במשך החודשיים האחרונים הדוקומנטרי "זהב שחור – סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" חרך את המסך בכאן 11, ומילא את הפיד בדיוני מוזיקה ותלונות של ראפרים. מעבר להיותו יצירה אודיו-ויזואלית יוצאת דופן במחוזותנו שלא נראה כדוגמתו מאז "סוף עונת התפוזים", מדובר בחגיגה יוצאת דופן של תרבות ההיפ הופ המקומית, שנמצאת בשנים האחרונות בסוג של טור דה פורס. וזו הזדמנות יוצאת דופן לתת את הכבוד (הקלישאתיים יגידו ריספקט) לז'אנר ולמייסדיו, כמו גם לדוקומנטרי הייחודי שמקיף את תולדותיו. ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בפלייליסט נלווה שחוגג את הראפ העברי, ומפנה את הספוטלייט גם לראפרים שלא מופיעים בסדרה.
>> בפרקים הקודמים:הפלייליסט לפרק 1|הפלייליסט לפרק 2|הפלייליסט לפרק 3|הפלייליסט לפרק 4|הפלייליסט לפרק 5|הפלייליסט לפרק 6

גם אנחנו כאן בטיים אאוט אוהבי היפ הופ מקומי – למעשה (והנה מגיע גילוי נאות), אחד מכותבי הטקסט שלפניכם, סגן העורך מתן שרון, מרואיין בסדרה בכובעו כעיתונאי היפ הופ, ואף ייעץ לתחקיר המקיף שערכו היוצרים אמרי דקל קדוש ורום אטיק. הכותב השני אבישי סלע, הוא גם ילד היפ הופ מתבגר שגדל על ברכי עסק שחור ומדרגות הג'י ספוט. לכן יצאנו לאסוף פלייליסט משלים לפרקי הסדרה (שזמינים כולם ביוטיוב) – כזה שמרחיב את המתואר בה, מוסיף מידע וצבע על מה שמוזכר בה – ואם אפשר, גם מוסיף אמנים שיוצרי הסדרה לא הספיקו לשלב במגבלת הטלוויזיוניות. הפלייליסט השביעי והאחרון סוקר את הראפרים שפעלו בתקופה המדוברת (2015-2025) ולא הגיעו לפרק, אבל מייצגים מניפה מרהיבה, צבעונית ומגוונת של דור ההיפ הופ, הפרחים גדלו בצילו של הראפ העברי, והפכו אותו לנווה מדבר מוזיקלי. אגב, לסדרה יש גםפלייליסט רשמי בספוטיפיי, שמרכז את כל המוזיקה שמופיעה בפרקים – אבל אנחנו בקטע של להרחיב. למעשה, אלו היו 122 שירים נוספים לזהב השחור הזה. כמה כיף שיש ראפ בעברית.

שקל – וואחדל סימפטיקו (2016)

שקל הופיע ב"זהב שחור" כמעט לכל אורכה – בהתחלה כילד היפ הןפ, ולאחר ממכן כמפיק וכרוח החיה מאחורי ההצלחה של "פרודוקס", ושותף לדרך של רביד פלוטניק. אבל דווקא את החלק השלישי שלו לא ראינו בסדרה, וזה קצת חבל, כי החלק שלו כאמן מבצע שהוציא ארבעה אלבומים (לא כולל "תחיית המתים") הביא לראפ העברי סאונד חדשני וכתיבה מקורית וחשופה עד כאב. השיר הטיפה מבודח הזה, עם סימפול איטלקי מבריק, מצליח לשים את הלב המדמם על השולחן עם הפקה שאי אפשר שלא להידבק אליה, ומציג רק טפח אחד מהאמן המגוון ששקל הפך להיות.

כהן – חוזר (2021)

גם כהן הוצג בסדרה רק בכובעו המוזיקלי כחצי מהצמד מכהן@מושון, אבל המשך דרכו כאמן סולו וכאחד המפיקים המשפיעיות יותר של העשור האחרון לא קיבלה ספוטלייט בסדרה, אך השילוב בין כתיבה מקורית, שנונה ומעניינת, פלואו מבריק והפקות מוזיקליות הרפתקניות כמו שרק הוא יודע להביא הפכו אותו לאחד מהראפרים החשובים בדור החדש. הקטע הקסום והמהפנט הזה, שמגיע מהאלבום המופת "מה שאפשר עם מה שנשאר", מציג את שלל היכולות האלו עם סימפול מבריק של אריק לביא, ראפ שזור בחוכמה סביבו, בלי שום תוספת תופים ואמן אחד שבאמת יכול לעשות שמיניות סביב כל הראפ העברי, ולעשות את זה ברמה אדירה.

מבוא הדודאים – גלגל מסתובב (2018)

בדומה לנ"ל, גם הסקשן של דודא לא הקיף את מלוא הקריירה של הראפר-מפיק המוכשר כשד הזה, וחולף בזריזות על פני ההרכב שיצר עם חבריו מאשדוד אלמוג גוזלן ועידן רז, שיצרו ביחד שלישייה שעיצבה תת ז'אנר אפלולי שאפשר לקרוא לו דריל אשדודי, למרות שגם זו הגדרה לא מספיקה. ביטים אפלים ודופקים בראש, ראפ רחוב בוער ופזמונים בלתי נשכחים היו הבסיס לקריירת הסולו של דודא ולדודא גאנג שיבואו אחריו. אבל דאז, הם היו ראפ שכונות אותנטי כמו שהראפ העברי תמיד חלם לגדל.

טי.או.בי וזיקיי – דרך (2017)

יש שירים בראפ העברי שלמרות שמעולם לא פרצו כלהיט, הפכו לאבני דרך. כך השיר הזה, שמאחד בין הראפר הכל כך מוכשר TOB, שבגלל גר באמריקה, אבל ההיפ הופ העברי גר אצלו בלב, לבין זיקיי, חיה רעה שכבר דיברנו עליו בפלייליסטים קודמים. ביט מהורהר באווירת נאז מאפשר לשניים לשפוך את הלב על הקשיים שבדרך, ואוהו לא חסר. וורסים כנים וכואבים שמתפשטים מהבולשיט שלפעמים הראפ יכול ללבוש, ומשאירים רק "חיים על ביט בועט", כדברי זיקיי. סיפור אהבה לראפ כדרך ביטוי, גם כשהוא כואב.

ליעד מאיר – פלואו של טמבל (2022)

הפרק השביעי ב"זהב שחור" עובר דרך סיפורי "דור ההיפ הופ" – כלומר, הדור הראשון שעבורו היפ הופ בעברית הוא לא משהו מתגבש או גולמי, אלא עובדה קיימת. ואחד מנציגיו המוכשרים והמוצלחים ביותר הוא הילד הזה, בסך הכל בן 24 אבל כבר עם קריירה של כמעט עשור, שבלהטוטי לשון מרהיבים ואטיטוד שאין שני לו מצליח ליצור באנגר אחר באנגר, ומשתלט על הכל – מטיקטוק ועד לפרסומות מקדונלדס. זה אולי פלואו של טמבל, אבל המוזיקה מבריקה.

יאנג בויז עם שיפי וסוויסה – יש לי בגד (2018)

לצד החייזרות של סוויסה שהוצגה בפרק האחרון, סצינה קטנה ואדירה של טראפ תל אביבי צפה באמצע העשור האחרון, והוציאה כמה כוכבים וכמה הברקות. צמד הראפרים-מפיקים הפנר ואצ'י עשו מוזיקה קומית עם פוקוס על פאסון מוגזם, כמו בשיר הזה שחוגג בגדים יפים, אבל עשו זאת על ביטים עם סימפולי עברית יפהפיים, חוש הומור שנון ואווירה כיפית שעשתה אותם כוכבים קטנים, ואחת הפנינות האדירות של הראפ העברי שלא פרץ למיינסטרים. מי שלא היה בהופעה שלהם בלבונטין 7 לפני שהתפצלו לא ראה כיף מעולם.

עידו מימון וסלימפים – עירום על הפלנטה (2024)

הפרק הזה התמקד למעשה בסיפור של הראפרים שגדלו לתוך היפהופ כמובן מאליו, ואז החליטו לחרע אותו מבפנים. ואחד מהם הוא סלימפים (יפים בשקלוב), בוגר הרכב הטראפ פורץ הדרך GCG, פצצת כישרון אמיתית ואחד הראפרים הצבעוניים ביותר שפועלים כאן, שמעבר לגוף יצירה ארוך ומרשים בפני עצמו, מצליח גם לבלוט בכל פעם שהוא מתארח. השיר הזה הוא דוגמה מושלמת לכך – מתוך "פסטיבל מסמפלי סימפולים", האלבום המטורלל של עידו מימון. עם ביט שאי אפשר לסרב לו, הפלואו הדביק של סלימפים מכניס אותך פנימה ולא נותן לך לצאת. עוד הוכחה לכמה הגל הנוכחי אמיתי, ואיך בזכות אמנים כמוהו – ועוד רבים – הוא גם יישאר כאן הרבה יותר.

אפוקליפסיה עם נטורל – חדר מסתובב (2017)

עוד אחד מהשמות שצפו בהרבה תלונות על היעדרויות, והפעם זו בהחלט טענה מוצדקת. אודימן, פלאשבק ו-9 מילימטר עושים ראפ מיליטנטי, מחוספס, אגרסיבי וכזה שהצליח להגיע הרבה יותר רחוק משניתן לצפות ממוזיקה אפלולית שכזו – למעשה, הכינוי 'ראפ פנימיות' נדבק אליהם, בין היתר כי הצליחו בקרב נוער שלא מוצא את עצמו בשום מקום אחר, אבל ממש לא רק. חוץ מהלהיט הענק "תן לי לבד" עם עידו בי וצוקי, השיר הזה, עם נטורל המצוין (עידן בן נון), מציג את הפלואו הלהטטני המהיר שלהם, אבל מעבר לו הראפ שלהם אופיין בנושאים כבדים ודיבור נטול פילטרים – אופי שהדהד גם בליגת הבאטל-ראפ שהולידו, "דיבור נגוע". ללא ספק עמוד חשוב ביסודות הראפ של היום, למרות שמעולם לא הוציאו אלבום (אבל וואי וואי כמה סינגלים והופעות).

שרק וצוקוש עם עידן רז – בראש שלי (2018)

שנים לפני ששרק היה הכוכב שהוא, ולפני שצוקוש יצא לקריירה מצליחה כאמן סולו יצירתי, החיבור בין השניים השונים-אך-מתאימים האלו הוליד צמד בלתי נשכח, ששילבו בין ראפ חד ואנרגטי עם פזמונים שאי אפשר להוציא מהראש, והרי הדוגמה המושלמת. הכימיה בין הצמד היתה זרם חשמלי שעבר בראפ העברי, והשניים היו בוני תרבות שיצרו לעצמם סביבה, קהילה ובית מוזיקלי. למרות שהוחתמו אצל סאבלימינל (ויש שיגידו, בגלל) הם לא פרצו למייסטרים יחדיו, אבל טוב לראות שבקריירות הנפרדות הם מגשימים את ההבטחה ההיא.

מאור אשכנזי ונועם כהן – השיר של נועם 2 (2023)

בין הסיפורים שפורקו במהלך הפרק השביעי, טראומת ה-7.10 עלתה והדהדה בין נס וסטילה לג'ימבו ג'יי, שכן גם היא עיצבה את ההיפ הופ הישראלי. השיר הזה, שנוצר על ידי מאור אשכנזי וחברו נועם כהן, גולל את סיפור של השני, שנמלט וניצל איכשהו ממסיבת ה"נובה", ואף עובר במיגונית המוות, ומצליח לשרוד. וזה בסוף חלק מתפקידו של ההיפ הופ העברי – לתעד את החיים שלנו כאן, לטוב ולרע. גם אם – ואולי בעיקר אם – הם מזעזעים, טראומטיים וכאלו שנרצה להדחיק, אבל אסור לנו לשכוח.

ענר ושאנן סטריט – שנאת אחים (2024)

ענר שפירא ז"ל היה ממש באותה מיגונית, והתפרסם כגיבור שלא הפסיק להרים רימונים חיים ולזרוק אותם החוצה, עד שאחד גבה את חייו. אבל מה שענר השאיר אחריו הם חייו, שבהם חתיכת צוואה – כמות מפתיעה של מוזיקה שלא הספיקה לצאת לעולם, והחלה לטפטף החוצה רק לאחר מותו. האי.פי הראשון שיצא מחומריו, "מבוא לענרכיזם", מציג ראפר יצירתי וחד עם אמירה נוקבת ועמוד שדרה מוסרי שהיה גדל להיות אמן גדול, כפי שכבר ברור באלבום שיצא לאחר מכן, "מחפש אהבה". לשיר הזה צורף בית שנכתב על ידי שאנן סטריט, שמהרהר על מה יכל להיות עם האדם שאבד לנו. רגע קטן של חיבור כואב בין ראפרים.

שחר הלל – גור בארץ הזאת (2025)

"הלכות מלחמה" של הראפר הצעיר שחר הלל יצא שנתיים לאחר הטרגדיה, ויחד עם אלבומו של ג'ימבו ג'יי, הוא כנראה היצירה המוזיקלית השלמה ביותר שנכתבה על האסון. אלבום שתקף מכל כך הרבה זוויות את האסון הנורא שעבר עלינו, מפיו של בחור ממעלות שחווה אותה בגוף ראשון. זה אלבום מצוין – לא רק בגלל האיכות שהוא מביא, אלא בעיקר בגלל היכולת לדבר באופן ישיר וכואב על הטראומה. כמו השיר הזה, שמדבר בלב פתוח על האפשרות להגירה, ועל השבועה להמשיך ולהילחם על המקום הזה. "ראיתי כבר כאלה שמדברים על לעזוב אותך/ מבחינתי זה אף פעם לא היה באופציות/ החלומות שלי בעברית, אני נולדתי פה/ אחת עשרה דורות מצד של אבא צועדים באדמה הזאת". היפ הופ ציוני, והפעם על אמת.

סימה נון – חרא על זה (2018)

אחת הטענות התקפות נגד "זהב שחור" (כי היו מלא שלא) היתה על היעדר הייצוג הנשי. מעבר לעובדה שראפריות פשוט לא היו חלק גדול מהסצנה בימי גדילתה, ושזה באמת היה משחק די גברי עד הגל האחרון – ראוי לתת את המקום לאחת הראפריות האדירות שגדלו כאן. סימה ברמי, שהיתה בכלל סולנית של להקת הפאנק "Not On Tour", פיתחה את היכולות שלה כראפרית מושחזת ומצוינת, שיש לה קול (תרתי משמע) והיא יודעת מה לעשות איתו; ולספר את הסיפור שלה בהיפהופ, גם כאישה אבל בעיקר כסימה, בדרך סוחפת.

כליפי – 1997 (2020)

עוד אחד מילדי הראפ המוכשרים שעלו כאן, סטורי-טלר בחסד, פריסטיילר משוגע (הרחובות לא ישכח כשהגיע לג'יגה ג'וס לפריסטייל בן שעה) ואמן שלא מפסיק להתפתח ולהשתדרג. הראפר הצפוני התחיל בהרכב יחד עם חברו אפה, והתפתח לאמן יצירתי שתמיד מצליח לתפוס זווית חדשה שלא נתקלתם בה, ולעשות את זה עם תועפות של סטייל. השיר הזה נכתב ביום הולדתו ה-23, ומעיד על בגרות בלתי רגילה לגיל הזה עם סיפורו מינקות ועד הלום, אבל אל תפספסו את האלבום שהוציא לפני מספר ימים, ומציג את הגרסה בת ה-29 שלו.

סטטיק ורון נשר – פאנצ'ים (2025)

נו מה, לא הכרתם? הכוכב הכי גדול שיצא מהראפ העברי לזרוח בפופ הישראלי. וגם סטטיק פה. סתם נו, שני כוחות חזקים מאוד שנפגשו אי שם בעשור הקודם, התפצלו בשל סכסוכים והשלימו כדי לחזור לשיר ראפ מעולה ומחודד פאנצ'ים. אז כן, קצת חבל לנו שסטטיק ממוקד יותר בפופ מאשר בראפ, כי הוא ראפר מדהים – וקצת חבל לנו שרון ממוקד יותר בפרובוקציה מראפ, כי הוא ראפר מדהים. לכן כיף כל כך לשמוע אותם ביחד, מתוך האלבום המוצלח "אסיפת הורים" של נשר מהשנה שעברה. עכשיו רק לנקות את כל השטויות מסביב, ולהתמקד רק בראפ ופאנצ'ים, וכולם יהיו מאושרים.

דודו פארוק – אלירן סבג (2018)

אם תרצו, סוג של בן חורג של הסצנה שהפך לתופעה שבצורה לא מודעת, מתחברת אחורה עד להאשם תמיד. אורי קומאי יצר דמות של מגה ערס ישראלי אבסורדי, אך הוציא אותה מגבולות הדחקה הזולה והפך אותה ליצור חי ומקורי שיוצר ראפ מוזר ומרתק. הוא גם הצליח לייצר כמה להיטים לא קטנים, כולל השיר הזה בהפקתו של אורי שוחט, שטבע את הביטוי הבלתי נשכח "למה ככה חזק". נוצה מאוד ייחודית ומוזרה ונפלאה בכובע הראפ העברי.

שם טוב האבי – האזרח הקטן (2020)

ואם כבר אנחנו בדמויות, גם הדמות של תמיר בר המשיכה את השושלת הנאה של ראפ קומי, ואף הרחיבה אותה לאופרת ראפ יוצאת דופן שמכל המקומות, יצאה דווקא בתאגיד השידור הציבורי. הראפר שהתמכר לסם הרדמה – סך הכל בדיחה די חמודה על מוזיקאי טראפ – הפך לתופעה ארצית בזכות הכישרון של בר ושל המפיק ישי סוויסה, ועל הדרך נתן במה לעוד שורה של ראפרים ששיחקו יחד איתו, בסרט קצר שהיה חגיגה של הראפ בעברית. כלומר, בסוף הוא אפילו גרם לברי סחרוף לעשות ראפ – ומה הוא הניצחון המוחלט אם לא זה? שיר המחאה הזה הוא כנראה הפיסה הכי חשובה וחדה בכל הפרוייקט, ולמרבה הדיכאון, עדיין רלוונטי.

מאיור ומאור – עדיין כאן (2025)

המפיק המוכשר כשד מאיור פרץ בביטים רועמים ובאלבום "מגמגם" בתחילת העשור, אבל היצירה הזו – מתוך האלבום "בזמני", שמבוסס כולו על סימפולים של עוזי נבון – היא היילייט בלתי רגיל, עם וורסים מעולים של ההכוכב העולה מאור (שהסיבה היחידה שאלבום המופת שלו "דרך ארץ אחרת" לא כאן, זה כי הוא יצא רק השנה). יש פה רבדים על רבדים של מוזיקה – הוא מסמפל את הקאבר של עוזי נבון ל"ארץ ישראל" של אריק איינשטיין, אבל גם מרפרר לביט אייקוני של כהן שמסמפל את המקור – וזה מבלבל, אנחנו יודעים. אבל קשה להתבלבל מהראפ המעולה של מאור, ששופך את ליבו על הכאב והתקווה שמתחלפים תדירות במקום הזה, במיוחד בין יום העצמאות ליום הזיכרון. שלמות של ראפ והפקה.

בזי בי – שוב אני (2021)

אחת ההעדרויות היותר מבאסות בדוקו, שגם מייצג אגף שכמעט ולא נכח בו – הראפ של יוצאי הקהילה האתיופית. משה תאטקה טסמה, בוגר ההרכב החשוב KGC, הפך לסוג של משיח מוזיקלי לאתיופים, ובצדק. עם השראה ברורה מטופאק בפלואו, בסטייל, במסרים ובאטיטוד, בזי כיוון והצליח להיות קול מהדהד של האנשים שלא תמיד רואים במיינסטרים הישראלי, בגאווה אתיופית מוצהרת ועם כריזמה סוחפת. כוכב אמיתי, תופעה ענקית ויוצר שלא מפסיק להתפתח. השיר שובה הלב הזה מגיע מהאלבום הקודם שלו, "תאטקה", ורק נסו לא להידבק בוייב תוך כדי האזנה. עכשיו ברור איך הוא נהיה סמל.

אברהם לגסה – הנה אני זז (2023)

כפי שניתן לראות מהשתתפותם של טדי נגוסה ועדן דרסו בפרק, ראפרים מהקהילה האתיופי הם לא מונוליט, אלא שפע יצירתי מגוון שמבטא בדרכים שונות את עצמם, ולא רק את זהותם. ואף אחד לא מבטא בייחודיות המהריבה של אברהם לגסה, שעשה ראפ מושלם בעברית – וגם בפאקינג יפנית. פלואו שמעיף את הראש וכתיבה שפורעת את הלב והשכל מזכירים את הדבר שהופך את ההיפ הופ הישראלי לכל כך טוב, ובוודאי עדיף בשנים האחרונות, על אחיו האמריקאי – היכולת לשמוע מאמנים שונים כל כך, דברים שונים כל כך, בדרכים שונות כל כך. וזה שונה כל כך טוב. השיר הזה מתוך האלבום הפשוט מושלם "קונו", שיצא בתאריך המצער של ה-8 באוקטובר (ואז נמחק, ועלה מחדש רק בשנה שעברה).

אקו – דקה (2025)

ראפרית נוספת שלגמרי ראויה לאזכור, מי שפעלה במשך שנים לא מבוטלות באנגלית כחצי מהצמד אקו&טיטו, ועשתה החלטה שהשתלמה לעבור לעברית. אפשר לשמוע עד כמה בשיר הנפלא הזה, שמסמפל בחוכמה רבה את "שוב" של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס כדי לפרק סיפור על אהבה גדולה ופוצעת, בצורה כנה וחשופה כמו שרק אקו מצליחה להביא. אם שאלתם את עצמכם למה חשוב לתת ייצוג גם לנשים, זה כי אף ראפר לא היה מצליח לכתוב שיר כזה.

אוחנה – לילות לבנים (2025)

עוד אחד מהיצורים הנפלאים והיצירתיים שצפו במהלך השנים האחרונות, תופעה מוזיקלית נוצצת ונדירה עם גוון צבע מוזיקלי שלא נשמע כמותו בארץ, ולא רק כי הוא גיי. עם זאת, האלבום האחרון שלו "הרגתי אותך בחלומות שלי" דווקא כן מדהים כי הוא גיי, אבל לא בזכות הזהות המינית, אלא בזכות המוכנות להיחשף על האתגרים שנלווים לכך בצורה שלא שמעתם מעולם, חותמים לכם. השיר היפהפה והעדין הזה, בהפקת טחיני פרינס ושאי (רגע, תיכף), מייצג את הצד הרגיש והפגיע של האלבום, אבל הצד החשוף והכואב והרועש לא פחות מרהיב.

שאי – סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב (2022)

מאז פרץ עם השיר המרהיב הזה, שהוא בכלל אופרת ראפ מופרעת ב-7 עם סימפולים של גבריאל בלחסן, שאיי הפך לאחד הדמויות המובילות של הראפ החדש, כדמות המובילה בלייבל רעש (שכולל, בין היתר, גם את אוחנה ושחר הילל). אבל יש משהו בשיר הזה שמייצג את כל האבסורד, המוזיקליות המשוחררת, ההומור הרנדומלי והכאב האמיתי ששאי המשיך להציג מאז. ההופעות המלאות מעידות שמדובר בתופעה חשובה וסוחפת, ההשפעות על כל הראפ שמסביבו מעידות שמדובר באמן חשוב לראפ העברי, והמוזיקה מעידה שזה פשוט מדבק. אבל הכל התחיל שם, בשיר המוזר והנפלא הזה.

סאדייל – זהב שחור (2026)

השיר הכי טרי ברשימה הזו כל כך טרי, עד שהוא ליטרלי יצא רק היום, יום אחרי הפרק האחרון. סאדייל, שכיכבו בפרק החמישי, ארזו נהדר את השיח סביב הסדרה עם שיר שדואג להעריך את הדוקו, אבל גם להזכיר ש"סדרה מספרת גרסה – לא את כל מה שנשאר". וכך בשיר הם סוגרים עם המילים "כבוד לכל מי שהיה שם בשנים האלה, ולא הוזכר בסדרה", ואז קוראים בשמם של יותר ממאה שלושים אמנים, אנשים, מקומות, הרכבים וגופים שעסקו בהיפ הופ לאורך השנים, ולא הגיעו לסדרה. זה בדיוק מה שניסינו לעשות במהלך 7 הפלייליסטים ו-112 שירים הנלווים לפרקים – לתת את הכבוד לחלק ממי שבנו את הפסקול של הראפ העברי – מהאשם תמיד ועד לשאי. והיופי, כמו שנאמר בפרק האחרון, הוא שזה ממש לא נגמר. חכו איתנו לארבעים השנים הבאות.

• ❤ תרבות
• ראפ ישראלי
• זהב שחור
• היפ הופ
• כאן 11