אל תתרבו: "חתונה ממבט שני" מייצרת שיאים חדשים של קרינג'

בעולם הקולנוע מכירים את זה היטב: אחרי שסרט מצליח לגרוף הכנסות מרובות, מיד אחריו בא הרצון לייצר ממנו המשך. סיקוול, בלעז. סרט מספר 2, ואז 3, ואז 4 – לסחוט כמה שיותר מהלימון שהצליח בפעם הראשונה. ולמרות שרוב הסיקוולים בעולם מאכזבים, עדיין איכשהו אולפני הקולנוע הגדולים ממשיכים לנסות. גם לקשת היה שלאגר לא קטן ביד – קראו לו "חתונה ממבט ראשון", אחת התכניות הכי מצליחות של הזכיינית בכל הזמנים (בוודאי בתחום הריאליטי). "חתונמי" הפכה למעין קונצנזוס ישראלי, בין אם זה היה משהו להתרגש איתו בסוף יום, ובין מי שהיו שם בגלל הקרינג'.

ועכשיו, כמיטב המסורת, מגיעה השאיפה לייצר סיקוול – קבלו את "חתונה ממבט שני". הזוגות אותן זוגות, החופה אותה עאלק-חופה, הלוקיישנים והמוזיקה אותו דבר – בהבדל אחד: אם ב"חתונמי 1" מדובר היה במתמודדים רווקים, "חתונמי 2" עוסקת בפרק ב', באלה שסיימו מערכת יחסים אחת בחייהם, ומחפשים להתחיל מחדש דרך הריאליטי הראוותני.

מדובר בסיכון לא קטן מבחינת יוצרי התוכנית. בפשטות, כי זה לא אותו קהל. אם "חתונמי" המקורית עסקה בעיקר בזוגות של אנשים בני 25-30, כאן עולים מדרגה מבחינה דורית לאיזורי העשור הרביעי והחמישי בחיים. אנשים קצת יותר מצולקים, עם קצת יותר לקחים ועם עבר, שמייצר את ההשלכות שלו בדרך להרפתקה החדשה.

>> "מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
>> אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ששת הזוגות שנבחרו (אחרי "תהליך ההתאמה") מקבלים את האישור שהתקבלו – וטסים הכי רחוק מהביצה הישראלית הטובענית. תאילנד. אחרי הטקס, הם יהיו שם לחודש שלם של ירח דבש – שבסיומו הם יצטרכו לקבל את ההחלטה: האם הם חוזרים ביחד או לבד? כאן חשוב לציין את מה שצבט לי בכל התהליך: הזוגות נמצאים בו לגמרי לבד. הם צריכים לקבל את ההחלטה אחד עם השני, רק הם.

כל זה בלי להזכיר שבבית יש כמה בני אדם שזה יכול קצת להשפיע עליהם, ילדים וילדות במקרים רבים. איכשהו במסגרת כל תהליך "ההתאמה", וגם התהליך שבמסגרתו הם יהיו ביחד, הם לא נספרים. אפילו בטקס הם צופים דרך טאבלט. זה נכון שבסופו של דבר, הם יצטרכו לקבל או לא את הפרטנר שבו בן הזוג בוחר, אבל בשלב זה של הריאליטי הם בעיקר משמשים כפרופס, עוברי אורח, ולא אנשים שייתכן ויצטרכו לחיות עם הבחירה הזאת חיים שלמים.

אבל בעצם למה להטריח אותם עם הדבר הזה? בסופו של דבר, מה שאנחנו רואים ב"חתונמי 2" זו התמקדות מוחלטת ב"אני". משני צדי הזוגיות נמצאים בני אדם שנוסעים לתאילנד כדי לתקן קודם כל את עצמם, את מה שלא עבד בפעם הקודמת, כדי להיות מוכן לפעם הבאה טוב יותר. ללמוד מהטעויות.

אולי זו הריאקציה הלא מודעת לשנתיים האחרונות שעברנו: כולנו כל כך התרגלנו לדבר ב"אנחנו" (אפילו אני בקטע הזה), והמילים "ביחד ננצח" חקוקות לנו במוח, שהבריחה כאן היא כפולה – גם בריחה פיזית מישראל לטובת המקלט המנחם ושמו תאילנד (שם הסכנה היחידה זה אם הים יחליט לקפוץ עליך); אבל גם בריחה מנטלית מה"אנחנו" הקבוצתי והצבאי ל"אני" האינטימי והפגיע.

עוד הערה קטנה מגיעה לטקס – שגם הוא, כמו המוזיקה שנבחרה לתוכנית, מרגיש קצת אמצע הדרך. קשה לעשות חתונמי בלי החלק של החתונה, אבל נבחר אדם שהוא לא רב בהכשרתו ("מקדש") ומגיש טקס שהוא שעטנז שלם. מצד אחד מברכים על הגפן, מצד שני מקראים "התחייבויות" ולא כתובה. שוברים כוס אבל כמעט ואין ברכות. אין לי בעיה עם טקסים היברידיים (חתונות חילוניות היו מהכיפיות שהייתי בהן בחיי), אבל למה לא ללכת עד הסוף ולהתחתן אזרחית? מה המשיכה הגדולה לטקס היהודי, אם מראש מוותרים עליו? יש כאן תחושה עדינה ש"חתונמי" וקשת ניסו ללכת בין הטיפות – גם להישאר נאורים, אבל גם להתחבר לקהל המיינסטרימי שמחובר למסורת. מרוב גם וגם, יצא קרינג'.

לפחות לפי נתוני הרייטינג הראשוניים, "חתונה ממבט שני" רחוקה מלהיות הצלחה כמו "חתונה ממבט ראשון". אולי זה השיבוץ הקיצי בתקופה מאוחרת בשנה (מתוך שבע העונות של "חתונמי" שהוקרנו עד היום, זו עלתה הכי מאוחר); אבל ייתכן מאוד שזה קשור גם לשאלת קהל היעד: "חתונה ממבט ראשון" הצליחה כי היא פנתה לקהל מאוד ספציפי – בפשטות, סחים בני 30 מגוש דן. "חתונמי 2" יותר מאתגרת לקהל הזה, כי היא מביאה למסך אנשים שהם לא ראו בריאליטי הזה עד היום. את רגעי הקאלט היא עדיין מספקת, אבל את החיבור האנושי דרך המסך יהיה קשה לשחזר.