זה היה הלילה שבו העולם הלך לעזאזל. והטלוויזיה הייתה בסדר
כל מה שרצינו זה לילה מול גרפיקות של אלקטורים אמריקאים, אבל לנתניהו היו תוכניות אחרות, ואולפני החדשות הגיבו היטב ועברו לסקר את המחאה שהתפרצה ברחובות בעקבות פיטורי גלנט. שלושת הערוצים סיפקו לילה סולידי של לרלרת פאנלים, שזה הדבר האחרון שהלילה הזה היה צריך
כל מה שרציתי, אחרי יום עבודה קשוח, זה להגיע הביתה ולצפות ביום השידורים המיוחד לכבוד נשיאות ארה"ב, להעסיק את עצמי בצרות של גויים ולשכוח קצת מהדברים שקורים כאן בארצנו. זה לא קרה. בכל הערוצים שהתהדרו בכותרת "אמריקה בוחרת" שודרו תמונות מההפגנות שפרצו ברחבי הארץ בעקבות פיטורי גלנט שהגיעו "במפתיע". כל מה שרציתי לדעת זה קצת נתונים, אחוזי הצבעה, קצת תחזיות. זה לא הופיע באף אחד משלושת הערוצים הרלוונטיים. וקצת בצדק. היו לא מעט דברים אחרים לדבר עליהם.
>> מה רואים הלילה: ארצות הברית מחשבת את קיצה לאחור
>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה
נתניהו מפטר את גלנט, נתניהו ממנה במקומו את ישראל כ"ץ, נתניהו ממנה את גדעון סער לתפקיד שר החוץ, נתניהו שוב גורם לעשרות אלפי מפגינים לצאת ספונטנית לרחובות ולקבל מכות ממשטרת בן גביר, פעילות שכללה גם מכת"זית בואש על מפגינים בתל אביב בניגוד לנהלי המשטרה, לראשונה אולי אי פעם. כן, לא מעט דברים לדבר עליהם. עד איזור חצות וחצי, אף מהדורה לא דיברה על הבחירות, וגם אז כאן 11 רק הראו לנו על מה הם ידברו בהמשך והמשיכו מיד לכתבת אנה פינס ששידרה מההפגנה.
השיח על האירוע הפוליטי שהונדס לטובת אחדות הקואליציה השתלט על המסך. נתניהו כנראה הניח שלאור שמועות על התקפה איראנית ולאור הבחירות בארה"ב הוא יצליח להעביר את המינויים החדשים בלי יותר מדי בלאגן. הוא כנראה לא טעה. היו הפגנות, מדורות, עשרות אלפי אנשים, אך המשטרה לא איבדה שליטה כפי שקרה בליל גלנט הראשון. למרות שרציתי שזה יהיה עוד ערב נורמלי ומדכא בארצנו, אין מנוס מלהודות – הבחירות בארה"ב פחות חשובות. המחאה דעכה בעקבות המתקפה האיראנית וההסלמה בצפון, זה כבר לא סוד, ועם זאת עדיין יצאו עשרות אלפי מפגינים אמיצים כדי לנסות ולהזיז משהו לממשלה המטורללת הזאת.
הבחירה לדבר על זה ולשדר את זה היא חשובה. העמידה של התקשורת לצד אזרחי ישראל חשובה ועצם העובדה שכל המהדורות עסקו בזה עד השעות הקטנות של הלילה ולא נתנו לביבי את מה שהוא רוצה – שנשכח מזה – גם היא חשובה. בחדשות 12 עשו ערוץ 14 כשנתנו לעמית סגל, יאיר שרקי ומשה קלוגהפט למזער את האירוע על האיילון הבוער ולמסגר אותו כ"הפגנה בלי ימנים" שכמובן משרתת את נתניהו ומוסיפה לו מנדטים, אבל בהמשך השידור זה התאזן עם דנה ויס, גיא פלג ואילנה דיין (עם מונולוג "הערב שבו שינתה המדינה את פניה") שלא נתנו לסיפור לברוח, והסיפור הוא שביטחון אזרחי ישראל שוב הופקר לטובת הישרדותו של נתניהו, וכולנו זוכרים איך זה נגמר בפעם הקודמת.
אבל ברגע שהגיעו המדגמים הראשונים מאמריקה, לא הייתה ברירה אלא לשים את הבעיות שלנו רגע בצד ולהתמקד בתוצאות הבחירות. נדמה שכל אחד מהאולפנים התמחה במשהו אחר: בכאן 11 הביאו את המהדורה הממלכתית ביותר. מיכל רבינוביץ' הגישה את המהדורה, וכנהוג בכאן 11, היה נצמדים כמה שיותר לעובדות ולשים את הדעות בצד והם עושים את זה מצוין, אבל גם כשהם שולחים את מואב ורדי לבדוק אם תומכי טראמפ יודו בהפסד במקרה שיפסידו (כמובן שלא), אנחנו מגלים פתאום צד אחר שלהם, כשהם מוכיחים את הטענות שלהם בשטח.
בחדשות 12 עשו את מה שהם עושים הכי טוב והביאו פאנל של כוכבים: יונית לוי, עמית סגל, דפנה ליאל, דנה ויס, אילנה דיין והרשימה ממשיכה. לשם שינוי הוויכוחים לא היו קולניים מדי כמו שבקשת 12 כל כך אוהבים, ונתנו מקום לכל הדעות שבשולחן. לפנות בוקר אבק הכוכבים נעלם כאשר הכוח הנשי בפאנל הצטמצם ליונית לוי וקרן בצלאל, שהיו צריכות להתמודד עם חבורת גברים שנהנים לשמוע את עצמם. זה העולם שלהם עכשיו, תתרגלו.
בינתיים, ברשת 13, עברו בין כמה פאנלים שונים והביאים מגוון רחב של תכנים. הבעיה היא שלצד פאנל מעניין של אודי סגל וכתבות כמו "מי אתה, דונלד טראמפ?", מביאים לאולפן גם את דילן גפן, ובכלל לא ברור למה הוא חלק מכל זה. סבבה, אז הילד של אביב גפן ממש מתעניין בבחירות לנשיאות ארצות הברית, אבל לאף אחד לא אכפת מה הוא חושב. זה כמו שאני אגיד, "שומעים? האחיינית שלי בדיוק נגמלה מחיתולים, בואו נשאל אותה מה דעתה על סוגיית הסיוע ההומינטרי בעזה".
למרות שהפוקוס בכל הערוצים עבר בהדרגה לארצות הברית, אירועי הערב המקומיים היו נוכחים בכל רגע נתון. בשאלה "מי טוב יותר עבור ישראל?", בניתוחים של יחסי נתניהו וטראמפ, וכמובן בשאלות החוזרות על השפעת החלפת שר הביטחון שלנו על המערכת האמריקאית. על אף שגלנט הוא איש ימין מובהק, החלפתו היא סמל לתבוסת המחנה הליברלי, ומעבר לאוקיינוס מסתמנת תבוסה קשה אפילו יותר. זה היה לילה של חדשות ששידר דבר אחד: העולם הופך לימני יותר, שוביניסטי יותר, גזעני יותר ומטורף יותר.
כשכבר היה מאוחר והאנרגיות ירדו, הכתבים והפרשנים עדיין ניסו להעמיד פנים שיש כאן סיכוי לשינוי, שגם בשנת 2016 חשבו שהילארי תיקח ובסוף טראמפ זכה ושזה לא נגמר עד שזה נגמר. הם לא עבדו על אף אחד. הצפייה בחדשות מעולם לא הייתה כל כך מייאשת. אבל אם יש מסר שצריך לקחת היום מהמשדרים הסבירים שליוו את הלילה הנורא הזה, זה לא רק שהעולם הולך לעזאזל, אלא שאנחנו חייבים להמשיך ולהילחם עליו, כי מה עוד נשאר לנו לעשות? לחבוש שטריימל ולקבל כספים מהמדינה בלי לתת לה שום דבר בתמורה? אוקיי, הבאתם רעיון.