אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת