עושה בעצם? הרגע סיפרתי לך – אני מהדהדת בעולם שפה עתיקה. איזו מין הגדרת עבודה זאת? אז כשנהג מונית שואל אותי 'מה את עושה?', מה אני אגיד לו? 'שרה'? אז הוא ישאל 'מה את שרה?'. אני מרגישה תמיד שאין לי מה להגיד, בגלל זה כל פעם שמישהו ממש מבין את מה שאני עושה, אז אני מרגישה קצת בבית".

העובדה שאת אישה מקשה או מקלה את התפקיד?
"אני לא יודעת אם זה על זה, זה רק על להדהד את המילים בחלל. זה קורה כל הזמן. לפני שנה וחצי, כשהייתי ביערות הסקויה בקליפורניה, הסתובבתי שם והתחילו לצאת לי פתאום מנגינות אינדיאניות. הנה, תראה", היא שרה ועוד דמות מהבהבת עליה, מאמא עתיקה של השבט, הקירות של האוהל רועדים עם אור דם האבות.

פאק, מה את עושה?
"כשאני אומרת את הטקסט של רבי שמעון על הבמה, זה הממד הכי חזק שם. עצם זה שאני אומרת את זה, שם, עכשיו. זה לא על 'להיות אישה' או 'להראות מי אני' בשבילי, זה רק על הפעולה של לקחת משהו שנכתב פעם ולהנכיח אותו בזמן אמת בפה. אני לא מעבירה שום מסר, שום 'בואו נחזור בתשובה', אני רק מעבירה תדר".

השפה שמתחת לשפה

"אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו".

משהו קורה לתודעה כשחוזרים על תנועה לאורך זמן. אנחנו לא רגילים לזה. הדיבור היומיומי הרגיל אותנו לעיצורים קצרים שנורים כמו צרורות. מקטעים. סטקאטו. כשמישהו בא לנו עם צליל ארוך, משהו במחשבה שלנו חייב להתרחב כדי להכיל את החריגה הזאת. "אווווווווווו". אני חווה את זה עכשיו כשויקטוריה יושבת על הספה בסלון ושרה "אווווווו" ארוך, ואחרי כמה שניות אני מוצא את עצמי מוכרח לעבור קשת של רגשות. קודם מבוכה ואחר כך בלבול, ביקורת, רגיעה, התפעלות, שחרור, כניעה. כל עוד היא דיברה יכולתי לשאול שאלות, למצוא דפוסים ומקומות שבהם הם נשברים, לעקוב אחרי הדמויות שלה, לשקף מולן דמויות אמינות שלי. אבל עכשיו כשהיא שרה, כל מנגנוני הזהות הוורבאליים משותקים, ואין ברירה אלא פשוט לקבל את זה שהיא היא. להכיר מישהו אחר. היא מראה לי מי היא הרבה יותר ככה מאשר עד עכשיו, כשדיברנו כמו בני אדם נורמלים. אני מבין שלא משנה כמה אני אגיד לאנשים "אני שמח" או "אני עצוב" – יספיק שאשיר להם "אווווווווווו" אחד ארוך והם יבינו מי ומה אני כרגע ברזולוציה עשירה בהרבה. רק ב"אוווווו" שהיא שרה יש יותר מבכל הכתבה הזאת. אפשר לשמוע עליו מי היא ויקטוריה חנה פי מיליון מכל מילה שאני אוכל לכתוב פה.

היא קובעת נקודה בסוף הצליל הארוך ואומרת: "רואה?".

וואי, נראה לי שכן.
"אני עושה אוווווו ואתה שם. אתה במקום אחר. אתה לא צריך כלום. תקשורת זה לא דבר שקורה רק בדיבור. זה קורה גם בקול עצמו. האווווווווווו הזה הוא בעצמו אינסופי. תנועה. זה פותח עד אינסוף. מה שסוגר זה העיצורים. המקצבים הסופיים של הדיבורים. אוווווווו – אה, בה, גה – אוווווו. בגלל זה הקול מזכיר לנו את האל זמני, אנחנו כל הזמן שומעים איזה אוווווווו אינסופי שקורה מתחת למילים".

"בשבוע שעבר העברתי סדנה בהולנד. אחד האנשים שהגיעו לסדנה היה כומר. בסיום הסדנה הוא ניגש אליי ואמר: 'אני פתאום מבין שדרך השימוש הזה בקול, אנחנו בכלל לא צריכים לדעת שפות'

פתאום כולם מדברים על האינסופי. זה לא דתי, זה משהו אחר. כל מי שמתעסק בנשגב מתחיל להתעסק בשירה, וכל מי ששר מתחיל להתעסק בנשגב. קחו את האמנים שויקטוריה חנה שומעת – קניה ווסט וקנדריק לאמאר. לאמאר מדבר על אלוהים בכל ריאיון וטוען שהוא "לא שחור אלא בן ישראל", בשיר בעל שם האל הקבלי העברי "יה". קניה אשכרה עושה מפגשי הילול השם כל יום ראשון.

במציאות הזאת ויקטוריה חנה היא דמות נדירה – אמנית מסוג ה"מקדימה את זמנה", אבל שאיכשהו זכתה עוד בחייה לראות את זמנה מגיע. קשה להאמין שלפני עידן היוטיוב, קליפ ושיר כמו "אלף בית" היה עובד כמו שהוא עובד. הוויראליות פתחה אותנו לקבל תוכן שהיה פעם "הזוי" כלגיטימי, סוף סוף.

"זה פחות הזוי היום", היא אומרת, "לדבר על זה שיש צורת תקשורת יותר יעילה מתחת למילים".

אולי בשביל זה הפייק ניוז והפוסט אמת – כדי שנתחיל לערער על המשמעות של המילים.
"בשבוע שעבר העברתי סדנה בהולנד. אחד האנשים שהגיעו לסדנה היה כומר. בסיום הסדנה הוא ניגש אליי ואמר: 'אני פתאום מבין שדרך השימוש הזה בקול, אנחנו בכלל לא צריכים לדעת שפות'. הוא אמר, 'אם אני מרגיש את התנועה אה ואת התנועה אי ואת העיצור ב' ו־ג', אז כשאני שומע מילה, לא חשוב באיזו שפה, אני מבין אותה'. יש מתחת איזו שפה שהיא דווקא כן משותפת, ועכשיו מתחילים לראות אותה".

ויקטוריה חנה תופיע בטרמינל 4, מתחם התחנה תל אביב, שבת (6.7) 21:00, 90 ש"ח